לפני כשנתיים החליט איש הקולנוע דרור סבו להפוך את הסיפור “נבלות" של הסופר יורם קניוק לסדרה קולנועית. מדובר בוותיקי היישוב, אלו שחלמו, בנו, לחמו והקימו את המדינה, שמאסו ביחס הבוטה, המזלזל ולעתים אלים כלפיהם מצד הדור הצעיר והחליטו ליטול יוזמה ולהתחיל להחזיר מלחמה כלפי מי שהתנהג כלפיהם בצורה מזלזלת ואלימה. במהלך הסדרה מיטשטש הגבול בין הנבלות הצעירים למבוגרים שנוטלים את החוק לידיים ומחסלים באלימות אכזרית את מי שפוגע בהם והצופה לא יודע מי יותר נבלה, הבריון הצעיר או הבריון הקשיש שנוקם באכזריות עד כדי מעשי רצח נוראים.
נזכרתי ב"נבלות" (הצעירים שבהם) השבוע כשראיתי את תמונותיהם במדי נאצים של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שרת המשפטים המפוטרת ציפי לבני, ושר האוצר המפוטר לא פחות יאיר לפיד, וגם המפכ"ל יוחנן דנינו, והשר לשעבר מיכאל איתן. מי שהפיץ את התמונות ברשת האינטרנט חתם בשם נתן זועבי. אני מודה שהדם רתח בקרבי והתעוררה בי תאווה כמעט בלתי נשלטת לכסח את הצורה בסגנון "נבלות" למי שהפיץ את התמונות. ההרגשה הזאת התחזקה כשלמחרת הפרסום, כשישבתי בפינה הקבועה שלי בקפה ברחוב ויצמן ניגשו אלי כמה קשישים (שניים שאני מכיר ושניים שאיני מכיר), ביקשו לשבת רגע לשוחח ובפנים עגומות עד כדי דמעות שאלו “לאן הגענו?".
יש לי סבלנות לשבת עם קשישים, הם מזכירים לי את אבי ואמי, אותן הבעות פנים כואבות, אותה תדהמה בפנים כשהם מדברים על מה חלמו כשהגיעו לארץ ולאן התדרדרה המדינה. “לשים מדים נאציים על ראש ממשלה ושר בישראל זה מטורף, זה לא נורמלי, הדרעקס האלו שעושים את זה מבינים בכלל מה זה קצין נאצי? הם יודעים מה זה מחנה ריכוז? מה זה מלחמה על פרוסת לחם או על חתיכה תפוח אדמה, הם יודעים מה זה המשרפות? תאי הגזים? לראות את אבא ואמא נרצחים מול העיניים? להשוות את שרי הממשלה היהודית לנאצים?". אני מביט עליהם כשהם מדברים, ואני רואה את הרעד בקצות האצבעות, העצבים בפנים והקמטים שנעים ללא שליטה. כן, השאלה "לאן הגענו?" חוזרת על עצמה כמה פעמים.
היהודי שמכנה את עצמו “נתן זועבי" הוא אחד ממאזיני ברדיו, אולי אינו לבד אלא חלק מקבוצה הפעילה באינטרנט, שחבריה נוהגים לעלות לשידור בתוכניות רדיו ולעשות השוואות בין מי שאינו מוצא חן בעיניהם לנאצים. בשבוע האחרון כשהוויכוח על חוק הלאום התלהם, עלו לשידור בתוכנית שלי מאזינים שקוראים לי “נתן זועבי", באתרי האינטרנט שבהם הם מככבים,הם מחתנים אותי עם חברת הכנסת זועבי, הם יודעים לספר שאמא שלי הייתה זונה בשירות הנאצים ואבא שלי שיתף פעולה עם הנאצים. זה שאבי עלה לארץ והיה חלוץ ציוני שבה בנו כאן מדינה כדי של"נבלות" יהיה בית לאומי לא משנה להם. זה שהוא לא עזב את גבולות הארץ מ־ 1925 כשהגיע לנמל חיפה לא מזיז להם.
הם שטופי מוח, פרימיטיביים, מולעטים על ידי פוליטיקאים ימנים קיצונים ושדרים מצחינים, וכל מי שדעותיו לא מקובלות עליו הוא נאצי. הקשישים, לפחות אחת מהם עם מספר אושוויצי על זרועה, מדברים על החלום ושברו. הם יודעים על המאבקים שלי למען ניצולי השואה, למען אנשים בעלי מוגבלויות, הם מחפשים מישהו שאפשר לשפוך בפניו את מר לבם, כי הפיליפיניות שמלוות חלק מהם אינן מבינות למה הם כל כך כועסים. הפיליפיניות החביבות גם כבר מכירות אותי ומחייכות ומצחקקות “נתן זבי רדיו - אמא שומעת אותך רדיו כל יום". "אמא" הן קוראות לקשישות, אבא לקשישים שבהם הן מטפלות.
כשהתפרסמו התמונות, פניתי מיוזמתי לחבר קצין בכיר במשטרה וביקשתי שיפנה אלי את יחידת הסייבר העוסקת בחקירת תמונות הזוועה. אמרתי לקצין מאיזו קבוצה באוכלוסייה יצא ה"נתן זועבי", באילו אתרי אינטרנט הם מככבים ומי הם הנבלות הפוטנציאליים שיכלו לבצע את הפוטומונטאז'ים של לובשי המדים. ביום שני באחת הרשתות החברתיות נוהל צ'ט עם "נתן זועבי". הוא נשאל למה כינה את עצמו בשם הזה והשיב “בגלל השדר הקאפו נתן זהבי מרדיו 103". עכשיו אני קאפו, משתף פעולה עם הנאצים בכדי לדפוק יהודים, אשרי. מאז שאני ילד גדלתי על שנאת הגרמנים והנאצים בבית הורי. באמצע שנות ה־ 90 נסעתי ברכבת מפריז למינכן, שם התחברתי עם יורד ישראלי שישמש אותי כנהג מילוט והגעתי לאזור מבנה העיתון “נאציונל צייטונג" כדי לעשות לו ל"ג בעומר לא בתאריך המקורי.
כשהייתי במרחק כמה עשרות מטרים מהמבנה עברו כמה ניידות משטרה עם סירנות, הנהג שלי קיבל קדחת הפחד ונמלט בפאניקה. ההצתה בוטלה. שנה לאחר מכן בשיקגו תקפתי מפגינים ניאו־נאצים שצעדו עם צלבי קרס וקראו לגרש את השחורים והיהודים מאמריקה, נעצרתי ונשפטתי. אז אני נאצי בן נאצים על פי הנבלות היהודים בארץ הקודש, שניזונים מאינפורמציה “משכתבת היסטוריה" ומהסתה לאומנית קיצונית של טינופות מבני עמנו הקדוש. בעשרות השנים האחרונות טיפלתי במאות ניצולי שואה, לחמתי על זכויותיהם, פה ושם מימנתי מכספי האישי ומכספי חברי הקרובים עזרה ראשונה לניצולים נזקקים. כשהופיעו התמונות של רבין במדי קצין אס־אס, הם היו נרעשים ונסערים עד כדי חשש להתקף לב, עם השנים חלק מהם הלכו לעולמם, עכשיו, בגל הנוכחי של צילומי מנהיגים ישראלים במדי נאצים, הם בוכים. בוכים בכי תמרורים. הנבלות לא מצליחים להבין מה עושות התמונות הללו לאנשים האלו. זה כמו לרצוח אותם, את נפשם, את זיכרונותיהם.
כנבלה מבוגרת שהגיע לגיל פנסיה, בא לי לעשות מה שעושים “הנבלות" הקשישים ל"נבלות" הצעירים. איני רוצה לערב שמות של קשישים שהמדינה גזלה מהם את כבודם והשאירה אותם במשך שנים עם קצבה מינימלית שלא אפשרה להם לסיים את חייהם בכבוד. לא אחזור על המבחנים של הביטוח הלאומי לאותם זקנים כואבים שהסמיקו כשנתבקשו להראות אם הם מסוגלים להוריד תחתונים וללבוש אותם מול העיניים הבוחנות של המחליטים לשבט או לחסד על גודל ההקצבה המגיעה להם. לא אתן לכם דוגמאות על ניצולים שביקשו בבכי שלא יגרשו את הרומנייה או את הפיליפינית שמטפלת בהם והתחננו שיאריכו לה את תקופת זהבי אשרת השהייה, כי בלעדיה אין להם חיים.
כל אותם אנשים יקרים שהיו הפטריוטים הכי גדולים של המדינה באחרית ימיהם עשו את הדבר שהכי לא האמינו שיקרה להם בחייהם בישראל, הם קיללו את המדינה ומנהיגיה, מהימין, מהשמאל ומהמרכז. ביום שלישי אחרי הצהריים כשהוא יושב על כיסא גלגלים ומלווה במטפל פיליפיני עצר לידי קשיש קמוט ורועד. “צריך להרוג אותם", אמר בקול מרוסק וסימן לפיליפיני שידחף הלאה את העגלה, בשנייה שאחרי כן שמעתי אותו ממרר בבכי.
התרעות פיקוד העורף