המציאות הנוכחית בארה"ב מעמידה אותנו בפני אתגרים לא פשוטים

מאידך, למרות שאנשי ביידן הצהירו שמדיניותם תהיה "כל מה שלא טראמפ", בתחום מדיניות החוץ הם אולי ייווכחו לדעת שצעדים שונים שלו, למשל, בעניין סין או לגבי תמרוץ מדינות אירופה להעלות את תרומתן לתקציב נאט"ו, דווקא ראויים להמשך. יש לקוות שזו גם תהיה מסקנתם לגבי תהליך הנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי הפרגמטי, שהפך את המזרח התיכון מאזור מועד לפורענות לגורם של יציבות יחסית שמשרת גם אינטרסים אמריקאיים.

ברם, לנושא האיראני יש פוטנציאל ברור של יצירת מחלוקות בין ישראל לארצות הברית, כפי שהיה בתקופת הנשיא אובמה. ישראל ובעלות בריתה האחרות של אמריקה באזורנו אכן בודקות צעדים שונים, דיפלומטיים ואחרים, כדי להניא את וושינגטון מחידוש הסכם הגרעין המקורי, שבנוסף לחסרונותיו בנושא הגרעין גם נחתם בלא משים לאיומים מטהרן בנושאים כגון פיתוח הטילים לטווח רחוק, הטרור והמגמות ההגמוניות שלה באזור.

נראה שעל מנת להעמיד את ממשל ביידן הנכנס בניסיון, טהרן נוקטת קו מכוון של התגרות בארצות הברית, לרבות העשרת אורניום עד לרמה של 20% ותפיסת מכלית הנפט הדרום־קוריאנית. כפי שאמרה המומחית לאיראן במועצה האירופית ליחסי חוץ, אלי גרנמייה: "המסר העיקרי של האיראנים לממשל ביידן הוא שהם לא ישבו בחיבוק ידיים בזמן שהנ"ל דן בצעדים הדיפלומטיים שלו". תגובת ממשל ביידן בראשית דרכו לפרובוקציות האיראניות עלולה להתוות, אפוא, את מדיניותו כלפי איראן גם בהמשך הדרך.

גם הנושא הפלסטיני יחזור לסדר היום, אף שלא בהכרח בקדימות ראשונה, אך עניינים כמו הפעילות הישראלית מעבר לקו הירוק יעברו שינוי לעומת ארבע השנים האחרונות. גם פתרון שתי המדינות יעלה מחדש, אך יש לקוות שאנשי ביידן יסיקו את המסקנות מהכישלון הקודם בתקופת אובמה ויפנימו שגם אם נוסחה זו תוכל לבוא בחשבון בצורה כלשהי בעתיד, היא איננה ישימה במציאות הנוכחית.

לישראל נכונה עבודה דיפלומטית ופוליטית רבה, הן בזירת הממשל והן בזירת הקונגרס, ובפרט בקרב הדמוקרטים, ואולי לא פחות מכך, בציבור היהודי שאיננו נטול השפעה אצל הדמוקרטים. האגף הפרוגרסיבי, קרי השמאלי הקיצוני וברובו האנטי־ישראלי במפלגה הדמוקרטית, שהגדיל את כוחו בבית הנבחרים, ימשיך לנסות להטות את מדיניות החוץ האמריקאית למטרות שלו, אך נראה שביידן החליט להשאירם עם חצי תאוותם בידם ולכוונם לנושאי כלכלה, איכות הסביבה וכו', ולהרחיקם מנושאי חוץ וביטחון.

מבחינה זאת, גם המינויים לתפקידים העיקריים במחלקת המדינה - טוני בלינקן כשר החוץ, וונדי שרמן כמספר שתיים שלו, ויקטוריה נולנד כתת־מזכיר המדינה לעניינים פוליטיים וג'ון פיינר כסגן היועץ לביטחון לאומי (רובם אגב, יהודים) - מזוהים עם הגישה המרכזית במדיניות החוץ האמריקאית. לכל הנ"ל רקורד פחות או יותר חיובי מבחינת ישראל, אך ברור שמה שיקבע את מדיניות ארצות הברית בארבע השנים הבאות הוא לא העמדות האישיות של השחקנים, אלא הוראות הבמאי.