הנפשות הפועלות

סופה של הממשלה הפריטטית הזו קרב והולך, אבל רישומה הטראומטי על חיינו הפוליטיים יישאר, כנראה, עוד הרבה שנים; ולא בגלל עצם הרעיון שבתנאים מסוימים יכול היה להיות מבורך, אלא בגלל הנפשות שפעלו במסגרתה. לא רבים ראו את זה בזמן אמת; אבל היה כאן ניסיון בעיניי של גניבת דעת.

בנימין נתניהו הגיע לשולחן המשא ומתן עם גוש של 36 חברי כנסת מטעם הליכוד, כשלצדו המפלגות החרדיות, בעוד שבני גנץ הגיע עם השיירים של מה שנשאר ממפלגתו לאחר הפיצול מיאיר לפיד; ובכל זאת, גנץ יצא ברכוש גדול. הוא קיבל את אותו מספר שרים שקיבל הליכוד ואת משרד המשפטים ואת ההבטחה לרוטציה בראשות הממשלה. הוא גם קיבל זכות וטו; מה שגורם עד היום להרבה כאב ראש למי שרוצה, למשל, למנות מפכ”ל קבוע למשטרה או ליתן לגיטימציה להתיישבות הצעירה ביהודה ובשומרון ולאשר שם בנייה נרחבת בטרם יעלה השלטון החדש בוושינגטון לשלטון.

חלפו פחות משנתיים מאז שבמחנה רק־לא־ביבי ניפחו את חזהו של גנץ והציגו אותו כתקווה הלבנה הגדולה החדשה, אולם לא היה בו מאומה שאפילו התקרב להוגי הדעות הגדולים של מחנה השמאל המפואר שהלך ונעלם; זה שפעם תרם להקמת המדינה היהודית וראה בתנועה הציונית את הפיגומים ההכרחיים לבניינה. ריקנותו התגלתה, בעיקר כשהתייצב על הפודיום והקריא מתוך הטלפרומפטר את מה שכתבו לו, ככל הנראה, יועצי תדמית.

ניסיונותיו המאוחרים להפגין נחישות על ידי מינוי ועדת בדיקה בפרשת הצוללות, לדוגמה, לא יועילו. במחנה שהריץ אותו כבר רואים בו “סוס מת”. אבל הסיפור הוא לא רק של גנץ. הריקנות איננה שלו בלבד. מי ששם אותו בראש “המחנה” ביקש לעקוף את המכשלה הגדולה שמלווה את אנשיו זה עשרות שנים; אי־ההצלחה להצמיח מנהיג אותנטי שיישא ברמה את משנתם של האבות המייסדים. הרצון להחליף את נתניהו הוא לגיטימי. מה שלא ראוי, לטעמי, הוא הדרך שבה הולכים אלה שרוצים בזה. הצבתם של פוחלצים בראש השיירה לא תביא את הישועה.

דברים נפלאים קורים פה, וכשאני מתבונן בגלריה של אלה שרוצים בתפקיד ראש הממשלה, אני שואל את עצמי למה אין בכל אלה את העוז לקום ולומר “אין לי משהו טוב יותר להציע”: כמה פשוט.