טענה נוספת מייחסת לישראל אחריות מלאה לבריאותה של אוכלוסיית עזה, אף שזו כבר מזמן בשלטון עצמאי, לנוכח המצור הימי שלפיו, לדברי אותם מבקרים, מונעת ישראל בזדון העברת אספקה הומניטרית ובריאותית. הנחות, טענות והאשמות אלו מוטעות, מחוסרות כל יסוד ונובעות מתערובת של חוסר תום לב, קנאה ומעל לכל, עוינות עמוקה לישראל ולכל מה שהיא משיגה.
לישראל אין אחריות לספק חיסונים לאוכלוסיית השטחים מכמה נימוקים. ראשית, מעמדה של ישראל אינו של כובש, ואמנת ז’נווה הרביעית אינה חלה על יהודה ושומרון ולא על עזה.
שנית, מאז חתמו ישראל ואש”ף בשנת 1995 על הסכם אוסלו השני, שעדיין תקף, הקימו הצדדים משטר משפטי עצמאי שלפיו לרשות הפלסטינית יש מלוא האחריות למשילות בשטחים שבשליטתה, לרבות האחריות האזרחית המלאה לבריאות ולהתמודדות עם מגיפות, וליבוא חיסונים וציוד רפואי אחר. הנספח השלישי (האזרחי) להסכם מחייב את הרשות הפלסטינית וישראל לשתף פעולה ולהחליף ביניהן מידע כדי להילחם במגיפות. לא יותר, לא פחות.
שלישית, המצור הימי של ישראל על רצועת עזה משמש למניעת הכנסה של פריטים אסטרטגיים שעלולים לשמש ליצירת אמצעי לחימה כגון רקטות ובניית המנהרות של חמאס. ישראל אינה מונעת כניסה של ציוד הומניטרי ורפואי, מזון ופריטים אחרים הנדרשים לחיי היומיום האזרחיים. אלפי משאיות מעבירות סחורות מדי יום לרצועת עזה דרך נקודות המעבר. המצור הימי של ישראל על עזה אושר על ידי האו”ם כאמצעי לגיטימי למניעת יבוא ציוד צבאי התקפי.
ברור ששיקולים אפידמיולוגיים ומוסריים מחייבים הן את ישראל והן את הרשות הפלסטינית, כמו גם את ארגון הטרור חמאס, לפעול מתוך צמצום הסיכון להפצת הקורונה לאור הקרבה הגיאוגרפית בין ישראל לאזורי יהודה ושומרון ועזה. כך משתפים ישראל והפלסטינים פעולה ומחליפים מידע בהתאם להתחייבויותיהם בהסכמי אוסלו.
התרעות פיקוד העורף