ב־29 בפברואר 1980, בגיל 61, נפטר אלון מדום לב פתאומי. "מותו בא לנו פתע. בעצם הוא היה צעיר כל כך במושגים של היום, הרי אני בגיל הזה עכשיו", מספר יוסי קוצ'יק, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומי שהיה עוזרו משנת 1978.

"זה היה בשבת. באותו בוקר עזר ויצמן הגיע אליו לגינוסר במסוק עם כמאל חסן עלי, שר ההגנה המצרי. ישבנו לצהריים בבית ההארחה בגינוסר, אחרי זה יגאל הלך קצת לנוח, כי בערב היינו צריכים לחזור לירושלים. אחרי הצהריים הוא קם, אמר 'אני מרגיש לא טוב', פונה באמבולנס לבית החולים - וזהו, נגמר".

למחרת נערכה לוויה צבאית ממלכתית בקיבוץ גינוסר. "זה היה יום גשום וסוער בצורה יוצאת דופן. היה אפילו ברד", מספר האחיין משה אלון, "אבל אף אחד לא זז. אנשים פשוט עמדו שם". אלפים רבים, בני דור הפלמ"ח ודור המדינה, יהודים וערבים, עמדו בבוץ ובגשם הסוחף בבית הקברות של הקיבוץ על שפת הכנרת, מתקשים להיפרד ממי שהיה מפקד הפלמ"ח הנערץ (וגם שר הקליטה, העבודה, החינוך והחוץ וסגן ראש הממשלה), "הצבר יפה הבלורית והתואר", ו"האיש שהילך קסם על דור שלם", כדברי המשורר חיים גורי.

33 שנה חלפו מאז, ולכאורה נדמה שיגאל אלון מונצח היטב. מקורביו של אלון, בכל מקרה, עדיין עמלים להנצחת זכרו של "יגאל", כך הם קוראים לו, באהבה ובמסירות כאילו נפטר רק אתמול: יוסי קוצ'יק מדלג בימים אלה בין ניהול המו"מ הקואליציוני בשם התנועה לבין כהונתו כיו"ר הנכנס של עמותת בית יגאל אלון בגינוסר; אלעד פלד, שהיה מנכ"לו של אלון בהיותו שר החינוך, עסוק בהכנות נמרצות לקראת טקס הענקת פרס יגאל אלון ("על מעשה מופת חלוצי").

ד"ר דני קורן, עוזרו לשעבר של אלון כשר החוץ, מנהל את בית יגאל אלון ומכין את התשתית לביוגרפיה נוספת של אלון בימי המדינה, המשך ל"אביב חלדו" המפורסם של אניטה שפירא. "היא נעצרה במלחמת השחרור. לדעתה 31 השנים שבהן הוא היה בפוליטיקה לא מעניינות מספיק. אני ואחרים שעבדנו עם אלון כשהיה שר חושבים אחרת".

אז הנצחה יש: רחובות ובתי ספר, מוזיאון ופרס. ואולם, אם נשאל את העוברים ושבים ברחוב יגאל אלון או את התלמידים בבתי הספר מי היה האיש, ספק אם ידעו את התשובה. כמו אניטה שפירא, רוב הציבור נעצר בימי הפלמ"ח, אם בכלל. המתקדמים יותר שמעו על "תוכנית אלון", אבל מעטים ידעו לומר מה היא. אני עדיין בתחושה שדמותו של אלון לא ברורה וזכורה מספיק, גם לא לי.


אלון עם יצחק רבין. צילום: באדיבות בית יגאל אלון

הסוד של אלון

מסע קצר בעקבות אלון שאחרי הפלמ"ח מגלה סיפור מורכב בהרבה ממה שנותר בזיכרון הקולקטיבי. דמות אהובה ונערצת של אדם שהיה משכמו ומעלה, אבל גם דמות מפוספסת פוליטית, ויש האומרים טראגית: מי שהיה מפקד נערץ ואדריכל הניצחון במלחמת השחרור נאלץ להיאבק כל השנים על מקומו בצמרת המדינה - למן היום שבו הדיח אותו בן־גוריון מתפקידו כאלוף פיקוד דרום ועד היום שבו מת בזמן שנאבק מול פרס על הבכורה במערך ("הוא היה מפסיד לו כנראה", אומר קוצ'יק, "פרס שלט במנגנון המפלגה היטב").

"הוא היה סגן נצחי: סגן ראש ממשלה ללוי אשכול, לגולדה וליצחק רבין", כתב עליו עמוס אילון. את הארץ ראה ואליה לא בא: לא ראש ממשלה, לא שר ביטחון. וצריך גם מזל לאחר המוות: רצח רבין האפיל על בני דורו שנפטרו, ואם בניהם של שרון, רבין ודיין עדיין כאן, מדברים ופועלים להנצחתם בתודעה (כולל השמצותיו של אסי דיין על אביו), הרי שמשפחתו המיידית של אלון כאילו התפוגגה: אשתו רות סובלת מאלצהיימר זה שנים רבות; בנו יפתח, אמן ומעצב, נפטר בגיל 51 מדום לב, ואחותו גוני חיה בקליפורניה.

ויש בת נוספת, שעליה לא דובר מעולם: נורית, הבכורה, כיום בת 73, הסובלת מאוטיזם וחיה כל השנים במוסד. "כולם ידעו, אבל אף אחד לא דיבר על זה. אלון ודאי לא. היה סוג של הסתרה אז, שכבר לא מקובל היום", מספר אלעד פלד.

אלון לא היה היחיד. גם לשז"ר, לגולדה ולאחרים היו ילדים ונכדים ש"לא דיברו עליהם", כמנהג אותם ימים, אבל משהו בדמותו החמה והפתוחה של אלון, כפי שמתארים אותה כל מכריו, אינו מתיישב עם ההסתרה ההיא. "זה כאב לו מאוד, ללא ספק", מספר משה אלון, בנו של אחיו מרדכי. "זו הייתה הבת הבכורה, כל כך הרבה שמחה וציפייה, ילדה יפהפייה, השיר 'פרח נתתי לנורית' כאילו נכתב בשבילה. למרות זאת, בהדרגה התברר שאין לה קשר עם הסביבה". משה ואשתו עדיין מבקרים אותה בלכ שבוע במוסד אי שם במרכז הארץ.

"ליגאל היו לא מעט טרגדיות במהלך החיים", אומר משה אלון, "ההתייתמות מאמו כשהיה בן שש, הסיפור על הבת, התאונה הקשה שהייתה לו בשנות ה-40 לחייו - הוא רכב על אופנוע, התנגש בפרה ונפצע קשה מאוד - וגם מה שקרה לו בפנים (בשנות החמישים לחייו לקה אלון בעווית עצבית בחצי מפניו - ט"ב). עבור גבר יפה כל כך זו הייתה מכה קשה. ובפוליטיקה אנחנו יודעים שהוא חטף לא מעט מכות. לא ראית עליו כלום. הוא המשיך לתפקד במרץ, תמיד אופטימי".


עם משה דיין (משמאל) ויצחק שדה בחניתה. צילום: באדיבות בית יגאל אלון

גואל הקרקעות מהעמק

יגאל אלון נולד ב-1918 במסחה, כפר תבור של ימינו, בן זקונים לחיה וראובן פייקוביץ', איכר יליד ראש פינה. תשעה ילדים נולדו לזוג, שישה בנים ושלוש בנות. שלושה מהם מתו בילדותם. אלון, ילד יפה ותכול עיניים, היה צעיר הבנים בהפרש גילאים גדול מאוד משאר אחיו. כשהיה בן שש נפטרה אמו, חיה, והאחות דבורה תפקדה כאמא. אחיו הגדולים עזבו בינתיים את הבית והקימו יישובים חדשים בארץ.

ב־1937 החליט אלון, שגדל במכבי הצעיר ובימין החקלאי, להצטרף למקימי קיבוץ גינוסר שליד הכנרת. אלמלא החליט כך, מתברר, יכול היה להיות בעל קרקעות עשיר מאוד: "הציפייה מיגאל הייתה שיירש וימשיך את המשק החקלאי הגדול של המשפחה, אך הוא החליט שהוא הולך לקיבוץ", מספר משה אלון.

"אבא שלו היה הרוס מזה כמובן. היום, בעידן הנדלני, קשה לאנשים לדמיין איך אדם מוותר על אחוזה ענקית של מאות דונמים לטובת אוהל בקיבוץ. ואולם, ליגאל הייתה דרך משלו והוא האמין בה". "רכוש אין לי, הון אין לי, הנכס היחיד שלי הם חבריי", כתב אלון לימים בגאווה. אכן, היו זמנים.

אלון עבר באמונה שלמה מהימין לשמאל, לסוציאליזם ולאחדות העבודה - מפלגת הפועלים האקטיביסטית בראשותו של יצחק טבנקין. "המעבר הזה צבע את כל דרכו של אלון", מסביר דני קורן, דוקטור למדעי המדינה ולמדיניות ציבורית ומי שהיה מנהל לשכתו כשר החוץ. "הוא היה נאמן לאחדות העבודה לחלוטין, מעולם לא איים לעזוב ולא חשב להתפלג. מהבחינה הזאת הוא היה כמו גר צדק, הכי נאמן בעולם. כשראה איך דיין והאחרים נוטשים את מפא"י לטובת רפ"י, אמר עליהם שהם רואים במפלגה 'פונדק דרכים'".

ההשתייכות לאחדות העבודה (שחברה לימים למפ"ם), המתחרה הגדולה של מפא"י באותם ימים, והקרבה לטבנקין, יריבו המר של בן־גוריון, עלו לאלון במחיר אישי כבד. "עם כל הכבוד שרחש בן־גוריון להישגיו של יגאל כמפקד הפלמ"ח, מבחינתו, הפלמ"חניקים, שהיו ברובם אנשי אחדות העבודה, היו האויב. ולהיות אויב של בן־גוריון, מלך הפוליטיקאים, זה לא עניין פשוט", אומר קורן.

"הם היו מושאי ההערצה של הנוער, 'מגש הכסף', בוגרי תנועות הנוער, אלה שעשו את הפעולות הגדולות ביותר של התקופה, מלחימה בפלמ"ח ועד ההעפלה. בן־גוריון הרגיש מאוד לא נוח עם זה, ולכן כשר ביטחון הוא העדיף למנות לתפקידים בכירים אנשים שלא היו בפלמ"ח, אלא בוגרי הבריגדה והצבא הבריטי".

אלון, כמובן, היה הסמל הגדול ביותר של הפלמ"ח. "מומחים צבאיים אומרים היום שהוא הוכיח ראייה אסטרטגית יוצאת דופן בקרבות ובמערכה כולה, אף שכל ההכשרה שלו התמצתה בקורס מ"מים. צריך גם לזכור שהכל אצלו נבע ממנהיגות אישית, הרי לא היו אז חוק שירות ביטחון והיררכיה צבאית מסודרת", מדגיש קורן, "יגאל אמר, זה הספיק. רק מכוח צירוף המילים הזה אנשים הלכו להילחם ולמות".


"רכוש אין לי, הון אין לי, הנכס היחיד שלי הם חבריי".  צילום: באדיבות בית יגאל אלון

"הוא הביא הכי הרבה דונמים למדינה", אומר האחיין משה אלון בגאווה, "בן־גוריון אולי הכריז על הקמת המדינה, אבל להכריז יכול כל אחד - מי שהביא לנו את המדינה בפועל היה יגאל. בכל מקום ששלחו אותו אליו הוא הצליח. מבצע דני, מבצע נחשון, מבצע יפתח, כיבוש לוד ורמלה, מבצע עובדה. ואני שומע אנשים שאומרים שדיין כבש את רמלה. בכל אומה אחרת האיש הזה היה נחשב לגיבור לאומי. אצלנו שיחקה הפוליטיקה, וככה זה עד היום".

לנאמנות יש מחיר

כל הישגיו של אלון לא עמדו לו, אם כן, כשבאוקטובר 1949, בעודו אלוף פיקוד דרום, נסע לביקור רשמי בצרפת, שם נודע לו לתדהמתו שבן־גוריון הדיח אותו מתפקידו ומינה במקומו את משה דיין, פקודו במלחמת השחרור. אלון, האלוף הקרבי המהולל ביותר של המלחמה, יכול היה להתמנות לסגן הרמטכ"ל, אבל יגאל ידין העדיף למנות לתפקיד את מרדכי מקלף. בשל הסימון המפ"מניקי של אלון על רמטכ"לות כמובן לא היה מה לדבר.

"תחשבי על זה. זה כאילו לקחת שופט עליון והודעת לו שהוא חוזר להיות סטאז'ר. זו הייתה השפלה נוראה", מפרש קורן, "כששאלו את בן־גוריון איך עשה דבר כזה, הוא אמר 'כן, שמעתי שאלון היה מג"ד לא רע'. אלון לא יכול היה להכיל את זה והתפטר מהצבא".

"בן־גוריון פחד ממנו כי זיהה אותו, בצדק, כמוקד כוח אדיר", מוסיף יוסי קוצ'יק, "פעם הוא אמר לי 'שמע, הכוח שהיה לי בשנות החמישים היה עצום. אבל אף פעם לא השתמשתי בו לרעה'. יגאל יכול היה להתנגד לפירוק הפלמ"ח, ומי יודע כמה היו הולכים אחריו, אבל הוא לא עשה את זה, כי הוא הבין מה זו דמוקרטיה ומה זו מדינה".

"אין ספק שאילו אלון היה רק מצייץ לבן־גוריון שהוא מוכן לנטוש את טבנקין ואת גלילי ולהצטרף למפא"י, הוא היה נעשה רמטכ"ל ואולי יורש, וכל ההיסטוריה שלו הייתה נראית אחרת", אומר אלעד פלד, פקודו הצעיר של אלון בפלמ"ח ("הוא היה אלוהים בשבילנו") ומי שעבד צמוד אליו לאחר מכן במשרד החינוך, "אבל הוא היה נאמן מאוד לאנשים ולדרך. יש מי שראו בזה חולשה. בכל מקרה, זה לא תמיד עבד לטובתו. אני קראתי לזה פעם "יתרונותיו היו חסרונותיו וחסרונותיו יתרונותיו - ההגינות, הנאמנות, הג'נטלמניות, היושר שלו. אלה יתרונות, אבל לא בפוליטיקה".

על הנאמנות וההגינות המוגזמות של אלון כלפי חבריו בפוליטיקה יכולים מקורביו לדבר שעות, לא תמיד בהתפעלות. "לא פעם השתגעתי מזה", מספר דני קורן, שעבד עם אלון בין 1975 ל־1977, שנת המהפך. "בתקופה שבה הוא התמודד על ראשות המפלגה מול פרס החל פתאום חיים בר־לב, חברו מימי הפלמ"ח, לגמגם ולתמוך בפרס. אני, בחור ג'ינג'י, התעצבנתי, אמרתי ליגאל, 'הלו, עושים לך פה בית ספר, תיכנס בו'. ומה יגאל ענה? 'תפסיק כבר עם המפא"יניקיות הזאת, חיים הוא חבר'".

"פעם אחרת שאלתי אותו 'לו היית ראש ממשלה, היית מחמיץ כמו גולדה את יוזמת סאדאת וגולדמן?' מה הוא עונה לי? 'אתה רוצה שאני אדבר בגולדה סרה? שכח מזה'. אנשים בנו קריירות על השמצות של גולדה, והוא עוד יש לו רספקט".

"נאמנות היא תכונה נפלאה, אבל לא בפוליטיקה", מסכם דני קורן, הכותב בימים אלה ספר על ראשי ממשלה בישראל, "בשביל להצליח בפוליטיקה צריך סט של תכונות אחרות לגמרי, שלא היו לרוב בני דור הפלמ"ח. בסופו של דבר, לעומת דור הנפילים של בן־גוריון, גולדה, גלילי וספיר, דור הפלמ"ח לא הצליח כל כך בפוליטיקה המעשית. הוותיקים ידעו לעשות קואליציות, הם היו בעלי - מה שפרופ' יחזקאל דרור כינה - 'כישורים מקיאווליסטיים מפותחים', חלקם אנשים בעלי עומק אידאולוגי, מהפכנים".

"בני דור הפלמ"ח היו אנשי מעשה, ביצועיסטים, נחושים, ערכיים, אולם הם לא אהבו ולא ידעו להתלכלך בפוליטיקה כמו קודמיהם. גולדה ובן־גוריון היו מסוגלים לשבת 20 שעות בישיבה בלי לקום לשירותים. היחיד בדור הזה שידע לעשות פוליטיקה כמו הוותיקים היה שמעון פרס, והוא אכן שרד. ובאמת, הפלמ"חניקים זלזלו בו, אף שהיה לו תפקיד חשוב מאוד בקום המדינה, הוא הרי הביא את הנשק".


אלון הקטן בידיים של הפועל הערבי של משפחתו. צילום: באדיבות בית יגאל אלון

ההחמצה של 1967

ההדחה מתפקיד אלוף פיקוד דרום סימנה שני תהליכים, ואלה המשיכו ללוות את אלון לאורך כל דרכו הפוליטית: החרפת היחסים עם בן־גוריון ויריבות ותחרות בינו לבין משה דיין. שני 'בניו' המוצלחים של יצחק שדה, אבי הפלמ"ח (וזכור הצילום המפורסם שלו עם שניהם בחניתה), שני הצברים האולטימטיבים היו כמו תצלום נגטיב זה של זה - זה איש רעים אהוב, מחויב לחבריו ולדרך, זה אינדיבידואליסט בלתי צפוי וחסר עכבות, לא מחויב לאיש חוץ מאשר לעצמו.

בספרו של יגאל צחור, "בעיני הבנים", מצוטט יגאל ידין כשהוא ממשיל את יגאל אלון ל"שתיל שצמח בערוגה - שתיל בריא וחזק לתפארת, אבל נשאר חלק מן הערוגה", ודיין מתואר בו כ"עץ בודד, שצמח ללא קשר לצמיחה שמסביב".

הפעם הבאה שבה התחרו השניים על אותה משבצת הייתה ערב מלחמת ששת הימים. למרבה האירוניה, גם אז, במאי 1967, היה אלון בחו"ל, הפעם בביקור רשמי בברית המועצות (מסקנה אפשרית: לפוליטיקאים לא כדאי להרבות בנסיעות לחו"ל). ראש הממשלה אשכול עמד להתפטר בלחץ הציבור מתפקידו כשר הביטחון, ותמך בתחילה במינוי אלון למחליפו. אך אלון עדין הנפש לא מיהר להסתער על הג'וב המתפנה ולא קיצר את שהותו ברוסיה.

"הוא לא רצה שייווצר הרושם שאשכול כבר לא עומד על רגליו ושיש אלוף שממתין בפינה", מספר קורן. "גלילי אמר לו 'אל תמהר לחזור', ואלון התמים האמין לו", מספר אלעד פלד. בינתיים הוקמה ממשלת ליכוד לאומי, וגח"ל ומפד"ל לחצו (וגם התקשורת והציבור) למינוי דיין לשר הביטחון. חבריו של אלון בממשלה ובקבינט, אם תהיתם, לא עמדו לצדו ברגעי ההכרעה. הסוף ידוע: דיין זכה בתפקיד ונבנה מתהילת מלחמת ששת הימים (עם יצחק רבין).

אלון נשאר מאחור. הוא המשיך לשמש בלויאליות כסגן תחת אשכול, גולדה ורבין, פקודו. "לדעתי הצמרת הפוליטית - אשכול, ספיר, גולדה - פשוט לא אהבה את יגאל. והיה לו גם מזל רע", מנתח פלד, "היו לו הרבה החמצות ברגעים הקריטיים".


עם קיסינג'ר. צילום: באדיבות בית יגאל אלון

החצרן של המדינה

"אני חושב שאנשים מגזימים בנוגע להחמצה שלו כמנהיג", מבקש קוצ'יק לאזן את התמונה. "הוא היה מנהיג חשוב, שזכה להמון הערצה והערכה. אני ראיתי את זה בכל מקום שהלכנו אליו, גם בשנים המאוחרות שבהן עבדתי איתו. כשאומרים 'פספס' מתכוונים למובן אחד ויחיד - ראשות הממשלה. סליחה, כמה אנשים במדינה היו ראשי ממשלה? עשרה? הוא מת בגיל 61, צעיר כל כך במושגים של היום. אסור לשכוח שהוא היה מנהיג מגיל צעיר מאוד, בגיל 30 כבר היה אלוף פיקוד דרום, תראי מה הוא הספיק. מהבחינה הזאת אני חושב שהביוגרפיה שכתבה אניטה שפירא עשתה לו עוול. אני חושב שהיא פשוט לא נמשכה לדמות שלו".

"יגאל היה שר בארבעה משרדים, ובכל משרד עשה דברים משמעותיים מאוד", מדגיש קורן. "כשר העבודה הוא הכניס את כל העניין הסוציאלי של פיצויי פיטורים וביטוח לאומי; כשר החינוך הוא הנהיג את החינוך לגיל הרך והקים את המל"ג, הוות"ת ואת האוניברסיטה הפתוחה; כשר חוץ הוא מזער נזקים אחרי מלחמת יום כיפור, קירב אותנו לאירופה וחתם על הסכמי סחר חופשי. הייתה פה עשייה גדולה. זה ספר שעוד ייכתב, אנחנו עובדים על זה".

גם באשר לתמימותו הפוליטית של אלון חולק קוצ'יק על הרושם שנוצר: "יגאל היה אדם מפוכח מאוד, ריאלי מאוד, שהבין פוליטיקה ועשה לא מעט מהלכים פוליטיים, מאיחוד התנועה הקיבוצית ועד "תוכנית אלון". התוכנית הייתה מהפכנית במושגי אותם ימים והטביעה את חותמה על מדיניות ההתיישבות, אף שלא התקבלה רשמית מעולם".

"חודש אחרי מלחמת ששת הימים, בעיצומה של האופוריה, יגאל, שהיה במקור איש אחדות העבודה וארץ ישראל השלמה, כבר מספיק מפוכח להבין שאנחנו לא יכולים לשלוט באוכלוסייה ערבית גדולה כל כך, שיש כאן בעיה דמוגרפית ושהפלסטינאים צריכים מקום משלהם, אם כי אז עוד לא קראו לזה מדינה".

קוצ'יק התחיל לעבוד עם אלון ב-1978, לאחר המהפך שזעזע את אמות הסיפים של מפלגת העבודה. "שאלו אותי עם מי אני רוצה לעבוד, גולדה, אבא אבן או אלון. כולם הפכו לחברי כנסת מהשורה פתאום והיו זקוקים לעוזרים. לא הכרתי אף אחד מהם, מבחינתי הם היו דמויות מיתולוגיות ובלתי נגישות, אבל אמרתי מיד 'אלון', כי הדמות שלו תמיד קסמה לי".

"באתי למזנון הח"כים, הוא ישב שם, אכל עוף. 'רוצה לאכול משהו, בחור צעיר?' הייתי כל כך נרגש מהמעמד אז אמרתי 'רק מים'. אחרי רגע הוא כבר שלף מפתח קטן מהצרור שלו, 'זה מפתח לתיבת הדואר שלי בכניסת הח"כים'. וזהו. התחלנו לעבוד".


"בכל אומה אחרת הוא היה נחשב לגיבור לאומי". יגאל אלון. צילום: באדיבות בית יגאל אלון

איך הוא היה כאדם? כבוס?
"אדם מדהים, באמת. תענוג היה לעבוד איתו. הוא נתן לי חבל ארוך ולא התערב כל דקה. מילה זו מילה, הבטחה זו הבטחה. אדם חושב, כותב, אכפתי, חברתי מאוד. מלא קסם אישי, תמיד אופטימי, לא ממורמר. אוהב חיים, כל דבר עניין אותו - תעלת הימים, תאונות דרכים, ערבים ובדואים, ערמות הזבל ברחובות. שום דבר לא היה בעיניו שולי, וניתן היה לראות שזו לא הצגה, שבאמת אכפת לו. באחת ההתמודדויות שאלתי אותו מה הוא היה רוצה לעשות אם היה ראש ממשלה, והוא ענה לי 'קוצ'יק, הייתי רוצה להיות החצרן של המדינה'. כמו בקיבוץ, לטפל בכל".

"אז נכון, הוא לא היה ראש ממשלה, כי בשביל להיות ראש ממשלה צריך 'קילינג אינסטינקט' שלא היה בו. עם זאת, אם את שואלת אותי איזה מנהיג הייתי רוצה לראות כאן, וכבר עבדתי עם כמה מנהיגים בימיי, בלי ספק הייתי רוצה מישהו כמו יגאל אלון. הוא האיש שהכי נקשרתי אליו מכל המנהיגים שעבדתי איתם. כל כך הצטערתי שהמוות שלו קטע הכל".