"בננות" 

עם השנים חלה האחדה בין תרבות הגייז לבין האופקים האסתטיים שמציעה תחרות האירוויזיון. הקצנה של טראש, קריקטורה של דמות האשה הדיווה, צבעוניות דוחה (ולכן מושכת) ותרבות של קאמפ ודראג. 

מה הפלא אם כך ששניים שהציבו עצמם בשפיץ הציבורי של הקהילה הגאה בתל אביב - הבמאי איתן פוקס והמפיק גל אוחובסקי - אחראים לפנטסיה הרומנטית "בננות", שחיה ונושמת (בקושי) את אוויר הפסגות הדליל כל כך של תחרות הזמר העלובה.  

בהנחה שמדובר פה בסיפור עלילה, ולא בקריקטורה אכזרית וחתרנית על אודות שכבת אוכלוסייה תל אביבית שחיה בהפוך-על-הפוך (מודעות-יתר שמוצאת לה אפיקי מילוט אידיוטיים במיוחד), הרי שניתן לסכם את "בננות" כמאבקה העיקש של קבוצת בני אדם, השואפת לממש רצונותיה כפי שהיא רואה את עצמה, ולא כפי שאחרים היו רוצים לראות אותה. 

הסיפור פשוט (המושג פשטני נשאר מחוץ לדלת כשמתקרבים ל"בננות"): ענת וקסמן, המצטיינת באפיית עוגות, נזנחת לפתע פתאום על ידי בעלה היוצא לפוש בתאילנד. האירוע הטראומטי מתרחש דווקא בערב תחרות האירוויזיון. 

שכניה לבניין המגורים מתארגנים חיש קל, כמקובל במיוזיקלס האסקפיסטיים - שהוליווד הנפיקה במהלך שנות ה-30, שנות המשבר הכלכלי הגדול - ומאלתרים בו במקום, ובשיתופה המלא של עקרת הבית הזנוחה, שיר ניחומים קליל ומלא אמפתיה. מישהו מהשכנים, ההומו כמובן, מצלם באייפון שלו את האלתור השכונתי ומשגר את הסרטון לוועדה האמורה לבחור את השיר הישראלי לאירוויזיון שייערך שנה מאוחר יותר בפריז הרומנטית. 

ובאגדה, כמו באגדה. הוועדה הממשלתית בוחרת את שירם של השכנים הנאמנים, כנציג המדינה הציונית, ושרת התרבות, יו נו הו, ממהרת לתפוס על כך טרמפ פוליטי. ואם זה מזכיר למישהו את האירועים שקרו לפני תריסר שנים מסביב לבחירתם של להקת פינג פונג והשיר "שמייח" לאירוויזיון, כדאי להוסיף שאוחובסקי, כיום מפיק "בננות", היה אז חבר בוועדה הבוחרת. 


מתוך "בננות". צילום: יח"צ

הקלישאה גורסת שגמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה. גם "בננות" הוא כזה. סרט הנותן ייצוג הולם לכל מגזר תל אביבי אפשרי, בין אם הוא הצביע יאיר לפיד ובין אם העדיף את סיעת מרצ. וקסמן, כאמור, היא הנשואה והזנוחה, ויעל בר זהר היא פרקליטה שמשמשת גם כצעצוע מין לבוס במשרדה. אפרת דור לוהקה לדמות הלסבית התורנית, ודאנה איבגי היא המזרחית שומרת המסורת. שלא לדבר על עפר שכטר ההומו וקרן ברגר, בתפקיד הרווקה הרומנטית, אחותה הרוחנית של טלילה כץ מ"שירת הסירנה" (סרט הביכורים של פוקס). 

התמהיל הנמוך הזה מוקצף בבלנדר מקרטע, ונצבע בצבעים דמויי אלמודובר, כאשר מקורות השראה חשובים נוספים ("פרסיליה מלכת המדבר" או "מטריות שרבורג"), זוכים אף הם להבלטה הראויה. וכל המאמץ הזה לא נועד אלא להוציא את ששת חברי הלהקה מהארונות הפרטיים שבהם הטמינו את חלומותיהם.

והשיא, כמובן, שייך להומו שבחבורה - שכטר על במה פריזאית, לנוכח מצלמות הטלוויזיה, כשהוא עוטה טוקסידו שחור ותחתונית לבנה. 

"איגור ומסע העגורים" 

איגור מחפש את אבא. כלומר, איגור יודע כי פטר אביו (תומס סובצ'ק) נמצא בסיביר, מתצפת על צורות הקינון של להקת עגורים, ובמיוחד הוא מתחקה אחר גורלו של גוזל קטן ששמו קארל הגדול.

האב, כך עולה, מעדיף את חברת הציפורים על פני החיים בסנט פטרבורג עם איגור ואמא טניה (אולה שור-סלקטר), שממנה התגרש זה לא מכבר. מאוחר יותר, כשאיגור ואמא עוקרים מהמולדת הרוסית אל נהריה שבצפון ישראל, נותר האב מאחור, ממשיך במחקרו על אודות העגורים. 

אבל איגור בן ה-11 יודע עוד משהו. הוא מבין שאביו הכרוך אחר הציפורים המגודלות הללו, יוסיף לעקוב אחריהן גם בסתיו, כלומר בעונת הנדידה שלהן דרומה, אל ארצות החום. ואיפה חונים העגורים בחניית ביניים, בדרך לאפריקה? את זה כל אחד יודע - בישראל כמובן. במילים אחרות: איגור (איתי שצ'רבק) מבין שנשקף סיכוי רב שאבא פטר יצוץ פה בעקבות האותות של המשדר הזעיר המוצמד למוטת הכנפיים של קארל הגוזל. 

וכך, בין התעניינות בגורלה של להקת עגורים, שתנועותיה מונצחות באתר אינטרנט ייחודי, לבין תחושות של נטישת אב, נעים חייו גדושי המתח של איגור הקטן. הלה התקשה תחילה להיקלט בחברה הישראלית נטולת הסובלנות אל האחר ממנה, אך עם הזמן, ובעיקר בשל עידודה של בת כיתתו הנחמדה, ורד (כליל ארבל) שמה, הוא מצטרף אל המקובלים בשכבה.


"איגור ומסע העגורים". צילום: יח"צ

בינתיים גם לאמא טניה נהיה איזה סיפור קטן עם צלם טלוויזיה ושמו אלי (גרא סנדלר), והכל יכול היה להיראות טוב יותר אילו קארל העגור היה נוחת כאן נחיתת ביניים, ובעקבותיו גם אבא.

מתקציר העלילה שפורטה לעיל לא קשה להבין ש"איגור ומסע העגורים" בנוי ממרכיבים בסיסיים ביותר של סרט לילדים. חרדת נטישה, קשיי קליטה, יחס מועדף לבעלי הכנף, והתחלה מהוססת של מערכת יחסים עם בנות המין המנוגד.

דומה שהבמאי יבגני רומן, שזה לו סרטו הארוך הראשון, אפילו אינו מנסה להתאמץ על מנת לבנות קומה נוספת על התשתית הסיפורית האלמנטרית הזו. אומנם פה ושם משולבים בתוך הסרט גם קטעי אנימציה, האמורים להוות גשר בין עולמו של הגוזל קארל לבין הסובב את איגור. אך אין בקטעים מונפשים אלה, המוגשים על הבד באופן מעט חובבני, כדי לשנות את טון הדברים המיובש, ולהניף לגובה סביר את המוצר כולו. 

"איגור ומסע העגורים" הוא קו-פרודוקציה ישראלית-פולנית, שהשם הבולט בה הוא הצלם אדם סיקורה, שעבודתו בסרטים מתוצרת פולין כמו "באפילה", "ארבעה לילות עם אנה" או "הצלב וטחנת הקמח", העידה על יכולתו הגבוהה בעיצוב אסתטי מרשים. הפעם הוא נתפס כשהוא אינו שרוי בשיא כושרו הקריאטיבי. 

"מעשייה אורבנית" 

גם ברק פרידמן מחפש את אבא. פרידמן, המגלם יתום בן 17 - אביו נטש אותו לפני שנים ואמו נפטרה זה עתה - רוצה לפגוש מחדש באביו שכמו בלעה אותו האדמה. נעה פרידמן, אחותו בסרט, מתנגדת ליוזמה זו, אך הנער בשלו.

בינתיים, עד שהוא יגשים את מאוויו, מוצא היתום ניחומים בגופה המלוהט של המורה לתנ"ך הנשואה, בעוד אחותו מעדיפה דווקא את חיקה האוהד של אישה צעירה, המגולמת על ידי נתלי ברמן. אה, יש עוד משהו קטן: מעת לעת האח ואחותו מוצאים ניחומים הדדיים זה בגופה של זו. 

חלפו כבר 27 שנים מאז שסמדר קילצ'ינסקי וג'וליאנו מר, עליו השלום, שיחקו ב"בר 51" של עמוס גוטמן, שם גילמו צמד יתומים הנקלע לשאול תחתיות הידוע גם בכינויו האחר: דאון טאון תל אביב. חטאי הבשר והמבחנים העקשניים לפריצת גבולות האפשרי והמותר, שעמדו במרכז עולמם של יתומי "בר 51", כמו חוזרים על עצמם ב"מעשייה אורבנית", שהוא מעין גרסה בעירום של אליסה ואליסו בארץ הפלאות.


אלי גורנשטיין. טיפוסים גזורים מקרטון. צילום: משה שי, פלאש 90

ההילוך על חודו של תער, שאמור היה למקם את "מעשייה אורבנית" באיזשהו הקשר אוונגרדי ואקספרימנטלי, מניב בעיקר שעמום קולנועי, שעיקרו מתבטא בשורה אינסופית של מונולוגים עאלק קורעי לב ונשמה, המושמעים מפי שחקנים כמו אסתי ירושלמי, יצחק חזקיה, אוהד קנולר, עמי וינברג, אבי גרייניק, זהר שטראוס, אלכס פלג ואלי גורנשטיין.

אלה מגלמים שורה של טיפוסים גזורים מקרטון - אשה נפקנית, שוטר לא אהוב, אסיר שרצח את אשתו, צרכן אובססיבי של שידורי ספורט, פרסומאי צרוב קיבה, מאושפז במחלקה גריאטרית, וגם אחד שהוא אולי אלוהים עצמו. 

בין המונולוגים הצפויים מפוזרות סצנות סקס, מהולות בקטעים הערוכים ומצולמים כקטעי פרומו. כלומר, סצנות הנחתכות תוך כדי תנועה, והתרחשויות שונות ומופרכות מההיבט העלילתי, שכל קיומן על הבד נובע מהעובדה שהן אמורות להצטלם בצורה חריגה. ניכר כי עברו המקצועי של אליאב לילטי, שכתב וביים את הסרט, כאחראי לתשדירי פרומו בשידורי קשת, השפיע לרעה על יכולת השיפוט הפילמאי שלו.

"מעשייה אורבנית" המציג עצמו כסרט "עצמאי" ו"ניסיוני", מוכיח עד כמה מושגים אלה, השמורים בדרך כלל לסרטים פורצי דרך, יכולים גם להיות מרוקנים מתוכן.