למשך ערב אחד, בשבוע שעבר, סינמטק תל אביב התחפש להוליווד. לימוזינות מפוארות עגנו בכניסה, ומתוכן בקעו גברים ונשים בתלבושות ערב מוקפדות, שהידסו בגאון על השטיח האדום, על רקע הבהובי הפלאשים המסנוורים וקריאות המעריצים הנרגשים. הכל נראה מושלם. כמו הדבר האמיתי. אלא שהצצה חטופה בגיבורי הערב הספיקה כדי להבין את הטוויסט בעלילה. הם היו אנשים עם צרכים מיוחדים. שונים למראה. מתנהגים אחרת. זרים לקודים החברתיים המקובלים, זרות שרק התחדדה לנוכח המעמד החגיגי.

הסיבה לערב הכל כך שונה הזה הייתה הקרנת בכורה של הסרט הדוקומנטרי "כיתת אומן". סרטה של הבמאית בילי בן משה, שמתעד סדנת משחק שעוברים אותם אנשים כבר למעלה משנתיים, בהדרכתו של השחקן ארנון צדוק, בתוך מרכז "צ'יימס אחיקם" שמפעילה עמותת "צ'יימס" בתל אביב.

"צ'יימס אחיקם" הוא מרכז עבודה שיקומי שבו מועסקים אנשים עם צרכים מיוחדים, ומופעלות בו גם סדנאות אמנות שונות, שבהן משתתפים אותם עובדים. העמותה, בשיתוף המפיק דורון ערן, החליטה לצלם סרט תיעודי המלווה את סדנת המשחק, ולמעשה מציב - באופן תקדימי - אנשים עם צרכים מיוחדים על תקן גיבוריו של סרט. הלימוזינות וחליפות הערב נועדו כדי לתת להם לחוש, ולו לערב אחד, כמו כוכבים של ממש.

אני מודה שבתחילה, פוזת ההוליווד הזו גרמה לי לאי נוחות. היה משהו כמעט מכמיר לב, בלתי אפשרי, בחיבור בין אנשים שמסורתית מוצבים בשולי החברה, ובין אותו זוהר מדומה. אבל אז צפיתי בסרט עצמו, והכל השתנה. אני לא אנסח כאן ביקורת מקצועית, זה לא רלבנטי. נדבר רק על עובדות. והעובדה היא, שהוצפתי בדמעות לאורך מרבית 50 הדקות. לא יכולתי להישאר אדיש למראה חבורת האנשים הזו, שמדברת בפתיחות מוחלטת על נושאים כמו אהבה, מין, שאלת הילודה בקרב אנשים עם פיגור, מוות של הורים, ובעיקר - תחושת השקיפות הארורה הזו.


גיבורי הסרט. צילום: יח"צ

ההרגשה שהעולם פשוט לא סופר אותך. שהכישרונות והמעלות שלך לא רלבנטיים. גיבורי הסרט אומרים את הדברים בצורה הכי ישירה, הכי נטולת הגנות ופילטרים, ולכן הם נכנסים ללב בקלות. ועל הרקע הזה, הלימוזינות והבהובי הפלאשים נראו לי פתאום נכונים. הם סיפקו להם חווייה מתקנת ובלתי נשכחת, שאפשרה להם לחוש שייכים. ואולי היא גם לא תישאר חד פעמית. הסרט מתעתד להופיע בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, כך שמי יודע. אולי אנשים כמו מאשה אילין - רקדנית ושחקנית מוכשרת עם תסמונת דאון, יזכו פתאום להכרה אמיתית.

לכל אורך הדרך חזרה הביתה, כשניסיתי לעכל את החווייה החזקה הזו, התרוצצה לי בראש אסוציאציה עמומה. לקח לי זמן לחדד אותה. ואז היא סנוורה אותי באחת, כמו הפלאשים מהסינמטק. זה מזכיר בדיוק את ערב הפתיחה של "האח הגדול"! בשני המקרים נטלו אנשים אלמונים לגמרי, הלבישו אותם בתחפושות והפכו אותם בבת אחת ל"חשובים", או "מפורסמים", על פי החלטה שרירותית של במאי על כלשהו. עוד לפני שמישהו אפילו הכיר אותם.

רק שזה לא אותו דבר. לגמרי לא. הערב הנוצץ של כוכבי "כיתת אומן" רק מגחיך עוד יותר את זה של מתמודדי "האח הגדול". כי במקרה של הראשונים, הרצון להתפרסם ולהיות כוכב הוא רק אמצעי בדרך אל המאווה האמיתי - להרגיש שייך. ראוי. נראה. בעוד שבקרב אנשי "האח הגדול", הפרסום הוא המטרה עצמה. הגביע הקדוש. בדיוק כמו אצל מרבית הילדים של כולנו, שלמדו שהמקצוע הכי מבוקש היום בישראל הוא "מפורסם".

משתתפי הסרט, כמו אותה מאשה, יצחק שרוקי, אריה שוורצטוק, ליאת אריה, עלי אטרש (שצילם חלק נכבד מהסרט) ואחרים, משתתפים כבר שנתיים בסדנת משחק, שבה הם מנסים לייצר אמנות. מתמודדי "האח הגדול" מנסים לייצר רק רייטינג. ופתאום, דווקא על רקע המפגש הנדיר הזה, עם אנשי הצרכים המיוחדים, הרגשתי עד כמה העידן הנוכחי שלנו, שבו הפרסום הפך למראית הכל, הוא מגוחך ועצוב. מכמיר לב, כבר אמרתי.

על הסכין

1. כשהתפוצצו פרשיות עמנואל רוזן ושרון גל פרסמתי כאן טור, שהצר על כך שהדיון הציבורי מתקיים רק במישור הפלילי, ומתעלם מהפן המוסרי. ועכשיו, סליחה שצדקתי. אצלנו יש רק שחור או לבן. אשם או זכאי. ומהרגע שאדם הוא "זכאי", במונחים פליליים, הוא הופך מנאשם לקורבן. מבלי שבוחנים את עצם מעשיו. וזה בדיוק מה שיקרה עם "הזמר בועל הקטינות".

2. יש מעט מאד אנשים שגורמים לי להתבייש בהיותי ישראלי. רני רהב הוא מועמד מרכזי לראשות הרשימה. בכל עת שבה הוא פוצח בנאום נמלץ על ארצנו הנפלאה/ החברה הישראלית/ היוצר של כולנו/ הציבור/ אנחנו, אני חש הזדהות עם אויבי ישראל האפלים ביותר. ואולי בעצם הוא צודק. אולי רני רהב הוא הרבה יותר ישראל 2013 ממני.

3. עוד לא שמענו שומדבר אמיתי מאותה פרשייה של זמרים וקטינות, וכבר החלה להישמע אותה טענה מוכרת: "רדיפה על רקע עדתי". כאילו דן בן אמוץ, חנן גולדבלט או עמנואל רוזן (להבדיל! להבדיל!) הם יוצאי כורדיסטן. אם יש נקודה שבה הגענו פה סוף סוף לשוויון, זאת הנקודה. כולם שווים בעיניי העם רודף הסנסציות.