כשאיריס שטרית פסעה לראשונה לתוך הגינה של הווילה בקיסריה, היא הבחינה מיד בצמחי הסנסיווריה הפזורים מסביב, ולבה החסיר פעימה. הצמח בעל העלים הבשרניים היה החביב ביותר על אמה, פאני, שנרצחה עם שלושת ילדיה בפיגוע המחריד בקריית שמונה בדיוק לפני 40 שנה. איריס, שהביטה למחבל בלבן שבעיניים והפכה ליחידה ששרדה את התופת, ידעה באותו הרגע כי בבית זה תקבע את משכנה. 

אין דרך טובה יותר לאפיין את חייה הטרגיים של איריס מאשר להקבילם לסנסיווריה, שהיה נטוע גם בעציצי פלסטיק חומים בביתם הקטן. אפילו ייחשף לשמש יוקדת, יינטע באזור חשוך, או יסבול ממחסור חמור של מים, ישרוד הצמח. עליו יישארו זקופים ורעננים כאילו התעורר הרגע משנת יופי ארוכה.

בוקר ה-11 באפריל 1974 לא יימחה לעולם מזיכרונה של איריס, שהייתה אז בת תשע. הבעיטה החזקה ששברה את הדלת, מבטו הקר של המחבל עם השפם, הנקישה של הכנסת המחסנית, והירי מחריש האוזניים. רק לאחר שנים של ייסורים השלימה איריס עם העובדה כי גורל חמקמק ואניגמטי השאירה בחיים, והפסיקה לנבור באובססיביות בשאלות הקשות. כיצד הצליח אחיה הקטן לחמוק מידיה היישר לתוך הצרור הקטלני של המחבל? אולי הייתה צריכה ללחוץ חזק יותר על פצעיה המדממים של אמה? האם העניקה מספיק תשומת לב לאחותה שגססה לידה? 

את השעות שבהן התרוצצה לבדה בדירה נקובת הכדורים, בין הפצועות לגוויות שני אחיה, היא זוכרת בעיקר כחוסר אונים. לשווא זעקה מהחלון לכוחות הביטחון וההצלה. לפני כשבע שנים השיגה את דוח האירוע, ולמדה לראשונה על שרשרת הכשלים של צה"ל. חוסר השליטה של המפקדים בזירה, ההנחות המוטעות לגבי האירוע ופציעתם של חיילים מאש כוחותינו. 

"רק אחרי שקראתי את המסמך וסיימתי טיפול פסיכולוגי מורכב, הבנתי שבחרתי בחיים", אומרת איריס. "מאז אני לא מלקה את עצמי בשאלת ההישרדות האישית שלי, כי לא הגעתי לשום מסקנה ולא קיבלתי שום תשובה. רק נעשיתי מתוסכלת יותר. עשיתי הכי טוב שיכולתי, וזה מה שהיקום ייעד עבורי. הבחירה לחיות הייתה עבור אבא שלי, שנשבר לרסיסים, אבל אחר כך גם בשביל עצמי. החלטתי לשעוט קדימה ולהביט אל האופק, ולא אל העבר". 

האם חזרת אל הבית מאז הפיגוע? 

"הגעתי לשם רק פעם אחת, כשהייתי בת 19. הבניין היה משופץ ואת הדירה הפכו לספרייה עבור מורים. בחנתי את הפריטים וראיתי את הווילון שאמא שלי תלתה ומאוד אהבה. יצאתי, ומעולם לא חזרתי לשם יותר. היום מתגוררת שם משפחה". 


שטרית. "אני מרגישה כאילו עברו שלושה ימים". צילום: אסף קליגר

הפיגוע בקריית שמונה היה הראשון שבו ויתרו טרוריסטים על תפיסת בני ערובה לצורכי מיקוח. החוליה תכננה להרוג אזרחים רבים ככל האפשר. שלושת המחבלים, שהשתייכו לארגונו של אחמד ג'יבריל, חצו את גבול לבנון בשעות הבוקר המוקדמות ופנו לכיוון קריית שמונה. בסביבות השעה 7:00 בבוקר הם הגיעו לבית הספר היסודי על שם יאנוש קורצ'אק, אולם בשל חופשת הפסח היה המבנה ריק מתלמידים. המחבלים חצו את הכביש לבניין המגורים ברחוב יהודה הלוי 13, והרגו אזרחים ששהו באחת הדירות. משם פנו לבניין מספר 15, שבו התגוררה גם משפחת שטרית. שלושת המחבלים עברו מדירה לדירה וטבחו בתושביהן ללא רחם. בקומה השלישית הם מצאו את איריס, אמה ושלושת אחיה, יוכבד בת ה-12, אהרון בן ה-8 ומוטי בן ה-5. האב שהה באותה שעה בעבודה. 

מסע ההרג של המרצחים הסתיים בקומה הרביעית. צלף שירה לעברם פגע באחד התיקים שנשאו והכיל חומר נפץ. הפיצוץ הרג את שלושתם. 18 ישראלים נהרגו בפיגוע, מהם שמונה ילדים ושני חיילים. 15 נוספים נפגעו. 

יש דרך לסכם 40 שנה של שכול וכאב? 

"איזה 40 שנה? אני מרגישה שעברו שלושה או ארבעה ימים. אומנם כיום אני לא קמה עם הפיגוע והולכת לישון עמו, אבל חיי הם הנגזרת שלו. אין לי ספק שלולא הטבח הייתי מתעצבת אחרת. העובדה שהחיים שלי נעצרו בגיל תשע, אז איבדתי אמא ושלושה אחים, משכה אותי למחוזות אחרים. במהלך השנים ניסיתי להבין מי הייתי אלמלא הפיגוע ואיך היו נראים חיי, אבל זה נועד לכישלון.

"עם זאת, מעולם הייתי 'הילדה הזו מהפיגוע'. לא רוצה להיות לנטל, לא מנפנפת בשכול ולא הרמתי שום דגל. החלטתי לחיות כאחד האדם. הבנתי שבתוך הכאוס והימים האפלים יש גם קרן אור, וצריך לחפש אותה. העברתי את המסר הזה גם לתמר פוגל, ששרדה את הפיגוע באיתמר לפני שלוש שנים. צריך להיות אופטימיים ולהאמין שהעתיד צופן בחובו דברים טובים יותר, הרי מחר שוב תזרח השמש". 

זו הייתה סצינה מוזרה  

איריס התעוררה ביום הפיגוע בסביבות השעה 5:00 בבוקר. היא שמעה את אביה, יוסף, מתארגן לעבודתו והכינה לו שתי ביצים קשות בטרם יצא. הבית היה שקט, אף אחד לא צפה את האסון שארב בפתח. "בסביבות 7:00 שמענו קולות ירי, אבל לא ידענו לזהות במה מדובר", משחזרת איריס.

"יוכבד ומוטי התעוררו מהרעש ורק אהרון המשיך לישון. אמא נלחצה. היא הציצה כל הזמן מהחלונות וניסתה להבין את מקור הרעש. היא ראתה את אחד השכנים למטה, והוא אמר שכנראה מדובר בפיצוץ של צינור מים ואין מה לדאוג. אבל אמא לא הייתה שקטה. היא הלכה מחדר לחדר ואנחנו אחריה עדיין בפיג'מות. קולות הירי לא פסקו לרגע. הם רק התגברו. אמא נעלה את הדלת, אבל זה לא עזר. פתאום שמענו רעש חזק. עמדנו בפינת האוכל, מטר מהדלת, כשבפתח עמדו שני מחבלים עם נשק ביד. אף אחד לא דיבר. היינו בהלם. המחבל עם השפם הרים את הנשק כדי לירות אבל לא היו לו כדורים. במהירות הוא הוציא מחסנית והכניס לרובה". 

בתושייה שאינה ברורה לאיריס עד היום, היא ניצלה את שבריר השנייה, אחזה בכלב ובמוטי הקטן ונמלטה לחדר השינה. ארון העץ הגדול היה פתוח ואיריס זרקה לתוכו את הכלב. היא ומוטי עמדו מאחורי הדלת כשרגליהם מבצבצות למטה. "אני זוכרת את הרעש מחריש האוזניים", עיניה של איריס מתכסות בדוק עדין. "הם ירו בצרורות ללא הפסקה. זה נראה כמו נצח. אף אחד לא צעק, רק יריות. בגלל שזה היה בית קטן הכדורים נכנסו גם לחדר השינה ופגעו בקיר. ראיתי את הסיד עף בכל פגיעה". 

חששת לחייך?  

"ידעתי שאני צריכה לפחד, אבל לא בטוח שהבנתי שאני עומדת למות. התחושה הייתה שצריך לתפקד למרות ההלם וחוסר האונים. רק אחרי זמן מה נעשה שקט. פתאום היד של מוטי החליקה מכף ידי. לפני שהספקתי לעשות משהו הוא רץ החוצה וצעק 'אמא'. בדיוק שנייה אחר כך שמעתי עוד צרור יריות, ושוב הייתה דממה. הרעש הבא היה טריקת דלת הבית. חיכיתי כמה שניות ויצאתי. מולי על הרצפה שכבו שני האחים שלי. אהרון היה למטה ומוטי מעליו כשדם זולג מאוזנו. נגעתי בהם, אבל הבנתי שהם מתים. דילגתי מעליהם וראיתי את אמא ויוכבד על הרצפה ליד פינת האוכל. הן זזו והבנתי שהן נפצעו. יוכי נפגעה ביד וכל הבטן שלה הייתה מרוססת. לאמא היה כדור בלחי, בצדי הגב וברגל. פציעה קלה יחסית לצרורות שהמחבלים ירו". 


הבניין שבו גרה משפחת שטרית. צילום: ויקיפדיה

האם, פאני, הייתה בהכרה מלאה. היא דחקה באיריס להסתתר וכיוונה אותה בעיניה לכיוון האמבטיה. איריס התחבאה שם למשך מספר דקות ויצאה שוב למרות כעסה של האם. "הבאתי איתי תיק עזרה ראשונה וניסיתי לחסום את הפצעים של אמא עם צמר גפן", לוחשת איריס. "יוכבד אמרה שקר לה ושהיא צמאה, אז הבאתי שמיכה והרטבתי לה את השפתיים. כל הזמן חשבתי מדוע לא באים להציל אותנו. ראיתי מהחלון התגודדות של אנשים למטה. הם בהו בי ולא עשו כלום. לא הבנתי למה אף אחד לא עולה לעזור לי. זו הייתה סצינה מוזרה". 

את חושבת שניתן היה להציל את יוכבד ואת אמא שלך? 

"את אמא שלי, אין לי ספק. היא לא הפסיקה לשאול היכן אבא ומדוע לא באים לעזור לנו. ניסיתי לעודד אותה, אבל ברקע היו כל הזמן קולות ירי. בשלב מסוים ראיתי למטה את אבא. הוא שמע את היריות ממקום העבודה ואמר לאחד האנשים 'המשפחה שלי'. בהתחלה הוא חילץ שני ילדים מהקומה השנייה, וכשראה אותי מציצה מהחלון הוא ניסה לחזור. כוחות הביטחון וההצלה שהיו לידו החזיקו אותו. אבא השתולל וצעק, הוא שואל מלמטה 'מה עם מוטי?', ואני צועקת 'מת'. 'ומה עם אהרון?', ואני עונה 'גם מת'. ו'אמא ויוכבד?', ועניתי 'נפצעו'. זה מחזה בלתי נתפס. בסוף נתנו לאבא זריקת הרגעה ולקחו אותו משם". 

מדוע כוחות ההצלה לא עלו אלייך? 

"את שואלת אותי? הם התארגנו והתארגנו במשך שעות. אולי זה בגלל שהמחבלים התבצרו בקומה מעלינו. לא ידעתי כלום, חשבתי רק על הישרדות ואיך אני מצילה את המשפחה שלי". 

אבא שלך סוחב כעסים מאז? 

"כעסים, תסכול ורגשות אשם. זה מלווה אותך חיים שלמים". 

אחרי כשעה של חוסר אונים נפתחה דלת הדירה בהפתעה. איריס הייתה בטוחה שמחבל נוסף נכנס וקפאה על מקומה. פנימה פסע גיל סיסו, נער בן 16 המתגורר בשכנות, והיחיד שאזר אומץ לעלות למעלה. "הוא רצה להרים את יוכבד, אבל במין אינסטינקט של ילדה אמרתי לו שיעזוב אותה אחרת היד תיפול לה", ממשיכה איריס. "כשאמרתי לגיל שהיו מחבלים בדירה הוא בכה. הרגעתי אותו, והוא הציע לקחת את אמא כדי שארד אחריו. ואז שוב נפתחה הדלת". 


בני המשפחה שנרצחו: האם פאני והאחים מוטי, אהרון ויוכבד ז"ל. צילום: רפרודוקציה

בכניסה עמד דודה של איריס והבטיח שכוחות ההצלה בדרך. איריס נישקה את אמה, ששמטה לפתע את ראשה לאחור ועצמה את עיניה. יוכבד הביטה בעיני אחותה. "למה הרעים חיים והטובים מתים?", שאלה ונאלמה דום. איריס יצאה רגועה כשהכלב בידיה. חדר המדרגות היה חשוך, והיא צעדה מעל הגופות שהיו שרועות בדרך. שלושה ימים הוסתרה ממנה האמת הנוראה. אמה ואחותה נפטרו בדרך לבית החולים. 

את בקשר עם גיל? 

"לא. פגשתי אותו פעם אחת לפני שנים בפאב. לא זיהיתי אותו בהתחלה. מאז לא שוחחנו". 

התגעגעתי למילה "אמא"

1974 הייתה שנה לא קלה לישראל. היו אלו הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, והמשבר הפוליטי היה בעיצומו. מספר שעות לאחר הפיגוע, התפטרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם פרסום הדוח החלקי של ועדת אגרנט. שרשרת הפיגועים לא עצרה בקריית שמונה. במאי אירע אסון מעלות, שבו נרצחו בין היתר 22 תלמידים. ביוני נהרגו חייל ושלושה אזרחים בפיגוע בנהריה, ובנובמבר נהרגו ארבעה בפיגוע בבית שאן. 

את התקופה שלפני הפיגוע זוכרת איריס (49) בחיוך. הבית הפתוח שקק חיים. פאני, שהייתה גזברית המועצה המקומית, ויוסף, שניהל מחלקה במפעל בקיבוץ חוליות, הקימו בסלון מטה בחירות למען אברהם אלוני, שהפך לראש העירייה הראשון של קריית שמונה. בשל הסיוע בבחירות דחתה המשפחה את המעבר מהדירה לבית קרקע שנבנה בקצה השני של העיר. את סדר הפסח האחרון עם משפחתה איריס אינה מצליחה לזכור. גם התמונות של אחיה אוכלים מצות ומשתובבים מול עדשת המצלמה לא מעלות את הזיכרונות המודחקים. 

את השנה הראשונה העבירו יוסף ואיריס בבית הדודים בקרית שמונה. לאחר מכן עברו לבת ים. ללוויות של בני משפחתה איריס לא הגיעה, ואת אביה ראתה רק שלושה ימים לאחר מכן. "המשפחה בודדה אותי", היא אומרת. "ראיתי את אבא רק במהלך השבעה. מאדם גדול ובעל עוצמה הוא הפך לשבר כלי שפוף ומזוקן, שלא הפסיק לבכות". 


שטרית. "לעשות הכל לשחרור שבויים, בלי להזמין את השבוי הבא של המדינה". צילום: אסף קליגר

דיברת עם אביך על מה שעברת באותן שעות עד להגעת כוחות הביטחון?  

"לא. הוא לא שאל ואני לא דיברתי. אבא לא רצה לעורר אצלי את הזיכרונות, ואני לא רציתי להכאיב לו. באותה שבעה לקחתי על עצמי את התפקיד של מי שתשקם אותו ותשמור עליו. באותו יום התחלפו התפקידים בינינו. הרגשתי כמו הורה של אבא ולא העזתי לבכות לידו. אחת התמונות שצרובות לי בזיכרון היא של אבא שלי נכנס לשירותים והדוד מקיש על הדלת כדי לוודא שהוא לא התאבד. מאוד דאגתי לו. אני חושבת שזו הסיבה שלא עליתי לקברים במשך שנים רבות. חששתי ששם אביע חולשה ליד אבא. חוץ מזה, המצבות לא דיברו אלי. נפרדתי מהמשפחה שלי בבית. את החידלון שלהם חוויתי כמה שעות". 

איך ביטאת את הכאב והסבל? 

"מתברר שבשנה הראשונה צרחתי ובכיתי כל לילה מתוך שינה". 

את זוכרת את הסיוטים? 

"אני זוכרת רק חלומות, כמו זה שאהרון מגיע אלי הביתה ושואל מדוע אני לא מגיעה לבקר אותו כי הוא מתגעגע אלי. הבזק כזה מפיל אותי לשבוע. לפני שנה חלמתי את החלום האחרון בינתיים, ובו אמא והאחים שלי נמצאים איתי במסיבה, וכולם ניגשו אלי כדי לנשק אותי". 

זה נשמע כמו חלום פרידה. 

"אולי. אני לא נכנסת למקומות האלה. אני כבר לא שואלת למה ומדוע. הם היו חלק מהחיים שלי ונותרו כאלה". 

היכן נמצא הארון שהגן עלייך? 

"הוא בבית הכנסת 'זיכרון קדושים' שאבי הקים בבת ים לזכר המשפחה. אין לי קשר לארון, אני מרגישה שהגורל הגן עלי. אבא שלי מייחס לארון משמעות וחשיבות". 

את מרגישה את אותה הורות כלפי אביך גם היום? 

"לא. אני חושבת שהשחרור הראשון נעשה כאשר אבא הכיר את אשתו השנייה, שהיא בת משפחה רחוקה שלנו, וממנה יש לי עוד שלושה אחים. הייתי אז בת 12 וזו הייתה ההזדמנות להתפנות לעצמי, לאובדן ולאבל. במשך ארבע שנים הייתי מרוסקת. כל יום חזרתי מבית הספר ובכיתי. הסתגרתי בחדר עם המחשבות האובדניות, ולא שיחקתי עם חברים. היו לי געגועים למשפחה שהייתה והתגעגעתי למילה 'אמא'". 

אביך ידע מה עובר עלייך? 

"לא, כי אז לא שחררתי אותו לגמרי. השחרור השני היה בצבא. שירתי בגלי צה"ל, וביום הזיכרון ביקשו שאדבר על מה שעבר עלי. חשבתי שאני בעצם אדבר לאבא, ולראשונה הוא ישמע את כל הפרטים". 

איריס, העוסקת במלונאות ותיווך, עברה חיים מורכבים עד ששחררה סופית את אביה. חוויית ההורות טלטלה אותה יותר מכל. הרצון לגונן על הבת הבכורה, נופר, היה חזק ממנה. רק היא טיפלה בה, החזיקה אותה על הידיים עד שהייתה בת שנתיים וישנה לצדה עד שהייתה בת חמש. כשנופר הלכה לבית הספר נהגה איריס לעקוב אחריה כדי לוודא שדבר רע לא יאונה לה. 

>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן

ההתפכחות נעשתה בעקבות הבת שתפסה את אמה וזעמה עליה. רק אז החלה איריס טיפול בן שלוש שנים, שבסיומו למדה לבכות. החרדות שהפנתה כלפי נופר נחסכו משני ילדיה הצעירים יותר, לוטם ודקל. אלא שמשהו בכל זאת נטבע בנופר, היום סטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. היא הייתה שותפה השבוע למחאה נגד ההרצאה של המחבל מוחמד כנענהשהורשע בהעברת מידע לחיזבאללה. בפוסט שהעלתה נופר לפייסבוק היא התייחסה לטרגדיה המשפחתית וציינה כי אדם כמוהו נתן יד לרצח וסייע למרצחים לעשות את עבודתם טוב יותר. ההרצאה בוטלה לבסוף. 

איריס, לאור פיצוץ השיחות עם הפלסטינים, כיצד היית מגיבה לו המחבלים שרצחו את משפחתך היו עומדים בפני שחרור? 

"אני מניחה שהייתי יוצאת לרחובות. למזלי הם נהרגו וזה נחסך ממני. בלי קשר, אני חושבת שלקחנו את הדמוקרטיה ורמסנו אותה אחר כבוד. אני מאמינה באחד תמורת אחד. אולי לא אשמע נחמדה, אבל כך אני חושבת גם לגבי שחרורו של גלעד שליט. צריך לעשות הכל לשחרור שבויים, אבל לא בדרך שבה אנחנו מזמינים את השבוי הבא של המדינה".