"אולי רק ציפורי-מסע יודעות
כשהן תלויות בין ארץ ושמיים
את זה הכאב של שתי המולדות..."
("אורן" מאת לאה גולדברג).

"הנופים האלה", אומר גלעד שרון, "בזכותם אני מבין מאיפה באו סבא וסבתא". השקפנו על נהר סביסלוץ' שחוצה את העיר, הרגשנו את מדקרות הסתיו. עוד רגע יבוא החורף והעצים יחבשו "מצנפת שלג", כדברי לאה גולדברג בשירה.

שרון מוצא את עצמו חושב הרבה על המעברים של סבו וסבתו. מהקור הממריץ פה לחום המעלף שם. מארץ מים רבים שבה נהרות ענקיים נקראים על שם הנהר שאליו הם נשפכים לשממה שבה "לכל ערוצון יש שם, אך מים אין בו".

המעבר הזה פרץ ערוצון בלתי ניתן לגישור גם בנפשה של סבתא ויירה. אחת לזמן מה הייתה מנסה להתמודד עם מעמקיו. למשש את הכאב. אז הייתה נוטשת את המטע בכפר מל"ל וכותבת לאחיותיה שנשארו שם. לאחיה שהתפזרו לאיסטנבול ולפריז. "יום המכתבים" כינו בבית את היום שבו הייתה שבה אל נופיה, אל עברה. "ואז תוגה אפפה את הבית וכולם היו מניחים לה", מספר לי הנכד.


קשר משפחתי עמוק. אריאל שרון ז"ל. צילום: ראובן קסטרו

עד כמה המעבר הזה, הכוח שהשקיעה בהתמודדות איתו, השפיע גם על האופי של אבא שלך?
"אני חושב שאבא קיבל מסבתא את הקשיחות הזאת, את ה'לעמוד' בכל קושי".

בהספד סיפרת גם על קטעים של רוך אבא, על נסיעות משותפות בג'יפ: לרחבי החווה, לקבר אמך בגבעת הכלניות. באיזו מידה הוא חסר לך?
"חסר, אך אני לא יכול להתלונן שנשאר משהו לא סגור, משהו שלא נאמר ביני לבינו. הכל שלם ועגול. לאחר העצב, אני מתנחם בזה שלאבי היו חיים מלאים. אנשים אהבו אותו כראש ממשלה. התמיכה בו חצתה גבולות מפלגתיים. הוא נהנה מאהבה גדולה והוא ידע את זה. מה עוד בן אדם יכול לבקש?".

אתה חושב עליו כל יום?
"אני חושב עליו הרבה".

גלעד שרון הגיע לבלארוס בעקבות סבתו וסבו, אך גם בשם אביו. לאחר כינוס של "לימוד FSU " בויטבסק, עירו של שאגל, נחנכה במינסק תערוכת צילומים לזכר שרון. מהמוזיאון להיסטוריה לאומית תנדוד התערוכה ברחבי המדינה. בהעמדתה שיתפו פעולה ממשלת בלארוס, שגרירות ישראל, הקהילה היהודית ו"לימוד".

מייסד הארגון, חיים צ'סלר, כינה בפתיחה את שרון, "אחד מגדולי המנהיגים של ישראל, איש שלא שכח את שורשיו". האוצרת היא מרית דנון, מזכירתו האישית של ראש הממשלה ה-11 של ישראל. בתערוכה, כמו בכל מושבי "לימוד" נכח גם ישראל מימון, מזכיר ממשלות שרון ואולמרט.

"אני נרגש מאוד לעמוד כאן בתערוכה לזכר אבי", אמר הבן, "חייו היו שזורים בתולדות ישראל". הוא מקווה שהתערוכה תעמיק את הקשר בין ישראל ליהודי הגולה. שרון הצעיר (48) מאמין שמקצתם יעלו בסופו של דבר לישראל.

יממה לפני כן, בהרצאה לפני משתתפי "לימוד" היה בוטה יותר. "המעשה הציוני הגדול ביותר", אמר למאזיניו, "הוא העלייה ארצה, לא יודע איך ישראל הייתה נראית בלי מיליון העולים מברית המועצות. בואם לא רק הקפיץ את ישראל בכל תחום, הוא גם חיזק את אמונת היהודים במדינתם ושבר את רוחם של אויבנו".

נשמעת כמישהו שמתקרב לשדה הפוליטי.
"לא, נושא העלייה תמיד העסיק אותי. העלייה היא מנוע צמיחה שדוחף הכל. איפה שאני יכול לעזור ולתרום לזה - אני תורם. בגלל זה אני פה".

שום מחשבות ללכת לפוליטיקה?
"לא, אני לא עוסק כרגע בתוכניות מהסוג הזה".


גלעד שרון במהלך המסע. צילום: יוסי אלוני

המינגווי נוסע סמוי

מהיומיים שבהם היינו יחד אני יכול להעיד שהפוליטיקה לא התלבשה טוב על שרון. העניבה, הז'קט הכחול, די העיקו. לא הסתירו כתפיים שמוטות־משהו שהביעו געגוע עז לחולצה משובצת שמתנפנפת מחוץ לג'ינס.

מבוכתו אל מול קהל ומיקרופון הייתה אמיתית. מדי פעם חיפשו עיניו עיניים אחרות בקרב מאזיניו, עיניים שלהן יוכל לשדר: "התפאורה שעלי, המילים האלה שאני אומר ("גברתי שרת התרבות", "מכובדי ראש הקהילה") אינם ממש שלי". הוא כמובן לא סבל, אך בהחלט הביע אי נחת מאופקת.

באחת הפעמים שמעתי אותו אומר לעצמו: "מה? אני בסך הכל רועה כבשים". בחנוכת תערוכה של הצייר סשה אוקון הוגשו לו תפוחים שהזכירו את אלה שצייר סזאן. לפני שנעץ שיניים ביקש שרון, תמיד חקלאי, לדעת מאיזה זן הם. עד כמה התחבר לסונטת הסתיו בדרך הארוכה מויטבסק למינסק?

כשעצרנו לקפה הכרחי העדיף שרון ללכת ליער, לצלם באר אבודה. כששב הביט אל עליית גג נידחת והתגרה לכתוב סיפור על המשרתת שבטח גרה בה, על בעל הבית המתאכזר שמשגר אותה כל בוקר לחטוב עצים.

גלעד שרון הוא קורא נלהב של המינגווי. למסע הביא את "כותרת משנה" - אסופת כתבות של המינגווי העיתונאי, שקנתה לו אשתו. גילוי נאות חשוב: גם מאחורי הריץ' רץ' הקדמי של מזוודתי נח הספר של "פאפא". עד כמה דומה שרון ל"פאפא" שלו? על פניו דומה. זאת הציניות המחויכת שמנסה לצמצם את כובד הדברים. לתת להם ממד פחות קריטי ויותר צחקני. כשביקשתי לדבר ביחידות, השיב תחילה: "אבל אנחנו מדברים כל הזמן".

כשהזכרתי שאביו למד כינור ענה: "נכון, אבל הוא לא עשה מזה קריירה". כששאלתי לפשר הכתמים על אלת סבתו הסביר: "היא הייתה גברת שלא הרבתה בדיבורים".

שרון הפגין אבירות שכמותה ציינו תמיד אורחיו של אביו בחוותו. נימוסיו היו טובים ולא טרחניים. הרבה דרך ארץ. אמי המנוחה הייתה ודאי מכנה אותו: "בן אדם עם שבע שנים מהבית".

ביומיים בין ויטבסק למינסק התעקש לתת לקשישים - בעיקר כמותי - זכות קדימה בכל אשר נלך. תמיד ליווה זאת בקריאה: "מכובדי". ומתחת לכל אלה מצאתי עצב שורשי שהוריש לו אביו. לא רק בלוויה הזכיר את מות גור - אחיו שלא הכיר - גם בדבריו לפני משתתפי "לימוד". "אבי מת שלוש פעמים", אמר להם, "אבל הפעם שבה נהרג גור הייתה הקשה מכולן". "עם השנים עוצמת הסבל לא פוחתת", ציטט את אביו, "אבל המרווחים בין הדקירות מתארכים".


משפחת שרון בכפר מלל צילום: מוזיאון כפר מלל

ציונים מבית

עד כמה שהצלחתי להבחין הוא לא מצויד כאביו באותו מנגנון סתרים שברגע הופך אותך מאיש מקסים לזועם. אבל לעתים ובלי שיתכוון קפץ לו ה"אריק". כשקרא ליהודי בלארוס לעלות, שמעתי גוונים של ה"תלכו לעבוד", אותה נזיפה טלוויזיונית מאת ראש הממשלה שרון למנהלת ההתנתקות. בפגישה עם סגן שר החוץ של בלארוס הטיח: "למה כל הזמן אתם מצביעים נגדנו באו"ם?". משתתפים בפגישה סיפרו שהמשפט המוחץ, נאיבי בישירותו, הכניס את המארח ללחץ. עד כמה החיבור לאביו סחף אותו גם לסבו וסבתו? לנופיהם?

"מעניין אותי כל הסיפור הזה", אמר לי, "השורשים שלי עוברים דרך המקום הזה".

פה המקור לכל?
"המקור שלנו בארץ, אבל הנתיב המפותל שלהם עבר גם פה".

סמואיל שיינרמן, סבו מצד אביו, נולד בברסט־ליטובסק. בריסק ד'ליטא בפי היהודים הייתה עיר עם עבר. פה חתמה רוסיה עם גרמניה את ההסכם שהוציא אותה ממעגל מלחמת העולם הראשונה. ראש המשלחת הבולשביקית היה ליאון טרוצקי, לייב ברונשטיין בשמו הטרום מהפכני. בריסק ייצרה שמות יהודיים כמו מנהיג מפ"ם יעקב חזן, הרב חיים סולובייצ'יק שכונה "חיים מבריסק", הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן, פרופ' יעקב נחום אפשטיין שהקים את החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ודמותו הייתה השראה לסרט "הערת שוליים", והמתמטיקאי יעקב גרומל שעזר
לאיינשטיין לפתח את תורת היחסות.

רבי שאול וואהל שנקרא בתחילה קצנלנבוגן היה מלך פולין ליממה וסיפורו הוא כזה: קצנלנבוגן הנ"ל גבה את המס מהיהודים, קיבל זיכיון על מכרות המלח של המלך והיה למקורבו. לאחר מות המונרך התקשו האצילים לבחור יורש. כדי למנוע ריק שלטוני מונה רבי שאול ל"מלך פולין ללילה".

כל אותו הלילה, זה היה ב־ 1586 , עסק בביטול חוקים וגזרות נגד היהודים. אומץ לבו הביא לו תהילה ושם חדש "וואהל" - "הנבחר" בגרמנית. סמואיל שיינרמן בא מבית ציוני. כבר ב-1909 אביו מרדכי לימד עברית. מה שאוהבים לכנות "הגורל היהודי" הפגיש בבריסק את משפחות שיינרמן ובגין. זאב דב, אביו של מנחם, ומרדכי, סבו של אריק, ארגנו את ההגנה על היהודים מפני פורעים.

כשהרב המקומי סירב לכנס אזכרה להרצל, שברו השניים את דלת בית הכנסת. וגם זאת: מנחם, בן הזקונים של זאב דב וחסיה בגין, נולד לתוך ידיה של גברת שיינרמן, סבתו של אריק. איני יודע עד כמה מוקיר גלעד שרון את היילוד מנחם. מחויך ובטון אגבי בחר לספר איך בגין הקטן היה מסתתר מתחת לשולחן בעת סכנה.

ייתכן ששמעתי הדהוד מאוחר לדברים שאמר אביו לבגין לאחר שנאלץ לוותר על תיק הביטחון עקב מסקנות ועדת קהאן: "מנחם, אתה הוא זה שהסגרת אותי לידיהם (של המפגינים נגדו ונגד בגין - מ"ח), אתה הוא זה שעשית זאת...".


אב מחבק ואוהב. משפחת שרון. צילום דודו גרינשפן

לפני כשנה, במלאת מאה להולדת בגין, באתי לבריסק. מצאתי עיר מדוכדכת. תוך דקות הרגשתי את הלב כבד יותר. גברים בכובעי עור סובייטיים, בנייני רכבת עם חלונות כאשנבים, קצוות כיכרות הלחם השחור שהציצו משקיות הפלסטיק. מועקה מזרח אירופית - בהחלט יש דבר כזה.

מאחורי מדרחוב שנקרא עתה סובייצקאיה גרו בימי שיינרמן היהודים. עד היום יש שם בתים עם מרפסות שנועדו לשמש גם כסוכות. בקצה המדרחוב פרוש קניון ובמרכזו קולנוע. תופס את מקום בית הכנסת מפעם. תחת כותל המזרח עומדות עתה קופות. ביום שבו באתי הראו את קלוד ואן דאם. הקומוניסטים, זאת יש לומר, דווקא אהבו בתי כנסת. הם היו רחבי ידיים והוסבו בקלות לאולמות ספורט וקולנוע.

היציע מוקם בעזרת הנשים. בית העלמין היהודי גולח למען קבוצת הכדורגל של נשות "לוקומוטיב". המצבות שנעקרו שימשו כמדרכות, אבל הזעקה הציבורית הביאה שוב לעקירתן. עכשיו הן מגובבות בערמות באחד השערים של מצודת בריסק. לבית הקהילה היהודית חדר אור מחלון בגובה המדרכה.

צבע בגוון בטון את פני הקשישות שסביב הסמובר. כ-1,000 יהודים חיים כיום בבריסק. הג'וינט מספק תרופות ומזון לזקני הקהילה. הילדים של רובם הלכו מכאן, מחפשים חיים תחת שמיים אחרים.

משפחת שיינרמן הלכה מכאן כשרוסיה שקעה במלחמת העולם הראשונה. לאחר כמה תחנות נתקעה בטביליסי, גרוזיה. סמואיל, כבר אז איש משכיל, נרשם לחוג לאגרונומיה באוניברסיטה. די מהר פגש שם את ויירה שניאורוב, סטודנטית לרפואה.

ויירה נולדה בגלבנצ'יצ'י, כפר קטן סמוך למוהילב שברוסיה הלבנה. למרות היותם המשפחה היהודית היחידה בכפר, שמרו השניאורובים באדיקות על מסורתם. "זה לא היה בית ציוני", אומר לי הנכד גלעד, "ויירה תרכוש את הציונות שלה תוך כדי תנועה בארץ". אבל החיים כבת למשפחה יהודית מבודדת יצקו פלדה לוורידיה. לא רק יופייה, גם העוצמה שהקרינה הפילו את סמואיל. ערב אחד, זה היה אביב 1921 , הוזמן סמואיל לשמוע הרצאה בעברית.

למזלו איחר לתחילתה. כשהתקרב ראה מהפכנים רוסים עוצרים את כל הפעילים הציונים כמותו, ומשליכים אותם לכלא. כששב הביתה הפציר באשתו הצעירה לברוח איתו. עבור ויירה זה היה כמו להציע לבלרינה לברוח רגע לפני פרמיירה בבולשוי.

היא הייתה סטודנטית מבריקה בשנה הרביעית ללימודיה. עוד שנתיים עמדה להיות רופאה. ובכל זאת הלכה בעקבות האיש שלה. "חשבו שתשלים את לימודיה באוניברסיטת ביירות", מספר גלעד, "אבל אחרי שהגיעה לארץ זה לא היה אפשרי".

אתה חושב שההחמצה הזאת ליוותה אותה?
"אני חושב שכן. זה תמיד היה משהו שקצת העיק עליה".

ביום סוער, אנחנו בפברואר 1922 , נחתה ספינתם של השיינרמנים ביפו. ויירה ירדה אחרונה, כמבקשת לעצמה עוד רגע לפני הצחיחות, החום והמזמזמים. הרי מעולם לא חלמה לשוב לציון, הרי הרבולוציונרים במולדת הסובייטית הבטיחו שוויון לכל, אז מה היא עושה בארץ המחוקה הזאת?

כפר מל"ל היה אז מקום קשה עם אנשים קשים. אבל ויירה, עכשיו כבר דבורה וסמואיל, עכשיו כבר שמואל, נחשבו לקשים שבין הקשים. ייתכן שהחספוס הזה הקרין גם על היחס שלהם לאריק הקטן ולאחותו דיתה (יהודית). הם לא החסירו דבר מילדיהם, אך הרגש לא הצליח לסדוק את קליפת הפלדה. אף ביטוי פיזי לאהבה שללא ספק הייתה. "היחסים של אבא שלי עם סבתא לא היו מעולם כמו היחסים שלי עם הילדים שלי", מספר גלעד.

לא הייתה רכות?
"פחות חיבוקים, פחות נשיקות".

איך זה השפיע על אבא שלך? גם הוא היה אבא לא מחבק?
"אבא שלי היה משהו אחר לגמרי. שונה לגמרי מהוריו. בהחלט אבא מחבק".


החזיקה את הבית לבדה. ורה שיינרמן. צילום: שמואל רחמני

בטהובן בצריף הרעוע

כפר מל"ל לא חיבק את השיינרמנים. במידה רבה של ביטחון אפשר לומר שההפך היה נכון ושהדחייה - שלא לומר תיעוב - הדדית. עצמאותם המחשבתית פגשה כמעט כל נקודת חיכוך אפשרית. אחת הבולטות הייתה פרשת רצח ארלוזורוב ב־ 16 ביוני 1933. במושב נושב סוציאליזם, הסתער שיינרמן על ההאשמה כי הרביזיוניסטים אחראים לרצח.

אבל החשיבה הביקורתית של שמואל שיינרמן לא עצרה רק באדום הפוליטי. היא התנגשה גם באדום הקרקעי, החקלאי. המשק שלו היה גדול משל השאר כי חשב שצריך להבטיח את פרנסת הדורות שיבואו. אבל לא רק ממדי המשק. שיינרמן התנגד שהוועד יחליט גם מה יצמח בו.

כשהקולקטיב הכתיב תפוזים ולימונים, החליט הוא אבוקדו. "פרי העתיד", כלשונו. על ארגזי הקלמנטינות שארז היה מניח פרי עם עלים לקישוט, "כי האסתטיקה הייתה חשובה לו".

והיה גם פער תרבותי. דבורה עמדה כאמור על סף סיום לימודי רפואה. שמואל שלט בצרפתית, בגרמנית ובלטינית, צייר אקוורלים וניגן בכינור. מדי פעם עולים מגרמניה היו באים אליו מרמות השבים כדי לנגן יחד. "תאר לך את התמונה", אומר לי נכדו, "גג דולף שבין קרשיו משתלשלים זנבות של חולדות ומתחתיו אנשים מנגנים בטהובן".

ביוזמת המשפחה הובא לכפר מורה שלימד את הילדים כינור. כשהיה בן 6 קנה שמואל כינור רבע לבנו אריק, "אבל אבא לא עשה מזה קריירה", אומר גלעד.לעומתו הצטיינה בנגינה אחותו דיתה כפי שהצטיינה בלימודים בכלל.

לפני שנסע אריק לראשונה לאירופה הסביר לו אביו אימפרסיוניזם מהו. "וחוץ מזה, בימי גשם מוטב שתבקר בשעות הבוקר במוזיאונים", כתב לו באחד המכתבים, "ממילא החיים מתחילים שם לא לפני תשע".

במכתב אחר, עם מות סטלין, כתב שיינרמן לבנו: "סטלין מת, הודיעו עכשיו, וכנראה מת לזמן רב...". שמואל ודבורה נהגו לכנות את יוסיף ויסריונוביץ' דז'וגשווילי, "גרוזינסקי חאם", הגרוזיני הבור. "הם לא קנו את כל סיפורי הקומוניזם כי ידעו מה מסתתר מאחוריו".

הצינה נושבת בכפר

מהוואן שלנו נשקפים עכשיו עצי לבנה צפופים. דבורה ושמואל שיינרמן נשאו איתם ארצה את התמונות האלה. ייתכן שמצאו משהו בשורת ה"אינטרנציונל":

"לא כלום אתמול / מחר הכל". אבל הם שרו על מחר אחר. לא סוציאליסטי אלא אינדיבידואליסטי. שיינרמן בז לא פעם ובפומבי לתפיסות העולם של השמאל. אומנם היה חלש פיזית מאשתו, אך חזק ממנה אידיאולוגית. והיא תמיד ניסתה לבלום אותו. להסביר שאפשר להתווכח, אפילו לריב עם אנשי המושב, אבל לא להגיע למצב שאי אפשר לדבר. לא לבנות קרע. אבל הקרע כבר היה ואפילו לאורך שנים.

בכפר מל"ל לא שכחו ולא סלחו. לאחר ששרון נבחר לראשות הממשלה ב-2001, כתבתי על מחוז הילדות שלו ושל יריבו אהוד ברק. למרבה הפתעתי מצאתי שרוב מצביעי הכפר תמכו בשכן מקיבוץ משמר השרון. לא בבן הכפר. את העניין הזה בדק גם גלעד שרון. הוא מזכיר קודם כל שבשיטה האישית אביו ניצח את ברק ברוב עצום.

והוא לא ממש הופתע כשכפר מל"ל הצביע כפי שהצביע. "היו קצת חברים במושב שהיו מיודדים איתו, אבל הכפר היה עוין". דבורה שרון לא זכתה לראות את בנה נכנס ללשכת ראש הממשלה. ב-1956 התאלמנה.

32 שנה החזיקה לבד את המשק. לא הניחה לאיש להתקרב למים הטריטוריאליים שלה. "סבתי הייתה היחידה שאברהם הרצפלד (מראשי תנועת העבודה) לא העז לצבוט באחוריה". כמעט כל חייה החזיקה בנשק חם. רק כשהייתה בת 80 לקח ממנה בנה את נשקה, והיא מאוד לא אהבה את זה. "אבל נבוט תמיד היה לה. ועליו כתמים, ולא ממעיכת עגבניות". 


אריאל שרון. צילום ארכיון: צה"ל במחנה

פעם שאל אותה: "ויירוצ'קה, ממה הכתמים האלה?" והיא השיבה: "זה כלום זולוּטְקָה". הוא קרא לה "ויירוצ'קה" כי "סבתא" נשמע לה זקן מדי והיא קראה לו "זולוטקה" ("זהב שלי", "מחמדי" ברוסית). את סבו שמת עשר שנים לפני שנולד לא הספיק אומנם להכיר, אבל ללב סבתו ידע לפרוץ דרך.

"זה כמו איזה איזון", ענה כששאלתי איך עשה זאת. "אתה צריך להיות מספיק חזק כי אנשים מסוגה לא אהבו אנשים עם חולשות. הם בזו להם. והיית צריך לתת להם כבוד. כי מגיע להם. הומור היה דרך טובה לגשר על כל העסק הזה".

היא הייתה מצחיקה?
"היה לה הומור. אינטליגנטית מאוד. ברמז קטן יכלה להעביר מסר שלם".

יום אחד כשבנו את הבית במשק, פרצו בחומה חורים לניקוז מים. דבורה חשבה שאלה חרכי ירי והייתה שבעת רצון. "טוב מאוד", אמרה, "נזדקק לזה אם יהיה צריך 'לעמוד'". זה היה הביטוי שעיצב את הדור הזה. לעמוד ולירות דרך החרכים. בערוב ימיה התוודתה לפניו סבתו: "הייתי חזקה כמו ברזל". הוא שיחרר חיוך עלום ושאל את עצמו: "מה בעצם היא מחדשת לי?".

לו היית פוגש אותה ואת סבא בצינה הרוסית הזאת, מה היית אומר להם?
"הייתי מציע שאולי נלך לאכול משהו טוב ביחד".