עשר בבוקר, ירושלים. יום אחרי פיגוע הדריסה ברכבת הקלה בו נרצחה תינוקת בת שלושה חודשים, הרכבת כמעט ריקה. "אפקט 24 השעות", קוראים לזה. ביממה שלאחר פיגוע האנשים ממעטים לצאת, מתרחקים מתחבורה ציבורית.
בתחנת הרכבת במערב העיר אבא וילדה. הילדה מפריחה בועות סבון. האב לא מפחד לעלות לרכבת עם בתו. יש הבדל גדול בין מערב העיר ומזרחה. כאן, במערב, זו ירושלים אחרת. רגועה יותר, פגועה פחות. ירושלים של בועות סבון. "לא הייתי עולה לרכבת איתה אם הייתי חושש", אומר האב.
יש ניתוק פיזי ורגשי בין חלקי העיר. תחושה שהצד השני נמצא "שם". מעבר להרי החושך. "אם נחשוש שיזרקו עלינו אבנים ברחוב יפו - אוי ואבוי לנו. לא נוכל לחיות", אומר אביגדור, תושב העיר.
בחור בן ארבעים, תושב ירושלים אף הוא, אומר שהוא עולה לרכבת בפחד נוראי. הוא נזכר בפיצוצי האוטובוסים באינתיפאדה האחרונה.
"אני מפחד שהרכבת תתפוצץ. חכי, תראי שפיגועים ברכבת עוד מעט יהיו דבר טריוויאלי". הוא מפנה את תשומת לבי לעובדה שאין מאבטחים בקרונות גם ביום שאחרי הפיגוע. "כמו שיש מאבטח בכניסה לקניון - צריך שיהיה גם ברכבת".
אנשים מעדיפים לוותר על הביקור השבועי בשוק, שוק מחנה יהודה. צילום: מיטל שרעבי
הרכבה שטה על גשר המיתרים. כתובות באנגלית, ערבית ועברית מבשרות לאן נוסעים. הקרונות מלאים עד חציים, כל הנוסעים יהודים, ולמרות שיום חמישי, ועוד מעט שבת, ועוד מעט תחנת מחנה יהודה, אנשים מעדיפים להסתדר עם מה שיש בבית, ולוותר הפעם על הביקור בשוק.
למרות שהרכבת עוברת במרכז שכונת שועפאט - אין אינטראקציה בין היהודים לערבים. לא חלה פריחה בתוואי הרכבת, יהודים לא ירדו לעשות שופינג זול בחנויות ברחוב אל סאהל.
מתחנת יפו-מרכז הרמקולים המכריזים את שמות התחנות מתחילים לדבר גם בערבית. האווירה משתנה. "הרכבת הקלה ריקה היום אחרי אתמול", אומרת אישה לחברתה בטלפון, "כולם פוחדים לנסוע".
שמש סתווית פוצעת את העננים וניתזת מחומת העיר העתיקה. זקן מעשן על ספסל בדשא, נשים פוסעות לקניות בשער שכם. עולם כמנהגו. הרכבת בדרך לצפון מזרח העיר.
"אין מאבטח?", אני שואלת את הכרטיסן. "למה?", הוא מחזיר שאלה, "קרה משהו? אתמול זה אתמול". הכרטיסן מסביר שאין מאבטחים ברכבות במערב העיר, והם מאבטחים רק את התחנות. במזרח העיר עולה מאבטח ומלווה את הרכבת מגבעת המבתר עד לבית חנינא. בפסגת זאב הוא יורד. המאבטחים נוכחים בכל הקרונות בזמן שהרכבת חולפת בשכונות הערביות.
לזירת הרצח אין זכר. רק מאבטח במקום. מאבטח אחר עולה לקרון, והוא אמון על בטחון הנוסעים עד פסגת זאב. הוא מספר שהרכבת ממוגנת ירי, שמלכתחילה בנו אותה ככה. 
"לזירת הרצח אין זכר" זירת הפיגוע על יד גבעת התחמושת. צילום: מארק ישראל סלם
בדרך חזרה ראש העיר ניר ברקת אומר בגלי צה"ל שהמשטרה יודעת מה צריך לעשות, אבל לא עושה את המקסימום. האינתיפאדה של 2014 נראית בירושלים כך: זריקות אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים, הרוגים יהודים, והמשטרה מכילה.
ארבעה ערבים צעירים עולים לקרון. כשאני שואלת אותם אם הם מפחדים לנסוע יום אחרי הפיגוע, הם שואלים בזלזול "למה, ממה יש לנו לפחד?! מי יעשה לנו משהו?".
נוסעת אחת, רגע לפני שהמסע מסתיים, מספרת שלפני עשר שנים פחדו לעלות לאוטובוסים. היה טוטו, אולי זה יתפוצץ, אולי אחכה לאוטובוס הבא. היום זו הרכבת.