"יומן מלחמה", ראשון, 26.10 , ערוץ 10
לכתבי ערוץ 10 שסיקרו את מבצע צוק איתן היה קשה. לפעמים אפילו מכאיב. אז מה? היכן החדש והלא ידוע? לכולם היה קשה ומכאיב. על זה עושים סרט? הרעיון מצוין. מתישהו במהלך המבצע תפסו אנשי הערוץ - שבדרך כלל מוליכים את החשיבה מחוץ לקופסה - שהם לא רק מספרי הסיפור, אלא בעצמם מהווים סיפור.
קשייהם, עייפותם, התלבטויותיהם, ואולי השיממון באולפנים גדושי המומחים, הוא סיפור חדש ומעניין בפני עצמו ששווה לתעד ולהפוך לסרט בשלב מאוחר יותר. חשבו וצדקו. הסרט "יומן מלחמה", שביימה ציפי ביידר וגיבוריו המרכזיים הם אלון בן דוד, אור הלר, אלמוג בוקר ומשפחתו, וקצת תמר איש שלום, נדב איל ואושרת קוטלר, הוא התוצאה. רק שבדרך הסרט מאבד את הדרך.
משפחתו של אלמוג בוקר, המתגוררת בקיבוץ זיקים, עוזבת את ביתה המצוי בטווח האש ונוסעת לצפון. קשה לאלמוג. קשה גם לאלון בן דוד שלא נמצא בבית ובנותיו מתגעגעות. קשה לתמר איש שלום ולאושרת קוטלר ולנדב איל. קשה לדורון הרמן (בהופעה רעשנית שלא עוררה את אמוני) - קשה לכולם. דברת מתמשכת של קשה. עובדים קשה, מתלבטים קשה, עצוב להם - החידוש שבפגישה השונה מתפוגג במהירות וטובע בים העצוב והקשה.
ברברת על קושי. "יומן מלמחמה". צילום: יח"צ
למי יש כוח לכל הדברת הזאת? איפה כוסות הקפה שחור מפלסטיק? בדלי הסיגריות שבפנים? איפה העורכים והמפיקים הקורסים מרוב עייפות על הטלפונים בניסיון נואש להשיג עוד מרואיין, עוד "מומחה", עוד מזרחן/ראש שב"כ/מפקד חיל האוויר לשעבר לתוכנית שעולה עוד רבע שעה במקום זה שהבריז ברגע האחרון? איפה אלון בן דוד/צבי יחזקאלי/ אור הלר שואגים לתוך טלפון של מקור בניסיון לחלץ איזשהו שביב מידע, רגע לפני שהמהדורה הבאה עולה לאוויר? כולם מחויטים, מעונבים, רגועים באולפן או על גג עיריית תל אביב.
זיעה? מתח? מערכת במלחמה? לא אצלנו. ומזה אנחנו אמורים ללמוד על הקושי הגדול? "מידע" - זה הסיפור התקשורתי הגדול של מבצע צוק איתן. בעצם היעדרו של המידע הזה. כמעט שלושה שבועות של לחימה חלפו עד שהצבא התיר לעיתונאים להצטרף לכוחות הלוחמים בתוך הרצועה. עד אז נאלצו כלי התקשורת - ואיתם גם אנחנו - להסתפק בפירורים שסיפק להם דובר צה"ל. כדי להתגבר על דלילות החומר, למול שעות השידור האינסופיות, פרצה באולפנים דברת ענקית של "מומחים".
אם התפרץ תסכול תקשורתי במהלך הקרבות, אם נעשה בערוצים השונים איזה חשבון נפש, איזה חיפוש של דרך אלטרנטיבית להשגת מידע אובייקטיבי שתעקוף את המחסומים הגבוהים שהציב הצבא - דבר מאלה לא מוצג בסרט. במקום זאת קיבלנו עצב ועוד עצב וקצת הגיגי תמר איש שלום ונדב איל, איזה צוק איתן מונוטוני ופטפטני כזה. חבל.
"עמוק במים", ימי ראשון ורביעי, החל מ-26.10 , ערוץ 1
"עמוק במים", סדרת הדרמה החדשה לנוער שעלתה השבוע בערוץ 1, גורמת לאנחת רווחה כבר במבט ראשון: היא מצולמת בים ובמתקן החוף של צופי ים ולא בחדר בנוי תפאורת קרטון. משתתפיה אוחזים בידיהם משוטים וחבלי מפרשים ולא אייפד, טאבלט, טלפונים סלולריים ושאר מפלצות אלקטרוניות. אני לא תמים, אין לי ספק שהמפלצות יופיעו במהלך הסדרה, ביחד עם אחיינם ה"ה פייסבוק, אבל טוב לפגוש סדרה שלא כורעת ומשתחווה מיד בפרק הפתיחה בפני הקדמה הלא כל כך סימפתית.
מאידך, "עמוק במים" מעוררת חשד כבד כבר בדיאלוג הראשון בין מאצ'ו א' למאצ'ו ב': הנה תקציר שלו, עד כמה שהצלחתי להיזכר: מאצ'ו א': אז אנחנו פה שני השפיצים, אה, גבר? מאצ'ו ב': באורגינל. מאצ'ו א': באוריינטל. סוף דיאלוג. א' וב' מאותו הכפר, אותו חיתוך דיבור - מה יש לומר. ז'אן קלוד ואן דאם וסטיבן סיגל לא היו מדקלמים את הטקסט העמוק הזה טוב יותר. כטיפוס דל שרירים, שאוהבו נוהג לשוחח בלשון האדם הפשוט ומבקש להקנות את ההרגל הזה גם לצאצאי, כבר שיגרת יד עצבנית לעבר השלט בכוונה לנדוד למחוזות נעימים יותר במרחבי הממיר, אבל בחלוף מספר דקות זנחה "עמוק במים" את דיבור המאצ'ו המעצבן הזה וחזרה לחברת האדם.
אנחת רווחה במבט הראשון. "עמוק במים". צילום: יח"צ
בפרק הראשון קולטת השכבה שני נערים ונערה בעלי עבר עברייני, הנמצאים בפיקוח קצין מבחן, והשתתפות מוצלחת בצופי ים היא הצ'אנס האחרון שלהם - אם ייכשלו בו ייכלאו במוסד לנוער עברייני. כצפוי, השלושה מתחילים את הניסיון ברגל שמאל ועורמים קשיים על קליטתם. עין בוגרת מנוסה יכולה להעריך כי הסוף יהיה פחות או יותר טוב, ואפשר ללמוד מעלילת המשנה כי "עמוק במים" לא מעמידה פנים רק בתחילה שאינה מתכוונת להתעסק בפייסבוק ואייפד, אלא שפניה לעניינים רציניים מעט יותר, ושגם בנושאים ערכיים לא תהסס לגעת. וזה יפה. אפילו נדיר לדעת שאפשר להשאיר את הטף מול המסך בלי השגחה.
"משפחה שולטת", החל מיום ראשון, 2.11 , ערוץ הילדים
הזדמן לי לצפות בימי כמבקר טלוויזיה בכמה וכמה סדרות גרועות שנאלצתי להיאבק בעצמי כדי להמשיך לצפות בהן ולא לברוח לחדר השני. "משפחה שולטת" שתעלה על מסכינו ביום ראשון הקרוב היא אולי לא הגרועה בין אלו הנופלות בקטגוריה לא סימפתית זו, אבל ללא ספק יש לה שם מקום בשורות הראשונות.
הנה נקודת הפתיחה (הלא רעה כלל): בחפירות בהר הבית התגלה מסרק בן אלפי שנים שהשתייך לדוד המלך. לצדו של המסרק נמצאה שערה, שההיגיון אומר שהשתייכה למלך ישראל המפורסם. שנים רבות אחר כך ניגש אחד ישי לוריא למשרד הפנים לחדש דרכון, ובדיקה מקרית מגלה התאמה גנטית מלאה בינו לבין בעל השערה, מה שאומר שישי הוא צאצא ישיר של דוד המלך. במקביל, עקב הידרדרות המצב הכללי במדינה, שיטת הממשל בארץ משתנה למלוכנית, וישי ומשפחתו הופכים למלך ישראל ומשפחתו.
סוף תקציר, וחבל שלא שמו כאן סוף לסדרה. היה יוצא ככה טוב יותר לעם ישראל. מכאן ואילך מתחילה "משפחה שולטת" לנוע בשני צירים: חייו של דידי - הוא יורש העצר ידידיה, בבית ספרו, עם שני חבריו הטובים, ויחסיו עם המאבטחת הסמויה שמונתה להשגיח עליו; והתנהלות לשכת המלך, המלכה (אורנה בנאי, שקשה להבין מדוע הסכימה לגלם את התפקיד מלבד אולי הצורך בפרנסה) וטיפוס נוסף המשמש כמזכיר.
מפגן ססגוני של לא להצחיק. "משפחה שולטת". צילום: אילנית דואניאס
בעצם מכאן ואילך מתחילה "משפחה שולטת" במפגן עשיר וססגוני של לא להצחיק, לעצבן ואפילו לצער. הסדרה מתכוונת להיות סדרת נונסנס, כלומר ליצור שרשרת מצבים קומיים, רוויי הומור שטותי, להיות מחויבת פחות להתנהלות הדרמטית, ומבחינה זו ניתן לומר שהיא משיגה את מטרתה באופן מושלם: אם, נגיד, עשרה קבין של שטויות ירדו לעולם, תשעה נטלה לעצמה המשפחה המלכותית החדשה.
קשקוש לא מצחיק נערם על קשקוש לא מעלה בדל של חיוך, גיחי מאולץ על גיחי מאולץ. ערימות של כלום אווילי נשפכות מהמסך - לא צריך להתאמץ לראות את ההתרחשות מבעד לעיניים של בן נוער כדי לדעת שמול העיניים נערם הר של חנטריש. בעצם לא ברור לאילו גילאים מיועדת בכלל הסדרה. מבוגרים בוודאי לא יטרחו לבזבז עליה את זמנם. בני נוער שינסו לצפות בה עשויים לגלות מחדש את החדווה שבמשחקי לוח. אולי השחקנים והיוצרים עצמם ירצו לראות את התוצרת וזה טוב. אולי זה ידרבן אותם יום אחד לבקש את סליחת הציבור. ספק אם נעניק להם אותה.