ירושלמים ותיקים זוכרים את הריטואל הקבוע שחזר על עצמו שנה אחר שנה, יום ירושלים אחר יום ירושלים, ט' באב אחרי ט' באב, בשעה שגרשון סלומון וקבוצה קטנה של "נאמני הר הבית" היו מנסים שוב ושוב לעלות אל ההר דרך מעלה המוגרבים, אך נבלמו מחדש על ידי המשטרה.
סלומון, שהשנה ימלאו לו 79, היה פעיל במפלגת חרות ואחר כך במפלגת התחייה. לאחר מלחמת ששת הימים הוא הקים את תנועת "נאמני הר הבית" כאשר כינס קבוצה של פעילים ונשבע יחד איתם להיאבק למען שחרור הר הבית. וכך נהג להתייצב ברחבת הכותל, מועד אחר מועד, עד שבית המשפט אסר עליו סופית את העלייה להר הבית. סלומון וחבריו נחשבו סוג של קוריוז.
תנועות נוספות שצצו וקמו בעקבותיו נחשבות אף הן לתופעות שוליות עד הזויות בקצה הימני של המפה. אל אלה נוספו גם תימהונים שתכננו או אף ניסו לפוצץ את המסגדים על ההר, מה שהיה עלול להדליק את המזרח התיכון כולו, אלא שבשנתיים האחרונות חל מהפך מסוים בכל הנוגע למאבק על פתיחת שערי הר הבית לביקורים ולתפילת יהודים. למאבק הזה הצטרפו גורמים מרכזיים בציונות הדתית וחוגים לאומיים-חילוניים בתוך הליכוד.
המהפך הזה מיוחס במידה רבה לפעילותו של יהודה גליק, יו"ר הקרן למורשת הר הבית וחבר המטה המשותף של ארגוני הר הבית, שנפצע בשבוע שעבר באורח קשה בניסיון התנקשות. בראיון שהעניק גליק ל"מעריב המגזין" כמה חודשים לפני פציעתו, הוא אמר: "עד לפני כמה חודשים העלייה להר נחשבהלדבר מוקצה השייך רק ל'משוגעים לדבר' מהמחנה שנתפס כ'ימין קיצוני', אבל עכשיו, ברוך השם, המצב השתנה. יותר ויותר חברי כנסת מבקשים לבוא ולבקר בהר, ויש לי רשימת המתנה ארוכה של פונים המבקשים לעלות אל מקום המקדש".
גליק, מדריך טיולים מוסמך, הוביל סיורים להר הבית כמעט מדי יום והעלה להר מאות מבקרים, בהם שרים וחברי כנסת. בחודשים האחרונים הוא הוביל אל ההר את שר הבינוי והשיכון אורי אריאל (הבית היהודי), את סגנית השר ציפי חוטובלי (הליכוד) את יו"ר הקואליציה ח"כ זאב אלקין (הליכוד) ואת הח"כים משה פייגלין (הליכוד), שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי) וח"כ לשעבר דניאל בן סימון (העבודה). חוטובלי אגב עלתה להר ערב כלולותיה ונטלה משם שקית עפר כדי לפזר על ראשו של החתן, בעלה היום, אור אלון.
ברשימת ההמתנה של גליק נמצאו גם הח"כים יריב לוין (הליכוד), דוד רותם (ישראל ביתנו), שמעון אוחיון (ישראל ביתנו), גילה גמליאל (הליכוד) ואיילתשקד (הבית היהודי). "באנו בדברים גם עם השרים סילבן שלום וישראל כץ וגם עם חברת הכנסת רות קלדרון מהבית היהודי", סיפר גליק בזמנו, "אנו מאוד רוצים להעלות אותה להר. בתוכניות שלנו נמצאים גם שר החינוך שי פירון ואולי גם שר האוצר יאיר לפיד, אם יסכים להגיע. חשוב לנו מאוד שכל יהודי יעלה להר".
המטרה של גליק הייתה ברורה. להכשיר את הלבבות בעם לכך שביקור בהר הבית הוא לגיטימי וגם חובהלאומית על כל יהודי ולא גחמה של פוליטיקאים מהימין הקיצוני", הסביר אז.
"קלף מנצח בהסברה"
פרופ' אשר כהן, חוקר בתחום מדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, כורך את הטרנד של עלייה להר הבית בתהליך גדול יותר של אובדן אמון בקרב חלקיםגדולים בציבור מפני האפשרות של הסדר עם הפלסטינים. "יש בציבור נטייה ברורה ימינה", אומר פרופ' כהן, "כשאנשים אומרים לעצמם שאין כל סיכוי להסדר,זה משליך גם על הר הבית שכן אין סיכוי להסדר, ולא משנה מה אנחנו עושים, אז למה שנוותר על הריבונות בהר ונעבור שם סדרה של השפלות?".
לצד זה, פרופ' כהן מציין את הסתלקותם של גדולי הדור בקרב הציבור הדתי־לאומי וגם בקרב החרדים שהתנגדו בתוקף, מסיבות הלכתיות, לעלייה להר הבית. "כשהרב צבי יהודה קוק ז"ל אמר שלא עולים להר, אז לא עלו. בדור של ימינו, כשהרב הראשי לירושלים הרב אריה שטרן או כשהרב אבינר אומרים שאסור לעלות, אז בסדר, לא כולם מתחשבים בדעת. אין פה אוטוריטה, והתשוקה לעלות להר הבית כבר פרצה מזמן את גבולות ההלכה".
פרופ' כהן מבקש לתקן טעות הרווחת לדעתו בקרב השמאל: "יש מחשבה בשמאל שאלה הנאבקים על פתיחת שערי הר הבית לתפילת יהודים הם המשוגעיםשרוצים לבנות את בית המקדש, אך יש פה טעות גדולה מאוד. האנשים האלה, כמו יהודה גליק, לא עולים להר כי הם רוצים להקים את בית המקדש ולחדש קורבנות. הר הבית מאפשר לימין הדתי-לאומי לבטא את הריבונות על ארץ ישראל. הרעיון הוא להתפלל ולא להקים מקדש. המיינסטרים הדתי-לאומי לא בא להקים מקדש או לחדש קורבנות".
"הניצחון האדיר של יהודה גליק הוא שהאג'נדה שלו עוסקת בזכויות אזרח, בחופש פולחן לכל ובמימוש סמל הריבונות שלנו בהר", מוסיף פרופ' כהן, "הוא הצליח לפרוץ את המעגל של אנשים הזויים ותימהונים ולקדם אג'נדה של זכות יהודים להתפלל בהר הבית. זה קלף מנצח בהסברה".
"השיח הפוליטי השתנה"
גם ד"ר תומר פרסיקו, המלמד בתוכנית לדתות בנות זמננו באוניברסיטת תל אביב ובמכון שכטר בירושלים, מרגיש שינוי משמעותי ביחס להר הבית, והוא תולה זאת בראש וראשונה בפריצת הגדר ההלכתית בעקבות הסתלקות גדולי הדור.
"כל גדולי הדור של מאה השנים האחרונות, מהרב קוק האב ודרך הרב קוק הבן, הרב יוסף והרב אליהו והרך שך והרב אלישיב - כולם מכל הזרמים אסרו איסור מוחלט לעלות להר הבית", אומר ד"ר פרסיקו, "מה שקורה היום הוא פריצה שאפשר להשוות אותה לסמסים בשבת. יש פה הליכה מחוץ למסורת המקובלת שהתחילה ב-1997 בעקבות כנס על הר הבית של רבני יש"ע, ובראשם הרב דב ליאור, הרב דניאל שילה והרב אליעזר רבינוביץ', שפרסמו גילוי דעת ובו התירו לעלות להר במקביל להגבלות טהרה וכדומה. זו נקודת התפנית הראשונה".
לדברי ד"ר פרסיקו, בעקבות הסכמי אוסלו, כמו גם לאחר ההתנתקות, התגלו סדקים באמונה. "חלק ניכר מהאנרגיות הופנו לעבר הר הבית. שיברון הנרטיב של הגאולה וההתפוררות מבפנים, שרק הלכה והתעצמה בעקבות ההתנתקות, הפנו אנשים לחפש נתיב אחר לזהות יהודית דתית-לאומית, בייחוד אצל אותו חלק בציבור שהתעניין במשיחיות ובגאולה".
"ההתנתקות הייתה נקודת מפנה מרכזית. אין ספק שכל הקיפאון המדיני של השנים האחרונות, מצד אחד, והתגברות מעשי האיבה, המתח שהולך וגובר והבדידותשל ישראל, מצד שני, הכניסו אווירה שאין מה להפסיד ויש מה להרוויח מקידום רעיון הר הבית".
ד"ר פרסיקו מזהה שינוי בסוגיה גם בקרב חוגים חשובים בליכוד. "אי אפשר להבין את המתיחות האחרונה סביב הר הבית בלי לעקוב אחרי השינוי בשיחהפוליטי שיוצא דווקא מהליכוד בנושא זה. לא סתם בכנס שאחרי ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק היו שני ח"כים מהליכוד, מירי רגב ופייגלין, ורק אחד מהבית היהודי", הוא אומר. לדברי פרסיקו, אחד ההישגים הגדולים של גליק וחבריו היה העלאת ההתעניינות בקרב חברי הליכוד בסוגיית הר הבית.
"לתנועת הליכוד הייתה תמיד חיבה למיתוסים לאומיים, אך הציונות בעיניהם הייתה קודם כל התיישבות וביטחון. העניין המתגבר של חברי ליכוד רבים בהר הבית מבטאת את התמורה שחלה בשיח הפוליטי שבו כורכים בין זכותנו על הארץ לזכותנו להתפלל בהר הבית", הוא מסביר, "זה עדיין לא מיינסטרים ועדיין לא מדובר בתנועה סוחפת המונים, אבל יש סחף לכיוון הזה".
לטענת ד"ר פרסיקו, ההתנקשות בגליק עשויה דווקא לחזק את מגמת הסחף לכיוון הר הבית. "אם תתפרץ אינתיפאדה רצינית ואלימה בגלל הניסיונות לחדש את הריבונות בהר ולפתוח אותו לתפילת יהודים, הציבור לא יקבל זאת באהדה", אומר ד"ר פרסיקו, "יש עדיין רבים בציונות הדתית שמסתכלים על כל זה בבעתה, גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה פוליטית ונורמטיבית. קשה לומר כעת לאן הדברים הולכים, אבל צריך לעקוב אחר התהליך הזה".
"מפגינים חולשת דעת"
פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר אילן רואה את הדברים קצת אחרת. לדבריו, מאז שנת 2000 , בעקבות קמפ דיוויד והאינתיפאדה הראשונה, החלה הציונות הדתית לשים את בית המקדש ואת הר הבית במוקד האידיאולוגי החינוכי שלה. "יש שינוי גדול במיינסטרים של הציונות הדתית", מסביר קליין, "בית המקדש הפך מנושא שולי לגמרי למוקד בתוך מערכת החינוך והסמלים והזהויות של הדתיים-לאומיים.
הציונות הדתית לוקחת את האקטיביזם והפעלתנות ומסיטה אותם מהתיישבות ובניין לבית המקדש. אם בעבר זה היה נחלת קבוצה שולית כמו יהודה עציון,שתכנן לפוצץ את כיפת הסלע כדי להביא את המשיח, כיום זרם מרכזי בציונות הדתית אומר: 'לא מכריחים את הקב"ה, אלא שזה הופך לחובתנו שלנו לעלות להר ולהכין את בית המקדש'. זו כיום נורמה".
לאן העניינים יתגלגלו מכאן? לדברי פרופ' קליין, "כל נושא הר הבית עובר דרך לשכת ראש הממשלה. קבוצות המקדש והר הבית יחד עם ח"כים בליכוד לוחצים מלמטה, הירדנים בעיקר לוחצים בכיוון ההפוך ובולמים ניסיונות לשנות את הסטטוס קוו בהר, ואצל החילונים מדובר בנושא דוחה ומוזר, והם מפגינים חולשת דעת".
לטענתו, השימוש בטיעונים של זכויות אזרח וחופש פולחן על ידי תומכי העלייה להר הבית הם בעייתיים משום שלדבריו "זכויות אדם ואזרח הן אוניברסליות והן צריכות להתחשב גם בערבים שמתפללים שם באופן בלעדי 1,300 שנה. מי שטוען לשיח זכויות של יהודים בהר הבית מנסה לגמד מטבע הדברים את זכויותיו של הצד האחר".