המהומות האחרונות שפרצו במגזר הערבי, בעקבות הירי למוות בסוף השבוע בצעיר חיר א־דין חמדאן מכפר כנא, העמידו מחדש במבחן את השאלה אם החברה היהודית והחברה הערבית יכולות להתקיים יחד, זו לצד זו.

בעקבות מותו של הצעיר העמיק משבר האמון הקשה בין היהודים לערבים, המגזר הערבי פתח בשביתה, והפגנות ומהומות רבות התחוללו בצפון הארץ ובמרכזה, כולל ניסיון לינץ' שבוצע שלשום בתושב נתניה שנסע ברכבו בסמוך לגשר טייבה, ופיגוע דקירה שאירע אתמול בחייל ברכבת ההגנה בתל אביב על ידי תושב שכם.

כעת בכיריה של החברה הערבית, שחווה משבר מנהיגות כמו החברה היהודית, מנסים להרגיע את הרוחות הסוערות. "אני אישית מאמין בחיים משותפים בין ערבים ליהודים", טוען ריאד כבהא, שהיה ראש מועצת ברטעה, וכיום משמש מנהל המרכז היהודי־ערבי לשלום בגבעת חביבה.

"אין ספק שהחברה היהודית והחברה הערבית מקצינות וכנראה שהסכסוך הולך לכיוון דתי ולא לאומי, והופך את עניין הדו־קיום לקשה יותר מקודם. הסיבות הן ההקצנה של המנהיגות היהודית, ובמיוחד הממשלה שהולכת ימינה. הייתי בהפגנה שבה יהודים קראו 'מוות לערבים', וביניהם היה חבר כנסת מהימין שלא נקף אצבע על מנת להפסיק את ההסתה. 

"גם העלייה להר הבית, מסגד אל־אקצא, שהממשלה לא מונעת אותה ואף מנסה לתת לה לגיטימציה - מרגיזה את כל העולם הערבי והמוסלמי. הרג הצעיר בכפר כנא מראה שלא למדנו לקח מוועדת אור ולא מכלום".

לדברי שייח' חמאד אבו דעאבס, יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל, ההידרדרות החלה בפעולות "תג מחיר" שבוצעו בשנים האחרונות ולא טופלו כראוי, כדבריו. "בשנים האחרונות הבחנו בטרור יהודי נגד אזרחים ערבים", הוא אומר.


"לא למדנו מוועדת אור כלום", מהומות בכפר כנא. צילום: פלאש 90



"בהמשך הגיעו הפריצות למסגד אל־אקצא כאשר איש לא פרץ לבתי כנסת יהודיים. וזה בנוסף לכריתת עצים, חילול המסגדים ברחבי הארץ, הריסות הבתים והותרת נשים וילדים לא רק בלי קורת גג, אלא גם בלי טיפול נפשי. אני חושב שזהו טרור בחסות המדינה, שאין אפשרות לתרץ או להסביר אותו, ולכן הוא הביא לתגובות קשות וכועסות בקרב הציבור הערבי".

כבהא טוען כי גם השינוי במנטליות הערבית הוביל למציאות הנוכחית. "הכבוד לשייחים ולמנהיגים עדיין קיים", הוא אומר, "אך הצעירים מורדים במוסכמות שהיו בזמננו. אבא שלי חי תחת משטר צבאי ופחד, אך הבן שלי, שהתחנך עם יהודים וקיבל חינוך מערבי, לא חושש ורוצה לתת דרור ללשונו ולתחושותיו, ולכן כעת, למרות שכל ראשי הרשויות רצו למנוע הפגנות אלימות, הצעירים לא שמעו להם".

"דוחפים אותנו לפינה"

"מבחינת כל מה שקשור ביחסי יהודים וערבים, אנחנו יושבים על חבית של חומר נפץ שנבנתה במשך הרבה שנים בגלל האפליה והגזענות שמאוד התעצמו בקיץ האחרון", אומר יניב שגיא, מנכ"ל גבעת חביבה. "אני לא אופטימי ביחס לממשלה הנוכחית. אני חושב שברור שמי שמוביל את הממשלה הזאת - הדרך שלו היא לא לשלום או לשותפות בין יהודים וערבים, ולכן מהליכוד, מהבית היהודי וגם מישראל ביתנו - שרים בכירים יוצאים בהצהרות פוגעות.

"אני כן אופטימי משני כיוונים: מנשיא המדינה ריבלין, שמגיע מהליכוד, איש ארץ ישראל השלמה, ועדיין פועל כנשיא ככל יכולתו כדי לקיים חברה משותפת ושוויונית בין כל חלקי אזרחי המדינה. הסיבה השנייה לאופטימיות שלי היא המנהיגות בשלטון המקומי.

"ראשי הערים והכפרים הערביים הם כוח מוביל ומאוד משמעותי שפועל להרגיע את השטח וליצור חיבורים בריאים בין האוכלוסיות, ולזה מצטרפים הרבה ראשי ערים ומועצות יהודיים, שפועלים לקיים יחסי שכנות טובה ושיתופי פעולה נרחבים. אני רואה בהם את הסיכוי והתקווה לחברה המשותפת בישראל".

גם לכבהא יש טענות נגד הממשלה הנוכחית, שלדבריו "מחלישה את ההנהגה שלנו". "אני גר בברטעה ומשווה בינה לבין קציר שנבנתה לפני 20 שנה, ורואה את ההבדל", אומר כבהא. "זה מחליש אותי. לו הממשלה הייתה מחזקת אותנו מבחינת בנייה, תשתיות ותקציבים, אז היא הייתה מחזקת את הזהות הישראלית גם בתוכי וגם בתוך הצעירים הערבים.

"ההצהרות של חברי הכנסת הימנים, אי הרחבת שטחי השיפוט, האפליה הממסדית, אי תכנון היישובים הערביים - כל אלו הם מדיניות ממשלתית. השינוי הוא חובת הממסד. הממשלה היא אחראית עליי, היא יותר חזקה ממני, ולכן היא צריכה לעשות את השינוי המיוחל".

"הפוליטיקאים צריכים להרגיע את השטח", מוסיף אברהים אבו שינדי, מנהל המרכז הערבי־יהודי ביפו. "ריבלין עשה צעד אמיץ כשנסע לכפר קאסם להשתתף בטקס לזכר ההרוגים. לעומתו, אני שומע כל היום את ראש הממשלה, שרים וכל מיני פוליטיקאים שמתלהמים כאחרון האנשים ברחוב: לפסול אזרחות או לטרנספר אנשים במקום לקחת תפקיד ממלכתי ולנסות להרגיע את השטח ולבדוק את העובדות עם מה שקרה עם הרג חיר חמדאן בכפר כנא.


"ריבלין עשה צעד אמיץ כשהשתתף בטקס  בכפר קאסם" אברהים אבו שינדי. צילום: אלבום פרטי

הצהרות אחרות, שאומרות 'אנחנו רואים בכם כאזרחים שווים במדינת ישראל ולא נסכים לפגיעה בכם', היו יכולות להרגיע את הרוחות. אבל כאשר דוחפים אנשים לפינה, ואני לא מצדיק אלא מגנה פגיעה באזרחים כמו שאירע בטייבה שלשום, אז זו התוצאה. אני חושב שהממשלה צריכה להחליט אם להרגיע את השטח או היא רוצה מלחמה עם האזרחים הערבים".

מדוע כאשר השוטרים מגיעים לשכונה ערבית הם צריכים לחשוש לחייהם?
"התרגלנו בתור ילדים שהמשטרה היא נציגת הממסד", אומר כבהא. "אנחנו כערבים רואים בה יריב שמחפש אותנו ולא משרת אותנו. ההתייחסות לחשוד הערבי היא לא באותה צורה כמו אל החשוד היהודי. על כן, המשטרה והציבור הערבי צריכים להתחיל בתהליך שמטרתו אמון והיכרות יותר עמוקה ביניהם.

"אני רוצה לראות בשוטרים שבאים אליי כמגנים ולא כתוקפים. עובדה שמאז אירועי אוקטובר 2000 ועד סוף השבוע האחרון נהרגו 48 ערבים על ידי כוחות הביטחון, לרוב מירי שוטרים. לו היו מיישמים את מסקנות ועדות אור, היחס היה אחר לגמרי. אני יכול לציין מחוזות במשטרה, לדוגמה במשטרת מחוז דרום, שבהם שוטרים הידקו את הקשרים עם האוכלוסיה המקומית. לדעתי, על המשטרה ללמוד לקח מאותם שוטרים ולהעביר את הדבר ליתר המחוזות".

מחמד דראוושה, תושב איכסאל שבגליל התחתון, משווה את הקונפליקט הישראלי־ערבי לסכסוך בצפון אירלנד. "שם לקח להם 3,000 הרוגים ברחובות עד שהבינו שאין חלופה מלבד בניית חברה משותפת, שתהיה מבוססת על שוויון פוליטי, ולא רק חברתי־כלכלי, ויחס בין־קהילתי חיובי", הוא אומר.

דראוושה מגנה בחריפות את הכמעט־לינץ' בתושב נתניה, שהגיע לטייבה שבמשולש הדרומי, ורכבו הוצת ונשרף. "בושה לנו כערבים שמי שנכנס אצלנו כאורח אנחנו משתמשים נגדו באלימות פיזית", הוא אומר.

"אנחנו צריכים להתנער ממעשים כאלו ולהוקיע אותם כי בסופו של דבר אנחנו צריכים לזכות באהדת הציבור היהודי במאבקים שלנו נגד המדיניות המפלה, ומעשים כאלו מרחיקים מאיתנו את השותפים הפוטנציאליים בחברה היהודית. אסור לנו ליפול בפח הזה.

"במקביל לבניית חברה משותפת נדרשת מנהיגות חיובית ולא הרסנית. אמירות כאלו של השר בנט, לדוגמה, שמכנה את הצעיר הערבי שנורה למוות 'מחבל' - הן אמירות פופוליסטיות שרק פוגעות במרקם היחסים העדין ממילא בין שתי האוכלוסיות. אין ספק שזה כשל מנהיגות לצרכים פוליטיים. גורם הזמן הוא קריטי. ככל שמזניחים את הטיפול בבעיה, היא רק תתעצם".

להוציא את העוקץ

לבכירי המגזר הערבי ברור מה צריך לקרות כעת כדי להחזיר את השקט. "הפתרון צריך לכלול שני דברים", אומר דראוושה. "להוציא את העוקץ הפלסטיני מהמשוואה על ידי התקדמות משמעותית בתהליך השלום, ולגבש הסדרים נאותים לגבי מעמדו של המיעוט הערבי בישראל כדי להבטיח אפשרויות של חיים משותפים. זה דורש גם פעילות בשטח בקרב האזרחים הפשוטים מצד אחד, אבל בעיקר מנהיגות פוליטית משני הצדדים שיהיה לה את האומץ לעשות את ההסדרים".

"נשיא המדינה וראש הממשלה צריכים לתת קריאה מאוד ברורה שהם מצטערים על המקרה שהיה בכפר כנא, וגם על חלק מההצהרות של הימין המתריס נגד האוכלוסייה הערבית, כדי לשדר שההתייחסות לאוכלוסייה הערבית היא כאל אזרחים ולא כאל אויבים", אומר פרופ' ראסם חמאיסי, ראש המרכז הערבי־יהודי באוניברסיטת חיפה.

"במקביל, הנהגת הציבור הערבי צריכה לגלות יותר אחריות כדי להרגיע ולשדר שותפות ואחריות. מח"ש חייבת להעניש את השוטר שירה בצורה לא מוצדקת ורצח את האזרח חיר חמדאן, ובמקביל לכך ההנהגה של הרבנות היהודית וגם ההנהגה הפוליטית היהודית השפויה צריכה לפעול למניעת כל איום על מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע ולאפשר כניסה חופשית של המוסלמים כדי לקיים את המצוות שלהם.

"בטווח הבינוני והארוך", מוסיף פרופ' חמאיסי, "צריך לפעול לגיבוש מדיניות ויישום פרוגרמה מתוקצבת לפיתוח היישובים והאזרחים הערבים כשותפים לגיטימיים בניהול המרחב הציבורי, יצירת הזדמנויות תעסוקה, סיום מצב האפליה הקיים גם בכפרים הלא מוכרים בנגב והפסקת האיום בהריסת מבנים, ובנוסף לכך יצירת הזדמנויות תעסוקה הולמים למגוון המועסקים הערבים".

לדברי כבהא, הוא מסרב לוותר על התקווה לשיפור המצב. "אני אישית, ובגבעת חביבה בכלל, מאמינים בחיים משותפים ולעולם לא נתייאש להמשיך ליצור קשרים", הוא אומר. "אבל לצערי הכדור נמצא אצל הממסד, שהוא צריך לשנות. אני גם קורא לרוב הדומם שיושב מהצד, שישלב ידיים כדי לשמור על הדמוקרטיה האמיתית הישראלית".