"כזה דבר, כפי שהיה בדרבי התל אביבי שפוצץ, לא היה מעולם בכדורגל בארץ", קובע בצער בלם העבר אמציה לבקוביץ', מגדולי השחקנים שהיו בכדורגל הישראלי, "אולי זו לא הפעם הראשונה שאוהד פורץ למגרש, אבל איפה כוחות הביטחון? איפה האבטחה? אוהד חודר לדשא ואף אחד לא עוצר אותו. זה כואב. התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. כן, עד כדי כך. אולי יש אוהדים משוגעים, אבל יש גבול, לא?".

לדעת לבקוביץ', "מה שקורה בספורט הוא פועל יוצא של האווירה במדינה. אנחנו חיים כל הזמן במלחמות. איפה אתה שומע בעולם שצועקים 'מל-ח-מה, מל-ח-מה'? בזמני לא היו קריאות כאלה. פלא שזה עובר לכדורגל".

מה אתה חושב על תגובתו של כוכב מכבי תל אביב, ערן זהבי, שהורחק?

"אפשר לשפוט את זה לקולא, אפשר גם לחומרא. בשביל זה יש שופט. גם הוא עלול לטעות ולעשות עוול, אבל הוא הסמכות במגרש. זהבי לא נהג נכון כשמיד נכנס לקרב מגע עם האוהד. אולי זה לא היה יוצא מכובד, אבל דבר ראשון היה עליו לנתק מגע ואפילו לברוח. המאבק שלו עם האוהד היה מיותר".


זהבי ואוהד הפועל תל אביב. צילום: עדי אבישי

ותנועת ה'פיו פיו' המתגרה שלו לאחר שכבש את השער?

"על זה הוא היה צריך להיענש. שחקנים צריכים להתעסק בכדורגל, לא עם הקהל. אני לא זוכר תנועות כאלה בתקופתי".

התחנה הישנה

את הדברים האלה אומר לבקוביץ' הרחק מההמון הסוער, בביתו השלו באבן יהודה. הוא נולד לפני כמעט 77 שנה בתל אביב, ומילדות כדרר בשכונה. מגיל בר מצווה שיחק בקבוצת גדנ"ע יהודה אצל המאמן מטפח הילדים שוני מושקוביץ'. שכונתו בדרום העיר, נווה שאנן, שינתה כליל את פניה. "אני לא מסוגל לחשוב עד כמה המקום הזה, שצמוד לתחנה המרכזית הישנה, הידרדר", הוא אומר, "בשכונה שבה למדתי בבית הספר לבנים 'מזרחי' לא רואים כיום לבן. מרוב זרים היא נצבעה בשחור".

לבקוביץ' עוד לא היה בן 18 כשהועלה לקבוצה הבוגרת של הפועל תל אביב, שם החליף בתפקיד הבלם את ישראל וייס (פישטה). תוך חודשים לא רבים צורף לנבחרת ישראל על ידי מאמנה האנגלי ג'ק גיבונס והשתתף ב-1956 במסעלמוסקבה, אשר הסתיים בתבוסה הצורבת של 5:0 לנבחרת ברית המועצות. כמו אנשי הנבחרת האחרים, הוא נדרש לעברת את שמו. עד היום הוא נקרא בתעודת הזהות אמציה לביא־לבקוביץ'. "השם לא משנה", הוא מעיר, "בשבילי חשוב יותר שכאשר מנגנים את ההמנון, כל השחקנים ישירו את 'התקווה'".

ואם יש בנבחרת שחקן ערבי?

"זה לא משנה. אם הוא מייצג את המדינה ולובש את מדי הנבחרת שלה, גם הוא צריך לשיר את 'התקווה'. ההמנון הוא של כולנו. אבל היום השחקנים הם מסחריים יותר, חשוב להם חשבון הבנק. יש להם סוכן ועורך דין ורואה חשבון, אז מה, כביכול, ההמנון?".

לבקוביץ' מספר על המסע ההוא למוסקבה: "עוד לא נכללתי בהרכב הפותח אז, אבל זו הייתה הנסיעה המרגשת ביותר בחיי. בעיקר בגלל המפגשים עם היהודים שם. הם ניגשו אלינו וליטפו את סמל הנבחרת בחליפות הייצוג כאילו היה מזוזה. כשניגנו את 'התקווה' לפני המשחק בכיתי כמו ילד. לקחו אותנו למאוזוליאום במוסקבה. השליט סטלין שכב שם כשידו האחת קמוצה והשנייה פרוסה, עם חמש האצבעות מושטות לפנים. 'אתה רואה', אמר לי שייע גלזר, אפילו סטלין אמר שיהיה חמש'".

והתבוסה?

"מי סופר. זה היה עדיין זמן קצר יחסית לאחר הקמת המדינה. עצם העניין היה הכבוד לצאת למוסקבה ולשחק עם נבחרת ברית המועצות הגדולה ועם הכוכב שלה, השוער האגדי לב יאשין".

לבקוביץ' מוסיף ומשחזר: "במקום גיבונס, שהיה ג'נטלמן אנגלי, קיבלנו כמאמן הנבחרת את גיולה מאנדי היהודי, מי שהיה מאמן נבחרת הפלא ההונגרית. מאנדי היה איש חם וצנוע מאוד. כשהיה רוצה להעביר אותי לתפקיד המגן ושם במקומי בלם אחר, הוא היה מניח את ידו על הכתף שלי ואומר לי שבקבוצה היריבה יש קיצוני שרק אני, עם המהירות שלי, יכול לשמור עליו. מאנדי היה פסיכולוג לא פחות ממאמן". מאותה תקופה זכורה מאוד לאמציה הנסיעה עם נבחרת הפועל לארה"ב בעשור לישראל.

"אלפים מילאו את השדרה החמישית כשהסיעו אותנו שם במכוניות פתוחות", הוא מספר, "אחר כך הוכנסה לאצטדיון במכונית כזאת ה'יהודייה' המפורסמת מרילין מונרו, שהייתה אז נשואה למחזאי ארתור מילר, כדי לבעוט את בעיטת הפתיחה למשחק נגד האולסטארס. היא בקושי הזיזה את הכדור במין דרדל'ה כזה". היא באמת הייתה יפה? "אם כולם אומרים. אבל בשבילי אשתי יעל היא הכי יפה".

הטובים לבלגרד

את הנסיעה לוויילס באותה שנה זוכר לבקוביץ' מסיבה אחרת. "לאחר שחטפנו את ההפסד התורן, 2-0 בקארדיף, נהייתה דרמה סביבנו", הוא מספר. "בדיוק כשטסנו ארצה התרסק במקום אחר מטוס ובתוכו שחקני קבוצת הפאר מנצ'סטר יונייטד. הפרסום היה שאיזו נבחרת נספתה, לא אמרו איזו. המונים חיכו לנו בנתב"ג וקיבלו את פנינו בהתרגשות כאילו חזרנו מהשואה".

לבקוביץ'. צילום: עודד קרני

סיפור אחר היה ב-1960 בניצחון הסנסציוני 1-2 בבלגרד על נבחרת יוגוסילביה משני שערים של רפי לוי. "זה היה כמה שעות לפני ליל הסדר", משחזר לבקוביץ', "מכיוון שבגלל קדושת החג לא הייתה טיסה של אל על, חיל האוויר שלח מטוס דקוטה כדי להחזיר אותנו ארצה בזמן, לקושיות של 'מה נשתנה'. הפרס שלנו על הניצחון הגדול היה טיסה לא נעימה עם דלת פתוחה, כמו בטיסה של צנחנים. הגענו ללוד לאחר שהתחיל הסדר. גרמנו ל-2,000 איש שחיכו לנו - לחלל את החג".

כשחקן, התנסה לבקוביץ' בפציעות למכביר. אחת מהן גרמה לו לתלות את הנעליים כבר בגיל 31. כבוגר קורס מאמנים, הוא עבר לשדה האימון. הוא אימן את נבחרת הנוער שזכתה בגביע אסיה והיה עוזרו של עמנואל שפר, מאמן הנבחרת הלאומית, בהשתתפות היחידה שלה במונדיאל, במקסיקו 1970.

"מונדק (שפר) היה פרופסור לכדורגל שהביא ארצה שיטת אימון גרמנית", מעיד לבקוביץ'. כמאמן, יישם לבקוביץ' את שיטותיו של שפר, ובעזרתן הביא בשנים 1975 - 1976 שתי אליפויות היסטוריות להפועל באר שבע. "קבוצה המייצגת עיר כזאת צריכה להיות תמיד בצמרת, בפרט אז, כשהדרום אחרי קסטינה היה בבחינת מדינה אחרת", הוא משוכנע. "אני בעד לקרב את הפריפריה, כולל, כמובן, עירוני קריית שמונה, מה שיכול לתרום לאחדות העם. הרי עברנו מספיק מלחמות".

לבקוביץ' קצר את האליפות השלישית שלו כעבור 13 שנה, כמאמן מכבי חיפה, והוא לא פחות גאה על כך שב-1973 הביא כמאמן הפועל ירושלים בפעם הראשונה את גביע המדינה לבירה. בחיפה הוא היה, אגב, זה שהעלה לקבוצת הבוגרים את אייל ברקוביץ'. "עוד לא היה שחקן כמוהו, שנע עם הכדור כשמבטו נשוא קדימה", הוא מצל"ש את מנג'ר הפועל תל אביב היום.

ללבקוביץ', שמתאמן גם היום על בסיס יומי בחדר כושר, יש פן אחר, פחות ספורטיבי, מסגירה רעייתו יעל, מוזיקאית ומורה לפסנתר. "אמציה הוא איש מוזיקה מאין כמוהו", היא משבחת אותו, "הוא מזהה כל יצירה שהוא שומע, ושורק אותה. מהבחינה הזו הלוואי שלי, המקצועית, היה רבע מהכישרון שלו. הוא לא רצה שאבוא למשחקים. 'זה לא קהל בשבילך', אמר".

"המוזיקה באה לי גם מצד אבי, שהיה גם חובב חזנות וגם שר מוזיקה קלאסית בפילהרמונית", הוא ממשיך את דבריה, "נסענו עם התזמורת, כשיצאה ב 1948 - לבצע בירושלים הנצורה את התשיעית של בטהובן. כשהרכב נתקע בדרך בורמה, היה לנו הכבוד לדחוף אותו עם ליאונרד ברנשטיין, לא פחות".

חיים על העצים

ללבקוביץ' היו תמיד חיים מחוץ לכדורגל, בפרט שבתקופה ההיא שחקנים עבדו, גם אם היו כוכבי הנבחרת. כשהשתחרר מהצבא, שאל יו"ר ההתאחדות לכדורגל צבי ברים את שכנו אז, מנכ"ל משרד הביטחון, המוכר כיום כנשיא לשעבר שמעון פרס, אם ניתן לסדר איזה ג'וב לשחקן הנבחרת הצעיר. כך הגיע אל השב"כ, כעובד של מחלקת הצילום ביפו, על יד השעון, לא הרחק מאצטדיון באסה, בלומפילד היום".

היית מומחה לצילום?

"איפה! אבל מכיוון שהייתי מוכר לא היה אפשרי להעסיק אותי כאיש שטח. כשעלו על עקבותיו של אייכמן בבואנוס איירס, הייתי זה שפיתח את המיקרופילמים שהגיעו משם, ואחר כך את הצילומים שלו כאסיר בארץ. במאי 1960 הופיע גיליון מיוחד מבחינתי של 'הארץ'. למעלה הייתה הכותרת של בן גוריון מכריז על תפיסת אייכמן ותצלום של הצורר שאני פיתחתי. ולמטה הופיע תצלום שבו נראה המאמן מאנדי מחובק איתי לאחר ניצחון 0-4 שלנו על נבחרת אנגליה הצעירה. לך תדע שאני קשור לשני התצלומים".

הוא נפרד מהשב"כ לאחר תפנית מפתיעה בסיפור העלילה שלו. כששבתאי קלמנוביץ' עמד לכרות יהלומים בבוטסואנה, בדרום אפריקה, הוא גילה שהנשיא שם משוגע לכדורגל. בחיפושיו בארץ אחר מאמן לנבחרת מדינת החסות הזאת, הגיע ללבקוביץ', שאימן את הנבחרת שם ובהמשך גם את נבחרת סיירה לאון.

"זה היה משהו מדהים", הוא מתפעל, "כשסיפרתי בארץ שאני מאמן באפריקה, לא האמינו לי. כאן חשבו שהאנשים שם עדיין על העצים". לבקוביץ' מוסיף: "מכיוון שהנסיעה הראשונה שלי עם נבחרת סיירה לאון הייתה לטוניסיה, קיבלתי דרכון דיפלומטי של המדינה האפריקאית, לצד אישור שניתן לי מהשב"כ, מקום עבודתי לשעבר, לנסיעה לשם. טוניס היא עיר יפהפייה. בעודנו מטיילים שם להנאתנו, הצטלמנו ליד אחד הבתים בשכונת הווילות. תוך כמה חודשים, כשפורסם על חיסולו שם של אבו ג'יהאד על ידי סיירת מטכ"ל, זיהיתי בתצלום בעיתון את הבית ההוא".

שיערת שהבוס שלך ייעצר כמרגל?

"מי יכול היה לדעת. בגלל קלמנוביץ' חקרו גם אותי בשב"כ, כדי להיות בטוחים שלא הייתי בעניינים שלו".

יחסך אליו?

"עליו השלום. היה פנטזיונר לא קטן. מהקשר שלי איתו יש לי תצלום עם פוטין, אז סגן ראש העיר לנינגראד".

היכן אתה היום?

"בגמלאות, כמו שאומרים. כואב על שאני לא יכול לתרום מהניסיון הרב שלי בכדורגל".

תן עצה.

"הייתי מצפה שהספורט היפה הזה יוחדר לבתי הספר. שיקום פה קהל ברמה, לא כמו האוהד החולני שהתפרץ לדשא בבלומפילד".