בקהילה קטנה יש דינמיקה מופלאה בין החברים. אנחנו נעים זה ליד זה, לפעמים נפגשים. צריכים לצאת, מאחרים לחזור, מארגנים בייביסיטר, לוקחים טרמפיסטים, מקפיצים את הילדים. לפעמים עובדים אחד עם השני, לפעמים אחד אצל השני. מנגנון גדול. רקמה אנושית אחת.  אנחנו מתייחסים זה לזה כאל דבר מובן מאליו, כי אחרת אי אפשר להתקיים. אנחנו מתקתקים עניינים, מרצינים פנים, עוברים הלאה. אנחנו עסוקים, ממוקדי מטרה. ואז, באחת, הכל עוצר.

דליה למקוס, בת היישוב תקוע שבו אני גרה, נרצחה השבוע בפיגוע בגוש עציון. פתאום שום דבר איננו כמו שהיה ולא ישוב להיות. כמו בחוברות של ילדים אנחנו מחברים את הנקודות: דליה מתנדבת בסניף יד שרה ביישוב, בייביסיטר מהאגדות, מרפאה בעיסוק. צנועה כל כך, שקטה כל כך. אופה נפלא, מכינה כיבוד לקידושים בבית הכנסת המרכזי. אנחנו נזכרים באור שקרן ממנה. בנועם הליכותיה, בנועם הליכתה. מחברים את הנקודות ולא מבינים איך שוב נלקחים הטובים ביותר.

משפחת למקוס עלתה מדרום אפריקה לפני 30 שנה. אף שההורים של דליה, נחום וברנדה, חיו רוב חייהם בארץ, את המבטא לא הקהה הזמן. הם עברו ליישוב תקוע מאפרת, ה"עיר הגדולה" של גוש עציון, קילומטרים ספורים ממקום הירצחה של דליה.

לזוג שישה ילדים: שושנה (28), תושבת היישוב, נשואה ונמצאת בשמירת הריון עם ילדה השני; דליה, שהייתה בת 26 בהירצחה; אליעזר (24); מיכל (20); מרים (16) וחגי, שרק לפני שלושה שבועות חגג בר מצווה.

דליה למקוס (במרכז, בשמלה סגולה) ומשפחתה. צילום: באדיבות המשפחה

דליה למדה באולפנה בקריית ארבע במגמת אמנות. כשהייתה בכיתה י"ב, בדרך לאולפנה עם חברה, עמדה בטרמפיאדה בציר 60 וחיכתה להסעה. במקום עמדה מונית פלסטינית והבנות הבחינו בגבר ערבי שרץ לעברה. כשהמונית נסעה הן שמו לב שהוא עדיין רץ, הפעם לעברן, ושהוא אוחז בידיו סכין. אז הן רצו. בכל כוחן וככל שהתירה להן החצאית הארוכה.

בדרך הצליח הערבי לדקור בחור ישיבה והמשיך בריצה בדרך לדליה. הוא כיוון את הסכין לגב, היא קפצה. הוא פצע אותה ברגל, היא רצה להזעיק עזרה. אחותה, מיכל, מצטערת שהתקשורת פספסה את הגבורה והתושייה של הנערה הצעירה הזאת, שנמלטה מהרוצח והצליחה לקרוא לחיילים שהיו ב"פינה החמה" שבצומת גוש עציון. 

למחרת חזרה דליה למקום הפיגוע עם אמה ועם פסיכולוג, ובכך נלחמה וניצחה את הפחד שהיה יכול לשתק אותה, כפי ששיתק את חברתה שלא עשתה כמותה ועד היום אינה נוסעת בתחבורה ציבורית, שלא לדבר על טרמפים. דליה למדה ריפוי בעיסוק בשלוחה של אוניברסיטת חיפה בבני ברק, ועסקה במקצוע שרכשה בקריית גת ובגן בירושלים. 

הקולגות שלה מספרות על בחורה עם לב ענק, שלימדה את כולן מה זאת נתינה. הצוות אהב אותה והילדים העריצו אותה. היא נכנסה לכיתות הקשות ביותר, אבל לא נרתעה ולא התייאשה והילדים התקדמו בזכות האמונה שלה בהם.

כשהקימו סניף של יד שרה בתקוע, מיד התקשרה דליה למפעיל הסניף וביקשה להתנדב בו. בשעות שהסניף היה סגור, היו מחזירים את הציוד ישירות לדליה והבית של הוריה היה מלא עד אפס מקום. כשסניף בני עקיבא ביישוב ביקש לעזור, לדליה היה רעיון. היא ביקשה שחניכי הסניף יביאו את הציוד ישירות לבית הנזקק, והוסיפה במייל בזהירות, "אם זה לא יותר מדי מנצל" (את הנערים - ק"א). בהספד שנשא לזכרה מנהל סניף יד שרה, הוא הצביע על המייל הזה כמאפיין של אישיותה, שדואגת לאחר ונזהרת ששום דבר לא יבוא על חשבון מישהו.

הברק הכה פעמיים

מרים, אחותה הקטנה של דליה, שמעה שהיה פיגוע. היא התקשרה לדליה, וכשהיא לא ענתה סיפרה לאמא שלה שהיא דואגת. גם אמא שלה ניסתה. מיכל ניסתה להרגיע את שתיהן: בטלוויזיה אמרו שהנרצחת בת 25, ודליה בת 26. חוץ מזה, דליה כבר הייתה מעורבת בפיגוע. מה הסיכוי שהברק יכה פעמיים באותה נקודה?

בינתיים ניסתה אמא של דליה לצאת מהיישוב ולא הבינה מדוע סגרו את השערים ומעכבים אותה ביציאה. לאחר דקות ארוכות הגיעו פסיכולוגים מצוות החירום של היישוב והודיעו לה שבתה נרצחה בפיגוע. "הייתי אצל חברה כשאמא באה לספר לי", משחזרת מיכל. "'היא כבר לא איתנו, רצחו אותה', אמרה לי ולא האמנתי לה".

האב, נחום, הוא חולה לב שעובד כאחראי מד"א בירושלים ונהג אמבולנס ביישוב, אז שלחו אמבולנס עם החברים שלו כדי להודיע לו. "התקשרנו לעבודה שלו וביקשנו מהעובדים שלא ידליקו רדיו, כי הדיווחים ידליקו לו נורות אדומות". גם לאחות הבכורה ההודעה הגיעה בליווי השגחה רפואית, כדי שלא לפגוע בהריון שלה.

זירת הפיגוע באלון שבות. צילום: גרשון אלינסון

אחרי שהבשורה המרה הגיעה לכולם, התכנסה המשפחה בבית ונדונה שאלת מקום הקבורה. אב המשפחה רצה לקבור אותה במערב גוש עציון, מקום שקטנים הסיכויים להחזירו במסגרת הסכם זה או אחר. המחשבה שיצטרכו להעתיק את הקבר ושהוא ייאלץ לשבת שבעה על בתו שוב, הייתה בלתי נסבלת מבחינתו. אבל בסופו של דבר שאר בני המשפחה הצליחו לשכנעו לקבור את בתו בתקוע, ביישוב שבו גרה ושאותו אהבה כל כך. 

אולי משום שהמוות כל כך בלתי נתפס, אולי בשביל להיפרד כראוי, היה לבני המשפחה חשוב לראות את דליה בפעם האחרונה עוד באותו הערב, זאת בניגוד להמלצת המשטרה והפסיכולוגים שליוו את המשפחה, שדאגו שמראה של נרצחת מפיגוע עלול לזעזע אותם ולפגוע בהם באופן עמוק.

"היא נראתה שלווה", מספרת מיכל. "זה כל כך לא הגיוני. חשבתי שמה שיישאר יהיו סימני בעתה של רגעיה האחרונים, אבל לא. היא הייתה שלווה ויפה, כמו בתמונה". בדרך חזרה הביתה עברו במקום הפיגוע. "הכל היה שבור והרוס. שישה עמודי בטון, שהמחבל פגע בהם אחרי שהוא דרס את דליה, נשברו או נעקרו מהמקום. כשראינו את זה ואת כמויות החול שכיסו את הדם שלה, הבנו שלא היה לה סיכוי".

כשנחום חושב על הנסיעה בטרמפים, הוא יודע שאין מה לעשות. גם הוא נוסע כך והוא לא יכול להטיף לילדים שלא לעשות משהו שגם הוא עושה. יתרה מכך, "אם נפסיק לחיות איך שאנחנו חיים, הטרור ינצח". העמידה האיתנה מול הטרור עלתה גם בהספד שנשא נחום על בתו. "התורה מאריכה לספר לנו כמה חשוב היה לאברהם לקנות את הקבר לשרה אשתו", סיפר. "הוא אינו מוכן לקבל את הקבר, ומבין שבקניית חלקת הקבר ובקבורתה באדמת הארץ הוא יוצר את הקשר ואת השייכות והקניין של עם ישראל בארץ. 

"אברהם בוחר בחברון, המקום שממנו יצא המחבל בן העוולה שרצח אותך. הוא רצח אותך מכיוון שהיית יהודייה שחיה בארץ ישראל, בהרי יהודה, ממשיכה את דרכה של שרה אמנו. הוא רצח אותך כי הוא ידע את האמת: המקום שבו הוא גר שייך לנו. דבר אחד הוא לא הבין, הוא לא יצליח לשבור אותנו.

"דליה, בקבורתך פה באדמת הרי יהודה את מחברת את כולנו לאדמת הקודש הזאת. זכית למות על קידוש ה' ועל קידוש הארץ. את עולה למעלה להצטרף לאמותינו הקדושות, ולבקש מהקדוש ברוך הוא שימגר את אויבינו מהארץ ויבנה במהרה את בית מקדשנו. זאת תהיה נחמתנו".

מיכל רואה את הנסיעה בטרמפים כדרך חיים יהודית שבה כל אחד עוזר לשני. אם תרצו, ערבות הדדית בדרכים. אבל היא מדגישה שתי נקודות: דליה עמדה בתחנת אוטובוס המשמשת גם כטרמפיאדה. המפגע לא שאל אותה אם היא מחכה לאוטובוס או לטרמפ לפני שדרס אותה, כך שנושא הטרמפים לא רלוונטי לרצח הנורא הזה. עניין אחר הוא חוסר הברירה. "אם יהיה פתרון אחר לתחבורה באזור, אני אהיה הראשונה שאקפוץ עליו", היא מצהירה.

דליה למקוס. הברק היכה פעמיים. צילום: באדיבות המשפחה

גם כשהספידה את אחותה מוקדם יותר השבוע, התייחסה מיכל לשאלת הטרמפים. היא סיפרה על השיחה שהייתה להן לאחר הפיגוע הראשון. "שאלתי אותה איך היא מעיזה להמשיך לנסוע בטרמפים, ודליה ענתה לי, 'נראה לך שאני אתן להם לנצח אותי?'". מיכל הוסיפה ואמרה שהמקום שבו אחותה נרצחה הוא לא העניין, שגם רוצחים יהודים שמחכים לרכבת בירושלים ולאוטובוס בתל אביב. "היום, אחרי שדקרו אותך ולא הצלחת להינצל אני רוצה לצרוח. לצרוח לאבא, לצרוח לאמא, לשושנה, לאליעזר, לצרוח למרים, לצרוח לחגי, לצרוח לאומה שלי, לאומה כולה ובעיקר לעצמי: אל תפסיקו לנסוע בטרמפים. אל תתנו להם את התענוג הזה. אל תעצרו את החיים שלכם".

"החיים מסוכנים", אומר נחום. "גם הפועלים הערבים בתקוע יכולים לרצוח אחד מאיתנו, אז מה? נמנע כניסה של עבודה ערבית? זה ייקר את הבנייה כאן לרמה כזאת שהרבה אנשים לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות בתקוע בתים, ואנחנו רוצים לגדול ולהתרחב ולהגיע עד לירושלים".

ים של געגוע

"אתגעגע לדליה בדברים הקטנים, היומיומיים", אומרת מרים, אחותה הקטנה. "השיחות שלנו כל יום כשחזרנו הביתה, הסיכום של מה שעברנו באותו יום. זה יחסר לי".

"אתגעגע לדליה בכל שמחה משפחתית, בכל חתונה, בר מצווה ולידה", אומר נחום. "אתגעגע אליה בבישולים לשבת, סתם לשבת ולדבר עם אבא ואמא. למשפחה שהיינו איתה. אנחנו לא יודעים את דרכו של ה'. זה גדול מאיתנו. היה לי את הפרח הכי יפה ברחוב, וה' קטף אותו ושם אותו לידו. ככה אני רואה את זה. אני לא כועס על אף אחד. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

עוגיות השוקולד של דליה

דליה הייתה ידועה במאפים שלה, הנה מתכון שאהבה במיוחד:

המצרכים:
350 גרם שוקולד מריר
50 גרם חמאה
3 ביצים
½ כוס סוכר
3 כפות חלב
¾ כוס קמח
כפית אבקת אפייה
כוס שקדים טחונים
סוכר ואבקת סוכר לציפוי

אופן ההכנה:
ממיסים את השוקולד והחמאה. מקציפים בקערה את הסוכר והביצים למשך 5 דקות, במהירות גבוהה. מקפלים את השוקולד לקציפת הביצים ומוסיפים את החלב. מקפלים פנימה את הקמח, אבקת האפייה והשקדים, עד שמתקבלת בלילה נוזלית.

עוטפים את הקערה בניילון נצמד ומעבירים אותה למקרר ל-4 שעות, עד שהתערובת מתקשה. מגלגלים כדורים בקוטר 4 ס"מ. טובלים כל כדור בסוכר ואח"כ באבקת סוכר. 

מסדרים בתבנית באופן מרווח ואופים במשך 7-8 דקות בטמפרטורה של 190 מעלות.