זלזול בהפרעת אישיות כמו של גואל רצון הוא טעות

מהצד, קצת קשה להבין מה בדיוק מניע אדם כמו גואל רצון. אנחנו נוטים לפטור את העניין במילים כמו "משוגע" או "שרוט", אבל עבור אדם בעל מבנה אישיות אנטי-סוציאלי פשוט אין חוקים. מבחינתו איש הישר בעיניו יעשה, וכל מעשה יהיה בדרך כלל מוצדק לטעמו.

למשל, אנס אנטי-סוציאלי יוכל להסביר לחוקר שלו: נכון שאנסתי אישה, אבל אתה יודע כמה מכות אבא שלי הכה אותי כשהייתי קטן? כלומר, מבחינתו יש תמיד הסברים מוצקים למעשיו, ואין לצפות ממנו למשהו אחר. יש לו סיבה טובה.

אדם אנטי-סוציאלי באמת לא רואה אף אחד חוץ מאשר את עצמו. לא מדובר בסתם "אגואיזם". הוא לא מסוגל לחוש שום אמפתיה לאדם אחר, אפילו למישהו מאוד קרוב, כמו ילד, בן זוג או אב. למעשה, הרגש היחיד שאדם כזה חש בחייו הוא כלפי עצמו. 

כשאין מוסר

פרויד חילק את נפש האדם לשלושה: ה"איד" שפועל רק בהתאם לדחפים חייתיים, ה"אגו" ששואף לצבור כוח כדי לשרוד, וה"סופר־אגו" שמהווה מעין שוטר המפקח על הדחפים והצרכים ומציב גבולות פנימיים של מוסר. אבל אצל האישיות האנטי-סוציאלית הסופר-אגו אינו מספיק משמעותי, ולעתים הוא לגמרי לא קיים.

גואל רצון, שהחזיק עשרות נשים וילדים שעשו כל מה שדרש מהם, כולל הסכמה אילמת כשרצה לשכב עם נשותיו ובנותיו, התנהג כאדם שמאמין שבני האנוש קיימים בעולם רק כדי לשרת אותו. אדם שלא מסוגל לחוש שום הזדהות עם אחר יכול בקלות להפוך לפושע, משום שהוא משול לאדם הנוהג במכונית שחסרה לה מערכת הבלמים. הבלם היחיד שלפעמים מצליח לעצור את האנטי-סוציאלים, הוא ההבנה שהתנהלות פלילית תמנע מהם להשיג משהו שהם רוצים.

הם יעמידו פנים שהם בעלי מוסר, אבל רק כדי לרכוש את אמונם של אנשים ואז לנצל אותם ככל העולה על רוחם, ללא חרטה. הם עלולים להפוך לרוצחים, גנבים או אנסים, מכיוון שהם לא חומלים על קורבנותיהם. מאידך הם גם יכולים לנהל אורח חיים של אנשים לכאורה "רגילים".

אנשים בעלי מבנה אישיות כזה ישתמשו בהרבה מניפולציות וערמומיות. הם עשויים להיות שופעי קסם אישי, ולא נדיר שהם יותירו רושם של אנשים כובשים באישיותם. הם למדו שזו הדרך הכי יעילה למשוך אליהם בני אדם.

לפי כל תיאורי ההרמון של גואל רצון, כולל הוויכוח הנוקב אם להרשיע אותו גם על כך שהחזיק אנשים בתנאי עבדות, אפשר לומר שמדובר באישיות אנטי-סוציאלית. אבל באישיות של גואל רצון יש גם מרכיב נרקיסיסטי חזק. הפסיכופתיה שלו עבדה בשירות פולחן אישיות, והוא הפך למלך עבור נתיניו. רצון הזדקק לנשים ולילדים שבהם הוא שלט לא רק כדי שימלאו את צרכיו, אלא גם כדי שיעריצו אותו.

הוא רצה ששמו ייחקק על עורן של נשותיו, ולהטביע את חותמו הפיזי בגופם של ילדיו. ההערצה הייתה צורך נרקיסיסטי שלא היה לו גבול, ולכן הפך לחולני. לא מדובר רק בצורכי מין אלא גם במעמד של אליל מול משרתים כנועים. רצון אומנם זוכה מהאשמה בעבדות, אבל מבחינת מבנה האישיות שלו, אפשר להניח שזה מה שהוא ניסה לעשות.

הוא לא רק ניצל, אנס והשתלט על מוחם, גופם וישותם של קורבנותיו. הוא ביטל את קיומם כאינדיבידואלים. לשיטתנו, הוא יצר כת של עבדים ששירתו והאדירו את שמו, ושלא הייתה להם משמעות בזכות עצמם.

כשאין חסינות

אנחנו נוטים להגן על עצמנו במחשבה שאנשים כאלה קיימים רק בשוליים. שהם יצורים קרימינלים בעלי לוק עברייני. המראה החריג של גואל רצון משתלב בדיוק עם הטייפקסטינג הזה. כמובן שישנם אנטי-סוציאלים שמבנה האישיות הזה מתפתח אצלם ממש מילדותם המוקדמת, והם בדרך כלל "מקרים אבודים" שהסיכוי שלהם לפתח חשיבה שונה הוא כמעט אפסי, כך אגב נוצרות משפחות פשע אורגניות - קל להיות בן עבריין כשאבא שלך הוא כזה.

אבל יש גם לא מעט אנשים שגולשים לתוך מבנה האישיות הזה בהדרגה ובלי משים, מתוך התפתחות "רעה" של מבנה אישיות נרקיסיסטי, שהוא מבנה אישיות שכיח וממש לא שלילי. הרבה מאוד "מצליחנים" הם בעלי אישיות נרקיסיסטית, ויש להם דחף עצום להוכיח לעולם את הערך שלהם, כל הזמן. בגללל החינוך שאותו קיבלו.

כשהם לא מצליחים להוכיח את הערך שלהם, הם חווים תחושה של מוות. ההישגים הם תנאי בסיסי לקיומם.בעלי אישיות נרקיסיסטית הם מאוד פגיעים מבפנים, ועם השנים הם מפתחים שריון תדמיתי שעשוי להיתפס בעיני אחרים כיהירות, אבל כך למעשה הם מגינים על האישיות הפגיעה שלהם ועל חוסר ביטחונם העצמי.

זאת ועוד, הנרקיסיסטים עשויים לפתח שריון כל כך עבה עם הזמן, שהחלק הפגיע שלהם מפסיק להיות קיים. הוא כבר לא מסתתר מתחת לשום דבר, אלא פשוט נעלם. אם זה נשמע לכם כדבר חיובי, אתם טועים. החלק הפגיע הוא חיוני ליכולת שלהם לנהל חיים נורמטיביים. בלעדיו, הם מפסיקים לתפוס בני אדם אחרים כאנושיים.

נרקיסיסטים מונעים על ידי צורך עז להוכיח לעולם שהם כישרוניים ומיוחדים כדי לא לחוש ריקנות או כישלון בלתי נסבל, אבל בנסיבות מסוימות הם עלולים לגלוש ולחצות את הקווים. מבנה אישיות נרקיסיסטי ומבנה אישיות אנטי-סוציאלי קרובים זה לזה יותר ממה שרוב האנשים חושבים.

כשאין דרך

קשה להכליל, כמובן, אבל אפשר למצוא דוגמאות לאנשים מוכרים בעלי מבנה אישיות נרקיסיסטי שהצליחו מאוד ופתאום הסתבכו בפלילים. הם לא תמיד זהים מבחינת סוג העבירות שביצעו, אבל אפשר למצוא קווי דמיון בין מספר מקרים. משה קצב, למשל, הוא דוגמה לנרקיסיסט שאיבד את דרכו וגלש מעבר לגבול האנטי-סוג ציאלי, תוך הגנה מוחלטת על העמדה שלו. עד היום קצב בטוח שאין לו על מה להביע חרטה, שהוא הקורבן של הסיטואציה, ושהוא לא עשה שום דבר רע.

הגלישה מעבר לקו שמפריד בין נרקיסיסט נורמטיבי לבין אישיות אנטי-סוציאלית התרחשה אצלו בלי שהוא הרגיש אותה. ייתכן שגם עורך הדין רונאל פישר הוא נרקיסיסט שמרוב רצון להצליח ולהוכיח שהוא "שווה", מתישהו חצה את הקו הזה. דבר דומה אפשר אולי לומר גם על אהוד אולמרט. גם הוא מצטייר כנרקיסיסט בעל סופר-אגו שהלך ונחלש, ללא ידיעתו.

הטיפוס האנטי-סוציאלי חי בעולם שבו "אם אתה לא איתי - אתה נגדי, ואם אתה נגדי - אני צריך לחסל אותך". יש לתפיסה הזאת הרבה דרגות וגוונים, אבל היא נובעת מהתייחסות לאנשים אחרים רק על פי היכולת לנצל אותם. למעשה, נדמה שגם לשולה זקן קרה דבר דומה.

לכן כשאולמרט השתמש בזקן לצרכיו ופתאום נטש אותה, היא עשתה לו בדיוק את אותו הדבר בגלל מבנה האישיות הדומה שלה. אלא שאולמרט היה כל כך מרוכז בצרכים שלו באותה תקופה, שהוא איבד את היכולת להבין אותה. באופן אירוני, חוסר המודעות לקו שהוא חצה בעצמו, מנע ממנו לזהות גם את אותו תהליך שהתרחש אצלה.

כשאין הפרדה

נדיר שמבנה אישיות משתנה במהלך החיים, אבל מלכתחילה רק גבול דק מפריד בין סוג מסוים של נרקיסיזם לבין אישיות אנטי-סוציאלית. ככל שהחסך הנרקיסיסטי גדול יותר ויש רעב להישגים ״עכשיו והרבה״, עולה סכנת הגלישה לעבר האישיות האנטי-סוציאלית. הצורך בהישגים עשוי להיות חזק כל כך - כמו הצורך באוויר לנשימה - עד שהוא משתלט על הכל, והנרקיסיסט צריך לספק אותו.

כשאין לו הישגים, הוא נכנס לפאניקה. זה עלול להחליש מאוד את הסופר-אגו, ולגרום לו לפנות לעבריינות כדי לקצר את המרחק להצלחות מיידיות.לא מעט מאלה שקבעו עבורנו את ההיסטוריה הם בעלי אישיות נרקיסיסטית. הצורך להוכיח לעולם שהם "שווים" מניע את האמביציה שלהם, בדרך כלל למעשים חיוביים.

אבל דרגות מסוימות של נרקיסיזם גורמות לעיוורון ועלולות גם לגרום להתדרדרות. כל אדם שמזהה את עצמו כנרקיסיסט, חייב להיות מודע לכך כדי להיזהר. חציית הקווים מתרחשת בדרך כלל בשל חוסר מודעות, שלא בכוונת זדון. לפעמים אפילו מתוך מה שנדמה כ"כוונה טובה" או כחוסר ברירה.

זה קורה מפני שנרקיסיסטים, מטבעם, מתקשים להכיר בכישלונות שלהם. הם אפילו מתקשים לקבל את העובדה שהם נרקיסיסטים, כי בשפת היומיום לפעמים משתמשים במילה "נרקיסיסט" ככינוי מעליב. הם גם מתקשים להודות בטעויות או להתנצל, בגלל הערך העצמי הירוד שלהם שדורש הוכחה כל הזמן. ההודאה מתפרשת בעיניהם כחולשה בלתי נסלחת, וכך במקום לתקן את הטעות, הם מעדיפים להמשיך לעבירות נוספות כדי להסתיר אותה.