אם התקיימה השבוע שיחת טלפון בין אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן, לבין ר', ראש מרחב דרום של שב"כ במבצע "צוק איתן" - הייתי מת להיות זבוב על הקיר בשני צדי הקו.

הכתבה שפתחה השבוע את עונת השידורים של "עובדה", ועסקה בעבודת השב"כ לפני ובמהלך "צוק איתן", הכתה בתדהמה (ממש כך) את צמרת צה"ל, את משרד הביטחון וגם את משרד ראש הממשלה. בכתבה התייצבו מול המצלמות ר' ונוספים, והבהירו כי הארגון העביר לצה"ל התראה על כוונת חמאס לאירוע משמעותי - והצבא התעלם. מול האנשים האותנטיים (ר' מרחב היוצא, עובדים בכירים, דסקאית וכו') ששלח שב"כ לתוכנית, התייצב דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז והדף את הטענות בלשון לא דיפלומטית כ"הזויות ומצוצות מן האצבע". 
מאז אמ"ן, שב"כ, לשכת הרמטכ"ל ולשכת ר' השב"כ שרויות במהומת אלוהים, ולא בכדי. צה"ל ומפקדיו הבכירים חשים כי השב"כ, באופן בלתי אמצעי, ביצע "פיגוע קשה" באמון הציבור בצה"ל, זאת לאחר מלחמה בה הגופים פעלו כתף אל כתף, ריכזו מאמצים וקצרו גם הישגים, במלחמה בה נפלו עשרות חיילים ואזרחים. אז למה ככה?

בשב"כ יאמרו כי גם ארגון ביון חשאי זקוק מעת לעת לכתבה שתיתן קרדיט ללוחמים האלמוניים ותסייע לגיוס צעירים. אולם השיח הנדיר שניהל השב"כ, בהשתתפות בכירים מול המצלמה, בדיון שהיה אמור לעסוק בניסיון חיסולו של מוחמד דף - התגלגל לאמירות לא פשוטות נגד צה"ל. 
ככה זה כשאתה מתראיין במשך שעות, רוכש אמון למצלמה, עובר מיום צילום אחד לשני, ובסופו של הדברים מתרכזים למשפטים בודדים שעורכת התוכנית. ובמיוחד כשמדובר באנשים שלא התראיינו בעבר, אינם מיומנים לכך ומתייצבים מול המצלמה כמי שקפאם שד בהוראת ראש השירות בעצמו, השולט ובצדק על כל פיפס תקשורתי של הארגון. 
האירוע הזה, שכבר מגולגל על ידי שר הביטחון הזועם והרמטכ"ל המגבה אל ראש הממשלה, שהוא מפקדו של השב"כ, הזכיר לי ויכוח דומה (אם כי בעוצמות אחרות) מלפני שמונה שנים. 
אז, לאחר חטיפת גלעד שליט, הודיע השב"כ כי העביר לצה"ל מידע התרעתי ממוקד על חטיפת חייל, מידע שלא זכה להתייחסות מספקת ממפקד אוגדת עזה דאז תא"ל (כיום אלוף) אביב כוכבי (ר' אמ"ן במהלך "צוק איתן"). הזירה אותה זירה (עזה), כוכבי אותו כוכבי וגם יורם כהן ר' השירות היה באותה העת בתפקיד בכיר בשב"כ. אז, קם הרמטכ"ל דאז דן חלוץ והדף בפומבי את טענת השב"כ והגן על פקודיו. הפעם היה זה דובר צה"ל.
אין לי ספק כי בשב"כ לא אהבו את התוצאה הסופית ולא אליה התכוונו, שכן הארגון לא עומד תחת איום של ועדת חקירה כלשהי ולא הופנו אליו טענות על מחדלים ותקלות. כעת, מכשנאמרו הדברים, אסור שמחלוקת שכזו תישאר תלויה ועומדת. מן הראוי שהקבינט הביטחוני, כגוף שמופקד על פעילות זרועות הביטחון, וועדת המשנה למודיעין של ועדת החוץ והביטחון, יידרשו לסוגיה וירגיעו את הרוחות. 
מאז ומתמיד שרר מתח בין אמ"ן לבין השב"כ והמוסד, החל מיחסים קרירים ועד יריבויות אישיות וארגוניות. אלא שעם השנים הלכה "מערכת הביוב" שהוליכה את הרפש בעבר מתחת לפני השטח והפכה ליעילה פחות ופחות. 
הסיבות למתח הזה רבות ומגוונות: אמ"ן מחזיק ביכולות גבוהות בתחום החוזי והתצפית (לווין, מזל"טים, מטוסים ועוד) ובתחום הסיגינט (האזנות, סייבר וכו') והשב"כ מקצועי יותר בתחום המודיעין האנושי (סוכנים). בעוד שר' אמ"ן כפוף לרמטכ"ל וזה לשר הביטחון וזה לראש הממשלה, נהנים ראש השב"כ ור' המוסד מכפיפות ישירה לראש הממשלה. 
לעומת זאת, ר' אמ"ן מוגדר כ"מעריך הלאומי" ומופקד על הערכת המודיעין הכללית לקבינט ולממשלה. המוסד והשב"כ קטנים בהיקפם מיחידה מרכזית אחת בחיל המודיעין. כשמתווספת לכך מחלוקת על "ידיעת זהב" שהגיעה או לא הגיעה או מאבק על סמכות ואחריות או על תקציב - הכל צף ועולה.
עד שיירגעו הרוחות (וזה ייקח זמן) ועד שיגמרו הבדיקות (וגם זה ייקח זמן) כדאי לראשי אמ"ן ושב"כ ללמוד ממערכת יחסים אחרת, לפני כעשר שנים ביהודה ובשומרון. בראש האוגדה עמד אז מפקד אנונימי יחסית, שבקרוב יש להניח יפקד על צה"ל ושמו גדי איזנקוט.
אז, על רקע מחלוקות דומות, הוא כינס את האנשים והנחה אותם לפעול לפי המוטו הבא: מינימום אגו אישי ומינימום אגו ארגוני, על מנת לנפק מקסימום אפקטיביות מבצעית במלחמה למיגור הטרור, והתוצאות לא איחרו לבוא.
אגב, יורם כהן ר' השב"כ הנוכחי וסגנו היו באותה העת מקביליו של איזנקוט בשטח ושותפים להצלחה. בקרוב, יש להניח, הם יפגשו שוב כראשי הארגונים שאמונים על ביטחוננו ועל המאבק בטרור ששוב מרים ראש. האם ישכילו לשחזר את ההצלחה ההיא מיהודה ושומרון? אני מעריך ומקווה שכן, חרף כל הקשיים והמשקעים.
להחזיר את ההסתה למחסנים
 רק חודשיים-שלושה חלפו להם מאז שהתייצב ראש הממשלה נתניהו בשלהי "צוק איתן" והודיע שהוא יוזם "אופק מדיני" בינינו לבין הפלסטינים. ואז, בימים ההם, אבו מאזן הפך לרגע לחביבם של נתניהו ואנשי הליכוד כסוג של פרטנר, ביחד עם מצרים, נגד החמאס. אבל זה כידוע שייך לעבר הרחוק.
אינני יודע כיצד מכנים את גל הטרור והאלימות האחרון שהולך ומתפשט ומאיים לסחוף את ערביי ישראל, ואולי גם את העזתים והאסירים. אבל בדבר אחד אני בטוח - כדי שהאירועים לא יצטברו למסה של אינתיפאדה מודרנית ועוצמתית, על שני הצדדים להציב בבהילות "מבוגרים אחראים". היות והשליטה שלנו על הפלסטינים מוגבלת, מה שנדרש בצד הישראלי כעת היא הכרזה משותפת של כל ראשי הסייעות בכנסת על אי הקדמת הבחירות.
תשאלו ובצדק מה עניין בין שמיטה להר סיני? ועל כך אשיב: כדי "להחזיר למחסנים" את כל ההתבטאויות המתלהמות, את דברי ההסתה והאיומים על ערביי ישראל - צריך לגרש את רוח הבחירות בשלב הזה מן החדר. 
די להקשיב לדברים הנאמרים כאן בימים האחרונים על ידי פוליטיקאים בכירים, המתחרים ביניהם מי יכה חזק יותר בפלסטינים ובערביי ישראל, ומי יגרש אותם מכאן. די לשמוע את תסכולם של ראשי מערכת הביטחון המנסים להחזיק את האצבע בסכר כדי למנוע שיטפון. 
אינני סבור חלילה שממשלת נתניהו הנוכחית צריכה לקבל הנחות או להיות מאותרגת, ואינני מתכוון לפגוע בדמוקרטיה: הממשלה רק בשנתה השנייה, המציאות הביטחוניות (והכלכלית- חברתית) נפיצה ודרושים מבוגרים אחראיים. לפחות עד חלוף זעם.
כך לפחות פעלו מנהיגים גדולים בתקופות דומות בעבר. ישראל צריכה לשדר חזית אחידה, נוקשה ובלתי מתפשרת כנגד הטרור, ומצד שני להציג חזון, תקווה ומתווה לאופק מדיני. כפי שהבטיח נתניהו לפני חודשיים. ואם צריך, יכול נתניהו בינתיים לשנות את מבנה הקואליציה כדי להתאים אותה למציאות.
מלחמת השחררות של לונדון
 חזרתי לאחרונה מביקור קצר ומהנה בבירת הממלכה הבריטית המאוחדת. המסקנה ברורה: "מלחמת השחרור" על לונדון מתקרבת, היא תהיה קשה ועלולה לעלות במחיר דמים. 
מאוד נהניתי בלונדון ובכוונתי לשוב לשם בקרוב. 
אך רוב הבריטים מצהירים בסקרים כי העיר איננה מקום טוב לחיות בו, ויש בה כיום מיעוט של "בריטים לבנים", האסלאם והרעלות שולטים בכל רחוב, חנות וסמטה. ראש עיריית לונדון בעצמו טוען שהעיר תחת איום. דאע"ש היא שיחת היום וחזרתם של "המתנדבים" הביתה מעוררת אימה.
נזכרתי בפגישה של בכירים ישראלים ובריטים לפני הרבה שנים, בה נאמר לבריטים בעדינות המתבקשת שכל מי שייתן אוכל לנחש הטרור או יטאטא אותו אל מתחת לשטיח - מסתכן בכך שהנחש יכיש אותו. ואז הלכתי לאכול פיש אנד צ'יפס ונשבעתי שאני חוזר בחודש הבא לאחת הערים האהובות עליי בעולם.