הסיבה לכך שיש לנו את ערוץ 1

אם מישהו מבין מה זה חוק הלאום, שיקום. אם למישהו אכפת בסוף יום העבודה מחוק הלאום, הוא יכול לקום גם כן. הלך ה"מילקי", בא חוק הלאום. בשבוע הבא בטח נתעורר לסערת זנבות הג'ירף בספארי. תשאלו למה זנבות הג'ירף? הנה התשובה: למה לא. הרי הכל הולך אצלנו. כל שטות שמייצרים האנשים בירושלים, ועל הדרך הולכים גם עניינים שבציפור הנפש. אבל השיטפון כל כך גדול, כל כך בלתי פוסק, אז איך מתגוננים? מורידים את הראש. מתחת לשולחן, תחת הכיסאות, תחת הבלטות. נותנים לסערה לעבור מעלינו. 

ופתאום מופיע ערוץ 1 עם "קללת אדריאנוס". רציני, נכבד, סרט שכולו אנטי טלוויזיה מתחילתו ועד סופו. שעתיים תמימות - בשני חלקים - יושבים אנשים מול המצלמה ומדברים. ועל מה מדברים? על הנושא המודלק ביותר בסביבה. יותר מה"מילקי", יותר מהלאום של הג'ירף - מדברים על פלסטינים. יהודים, ובעיקר פלסטינים. מי הם הפלסטינים, כיצד נוצרה הזהות שלהם מאז תחילת המאה ה-19, מה יחסם לשטחים ולזכות השיבה ולמה, מהו הנארטיב שלהם לעצמם, כיצד הוא עומד מול הנארטיב היהודי–ישראלי. שעתיים תמימות של נארטיב פה ונארטיב שם, בלי משימות, בלי לרוץ אל המיליון, דיבורים בלי סוף, ואי אפשר  להרפות מהמסך. 

הכניסה לפוליטיקאים נאסרה. גם אנשי דת נשארו בחוץ. רק היסטוריונים הורשו להיכנס - יהודים, ערבים, אנגלים ואמריקאים. נשים, אגב, לא היו שם - לא ברור למה. קשה להאמין שאין בכל האקדמיה הישראלית והעולמית היסטוריוניות שמתמחות בתקופה ובנושא. אבל מלבד זאת כל רעשי הרקע סוננו, ומול המצלמה הוגש לצופים שיעור מרתק בהיסטוריה של ארץ ישראל, פלסטין והאזור כולו. שיעור שאינו אוהב ואינו שונא, היסטוריה לא ימנית, לא שמאלית, לא עוכרת ישראל, לא פאשיסטית שונאת ערבים - היסטוריה. היסטוריה נקייה עד כמה שניתן מהמהומה היומיומית, מהשנאה הבוערת, מתחושת חוסר האונים, היסטוריה שמוגשת בידי אנשי מדע שמוטים לטובת צד אחד בלבד: האמת. 

מושגים שכבר שכחת - אם אי פעם ידעת - מתעוררים לתחייה: הסכם סייקס פיקו, ועדת פיל, פרק ד', החלטה 242. פתאום הסכסוך הישראלי-פלסטיני המודלק, המדמם, מקבל מבנה, ואיזה היגיון, וצורה של התחלה ואמצע וסוף. הפוליטיקה המקומית הקטנה מפנה את מקומה לטובת פוליטיקה ומדינאות בינלאומית, ותהליכים והשפעתם מקבלים צורה. איזה יופי של פרויקט דוקומנטרי הוא "קללת אדריאנוס". ערוץ מסחרי לא היה מסתכן בשעתיים לא קלות 

לצפייה. בשביל זה, בדיוק בשביל זה, יש ערוץ 1.  

"בוליווד", ימים א'-ה',
החל מ-30.11, יס comedy 

תמיד חשבתי שהסרטים ההודיים תוצרי תעשיית בוליווד הם השחתה בזדון של חומרי גלם כתפאורה וסרטי צילום. בלתי אפשרי היה בעיני שאומה כלשהי על פני כדור הארץ - במקרה זה ההודית - מסוגלת ליהנות מסרט תוצרת התעשייה, ובה בשעה לקיים תעשיית הייטק משגשגת. היה מפתיע לא פחות לגלות שיש אמנים ישראלים המעוניינים להשתלב בתעשייה הבוליוודית, אבל מצד שני, לך תדע - בטח הכסף הגדול די קורץ, הפרסום, התהילה, וזה בארץ הפרות ההולכות ברחובות - מה אני מבין בחלומות של שחקן. אז שיהיה נמסטה. 

בטלוויזיה, במיוחד בסוג החלול והמשעמם, אני מבין מעט יותר. ייאמר כבר כאן ובזהירות רבה: ביקורת זו נכתבת אחרי צפייה בפרק הראשון בלבד בסדרת הדוקו ריאליטי החדשה "בוליווד". בהחלט ייתכן שבפרקים הבאים מבצעת הסדרה פנייה של 180 מעלות והופכת לבידור קליל, נעים, איכותי, לפחות כזה המתקבל על הדעת. רק ביקשתי להזהיר כאן את הצופה שעד שיגיעו הפרקים הבאים, הוא נדרש להצטייד בכושר סבולת מפותח. 

הנה מה שקרה שם, למי שלא צפה בפרק: הטיסו להודו חמישה אמנים - איציק כהן, ניסים גרמה, גלית גיאת, קארין כהן, עידן יניב ועוד שתי "פליטות ריאליטי" (כבר יש מקצוע רשמי כזה, פליטות ריאליטי), מעיין רפאלי ובת-אל מוסאווי, ושם אמורים כולם ללמוד - אגב דאחקות מרובות - את התורה הבוליוודית: משחק, שירה, מחול. בסוף יתחרו ביניהם, אם הבנתי נכון, והמנצח/מנצחת יזכה/תזכה בייצוג של סוכן מקומי למשך שלוש שנים שיקדם וידחף את הקריירה שלו/שלה בעולם הבוליוודי. 

הנה עוד מה שיקרה שם, בהתבסס על ניסיון עצוב בצפייה בתוכניות ריאליטי דומות: שתי "פליטות הריאליטי" יצרחו ויחפרו הרבה. ניסים גרמה יסתובב עם סידור התפילות ביד, יפזר "ברוך השם" על ימין ועל שמאל ויחבק וינשק את חצי הודו, וגלית גיאת וקארין כהן יצווחו שחם להן ודוחה להן ואיחסה הפרות האלה ברחוב. ביקור בהוליווד יכול להיות מעניין ומשעשע. הוא אינו חייב להיות אסון טבע כמו שהיה הפרק הראשון בסדרה. מצד שני, זו הודו, ארץ למודת אסונות טבע. ועכשיו, אני חושש, הגיע אליה אחד ישראלי. רק שיהיה נמסטה, ברוך השם. 

"112 חתונות", יום ב', 29.12,
יס דוקו 

מישהו שאני מכיר החליט לעשות את זה רומנטי ותלה בדרך שבה חברתו נוסעת מדי יום, בין שני עמודי חשמל, שלט ענק ובו כתב את שמה עם הצעת נישואים. היום הם גרושים, לא מחליפים מילה ביניהם ורצים לפסיכולוגים עם שני הילדים המצולקים מהמלחמות הקשות שהיו בבית במשך שנים. 

זה לא אומר כמובן שכל חתונה היא שער לגיהינום, אבל חתונה כידוע היא רק הפרק הראשון בסיפורם של שני אנשים. סרטו של הבמאי האמריקאי דאג בלוק "112 חתונות", שיוקרן ביום שני בשבוע הבא בערוץ יס דוקו, בא לספר מה היה אחר כך. בלוק הוא במאי סרטים דוקומנטריים, שבתחילת דרכו, לטובת הפרנסה, צילם גם חתונות. הכסף בחתונות היה מספיק טוב, כדי שלא יוותר על עיסוקו זה. בסך הכל הוא צילם עד היום 112 חתונות, וב"112 חתונות" בלוק החליט לשלב בין שני עיסוקיו - לחזור אל זוגות שצילם באותו יום שמח, לברר עמם כיצד נראו חייהם מאז אותו יום, ואולי לצאת כאן איזה דבר מעניין על מוסד הנישואים. 

הרעיון, צריך לציין, חביב. כל מבט שמרחיק שנים - לעתים שנים רבות - לאחור, מסקרן ומעורר את הדמיון. התוצאה שיצאה תחת ידיו של בלוק, מה לעשות, רחוקה מלהלהיב. השמחה והריקודים בחיי זוג מסתיימים כשכבים האורות באולם. זה לא אומר כמובן שחיי הנישואים הם בהכרח אסון טבע מדכדך. תמיד אפשר ללכת למסיבות. אבל שמעת סיפור אחד של ג'ון ומרי, שמעת גם את סיפורם של אתל וג'ורג', ובעצם שמעת את הסיפור של כולם. ההתרגשות חלפה, הילדים התישו, היה לא קל. לפעמים קשה. חלק, למרבה הצער, התגרשו. מתמודדים. 

"112 חתונות" לא תופס אותך, כי הוא מספר את אותו סיפור ישן. הוא לא מחדש, לא מצליח להיות מסמך. ראית אותו אצל חברים, אולי אצלך בבית. אי אפשר לקפוץ לביקור אחרי עשר שנים ולשאול איך היה. מי שמחפש מושג מדויק יותר מ"112 חתונות" לגבי השאלה איך זה מתרחש אצל אחרים בבית, שיחפש אצל דניאל אסייג ב"מחוברים+".