"לא, חמוד שלי, אי אפשר לקרקס את כולם. יש ערבים טובים ויש ערבים רעים".

"והם גרים ביחד?".
"כן, חמודי".

"אז איך הצבא שלנו יודע עם מי להתלחם?".
(מלאכי מנחם, בני הבכור, בן 5).

 
בבוקר בהיר אחד השבוע קיבלו תושבי תקוע, ואמתכם בהם, הודעה להישאר בבתיהם ולנעול את הדלתות בשל "אירוע ביטחוני". כשאומרים לי להישאר בבית, אני לוקחת נשק ויוצאת בריצה החוצה, למשפחתון של בני הקטן. הגדול בגן מוסדר, של משרד החינוך או אנא עארף, עם כל הנהלים והגדרות, אבל הקטן במשפחתון פרטי, ולגנים פרטיים אין גדר או אינטרקום. רצתי מהר.

 
הגננות, רגועות - לפחות כלפי חוץ - פורסות לחם מלא וירקות, מטגנות חביתות. נדמה שהאויב הכי גדול כרגע הוא קמח לבן ומזון מתועש. ככה זה בתקוע. הילדים יושבים ואוכלים. הילד שלי רץ אלי, "אמא! אני אובב או-תך!", הוא מצהיר. עכשיו - לכי תסתירי את הדמעות. עומדת ליד החלון, לראות אם מישהו יעז להפר את ארוחת הבוקר הבריאה הזאת.

 
בינתיים זורמים פרטים. שני מחבלים חמושים בסכינים ניסו לחדור לתקוע. אני נזכרת שאתמול הופצה תמונה של שני מחבלים מאזור חברון בדרכם לביצוע פיגוע התאבדות. לתמונה צורפה בקשה לשמור על ערנות, כאילו מישהו יכול לישון באמת כשהנמר מסתובב חופשי. הילדים סיימו לאכול ועברו לרקוד ולשיר שירי חנוכה. הסביבון הולך לישון. "אמא, לשכב!", מצווה הקטן. איך אשכב, חמודי? אמא צריכה לשמור, כי אולי איזה חלאה הצליח במקום שבו חבריו נכשלו. 15 סביבונים קופצים סביבי, ואני שרה בלב "אמא גם כן בשמירה, תגן על בנה... בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן". מחייכת בכוח.

 
עוד פירור מידע מזדחל לגן: שני המחבלים הם בדיוק אלו שרצו להתאבד. השכנים מחברון. הגננת מספרת את סיפור חנוכה. נס גדול היה פה. צוות ביטחון תקוע והצבא סורקים בית בית, לוודא שכולם בסדר. נס גדול היה פה. נס גדול.

 
חוזל"שנו. החמוד לא מבין למה אני הולכת הביתה בלעדיו. לא נורא, יתגבר. כולנו נתגבר. רק רעד קל בקצוות יעיד על מה שהיה, ומי שייתן לדמיון להוביל
אותו קצת עלול לפרוץ בבכי מבועת, על כל מה שהיה יכול לקרות.

 
בלילה אני מרדימה את הקטן עם הסיפור הרגיל: חתול הלך לישון, כלב הלך לישון, אבא הלך לישון, והוא מוסיף - סוס הלך לישון, מוחמד הלך לישון, סבא הלך לישון. חלק מהמשפחה. חשבתי מה היה קורה אם מוחמד, הפועל של בעלי הקבלן, היה איתנו בתקוע בזמן שהוכרז נוהל "אביר לילה", שמופעל כשיש חשש לחדירה ליישוב. האם היה מסתתר איתנו בבית? זה לא קצת מוזר? "ואם הערבים הרעים אומרים שהם טובים?", הוא שואל.

 
איך התגלו המחבלים שניסו לרצוח בנו? אלה שכבר שלושה ימים בדרך אלינו בכדי לבצע פיגוע התאבדות? ובכן, הערבים המתגוררים בגבעה ממול נמצאים בסכסוך עם הערבים בכפר הסמוך. כשראו שני אנשים מתגנבים לכיוונם, הם חשבו ששוב שכניהם באים לגנוב מהם. יצאו כמה חבר'ה, רדפו ותפסו מחבל אחד, בעוד חברו רץ לכיוון היער שמתחת לביתי. הם ידעו שאם הם ירוצו ליער, סייר הביטחון של תקוע עלול לראות אותם ולירות בהם, לכן הם עלו לש"ג של היישוב ודיווחו, על מנת לקבל אישור לרדוף אחר המחבל השני.

 
כל סיטואציה אחרת הייתה יכולה להסתיים באסון: אם היו הערבים תופסים את שניהם, והמחבלים היו מספרים להם שלא באו לגנוב אלא לרצוח יהודים בתקוע, אולי היו משחררים אותם עם ברכת הדרך. אם תושבי הכפר הצפוני לנו לא היו רואים אותם מלכתחילה, הם היו חודרים ליישוב ובערב כבר היו לוויות.

 
הצעתי לרבש"צ להודות להם באיזושהי דרך. גם כי זה צודק, וגם כי זה יעודד אותם להמשיך להתריע, להציל אותנו. תמיד טוב שיהיו עוד כמה זוגות עיניים, בעיקר כי אין ליישוב גדר. הוא הסביר לי כמו שמסבירים לתיירת שזו לה הפעם הראשונה במזרח התיכון: אל תביאי להם כלום. חבריהם ירצחו אותם אם ידעו שהם סייעו ליהודים ומנעו פיגוע, ושבעקבות מעשיהם שני מחבלים, במקום להיות שאהידים גיבורים, מתוחקרים עכשיו על ידי השב"כ. יש לי תחושה, לפעמים, שלעולם לא נבין איך הנפש של השכנים שלנו פועלת. אלו מנגנונים נפרדים שכנראה לעולם לא ייפגשו.

 
מי שהעמיד פנים שהוא מופתע מדבריו של שר הביטחון משה יעלון בישיבת "מקור חיים" בהתייחסו לבנייה ביו"ש - "(אני) מאוד רוצה לאשר את התוכניות הללו ולבנות יותר... כעת יש ממשל מסוים בארה"ב, אך לא לעולם יישאר הממשל הזה" - עשה זאת רק על מנת לשתף אותנו במצע מפלגתו בחינם, טרם תעמולת הבחירות היקרה.

 
הניסיון להשחיר את פניה של הממשלה ולהטיל עליה את אשמת הקלקול ביחסים עם ארה"ב הוא צבוע כל כך שבא לי לתת למישהו אגרוף, אבל לא יודעת במי לבחור. השמאל הוא שקלקל את היחסים, הוא שהדליף, הוא שהתסיס, הוא שבחש. בגיבוי תקשורתי מבית ומחוץ - השקר לעולם לא יתגלה.