לאן הולכת המפה הפוליטית בישראל? הסקרים מצביעים על פרגמנטציה גדלה והולכת של הפוליטיקה הישראלית וזה תהליך עקבי הנמשך כבר שני עשורים לפחות. הגושים הפוליטיים הגדולים הם נחלת העבר. הציבור הישראלי נטש את המפלגות הגדולות והוא מחפש מלכים חדשים בנרות.




כך יכול מגיש טלוויזיה להפוך לשר אוצר ואין זה מן הנמנע שמטאור פוליטי וחסר ניסיון יהפוך בעתיד הקרוב גם לראש ממשלה. המפלגות הגדולות הכזיבו. הן אם מפני שהחזונות היסודיים שלהם התמוטטו - השמאל עם חלום השלום האירופי הילדותי והמנותק שלו והימין שנבנה בשנים האחרונות כמתקפת מגן אחת גדולה נגד רעיונות השמאל המסוכנים ומיאן לטפח חזון חיובי משלו, והן אם היה זה היישום הצולע של כל אחד מהחזונות האלה.




הבוחר הישראלי התבגר והפך סקפטי יותר ויותר עם השנים באשר לטוהר כוונותיהם של נבחרי הציבור שלו. יותר ויותר נראה כי הללו מכירים מראש בקוצר ידם לחולל שינויים משמעותיים ורצים למשרות הממלכתיות כדי לקדם את ענייניהם הפרטיים ולא את רווחת כולנו. 




כך או כך, הבוחר הישראלי מאוכזב, מבולבל וכועס. כעס המוביל גם לאדישות. הנשיא ריבלין הזהיר לא מזמן מפני אדישות שתוביל לאחוזי הצבעה נמוכים במיוחד הפעם. אך הנשיא ריבלין עצמו הוא כנראה אחד האישים שהתנהלותם הביאה לאדישות הזאת, כששנותיו האחרונות בכנסת נראו כהמתנה ממושכת לתפקיד הנשיאות בו חשק, המתנה בתשלום כמובן. תשלום רב היישר מקופת המדינה. 

 
הכעס, הבלבול והאדישות הללו מעצבים לנו מפה פוליטית לא יציבה וקשה לניהול. המנהיגים הפוליטיים שלנו מתקשים להציג חזון סוחף המאחד סביבו ציבור רחב מספיק על מנת לקיים שלטון יציב. בשעת מלחמה כולנו מתאחדים כאיש אחד מאחורי המנהיג. אולם ברגע ששוככים הדי היריות אנחנו לא מצליחים לקיים מבנה פוליטי יציב שמסוגל להציב יעדים, לו גם הצנועים ביותר, ולהביאם לידי ביצוע. בפועל מתנהלת המדינה שלנו על מאות הזרועות הממשלתיות שלה כספינה בלא קברניט.


הפקידים האחראים בדרג הביניים, ראשי האיגודים, הרגולטורים ומנהלי המשרדים בדרג הביצועי, עוסקים בניהול שוטף של העניינים כשבד בבד הם נאלצים להתמודד עם שרים וראשי משרדים מתחלפים בתדירות גבוהה, ולהסכין עם שגיונותיהם עד שהבוחר המבולבל ינחית עליהם, תוך שנה-שנתיים, חבורה חדשה עם רעיונות חדשים, שגם אותם יאלצו להנדס הנה והנה בלי שיפריעו יותר מדי לעבודה השוטפת עד הבחירות הבאות וחוזר חלילה. המדינה מתנהלת בפועל מבחירות לבחירות. כך אי אפשר לתכנן קדימה ברצינות וכך, כמו שאומרים, המדינה נראית.

 
פוליטיקאים רבים, בעיקר בשמאל, אוהבים להשתמש במילה דמוקרטי כתחליף למילים טוב או מוסרי. שלי וציפי וזהבה אוהבות להגיד על כל מיני דברים שהם לא דמוקרטיים במובן של לא נאורים ולא מוסריים. כך אוהבים לדבר על סכנה לדמוקרטיה וכיום, בזמן תעמולת הבחירות, נפוץ מאוד להאשים את ממשלת הימין (?) של ביבי בהתנכלות לדמוקרטיה (יחד עם ההאשמה הנפוצה והחצופה להפליא בגזענות).

אבל האמת היא שהסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית, שאכן נמצאת בסכנה, היא אובדן האמון של האזרח הישראלי במוסדות השלטון שלו, בטוהר כוונותיהם וביכולתם בפועל להנהיג ולבצע. אין זה עניין של שמאל או ימין. הפוליטיקאים מכל המפלגות גילו יכולת נמוכה במידה שווה. כששלב הגישושים ותקוות השווא למשיח אינסטנט נוסח לפיד או כחלון יעבור, ואחוז ההשתתפות בבחירות יצנח משמעותית, אז תתחיל הסכנה לדמוקרטיה שלנו להתממש.

לא אסתכן בלחזות איזו צורה תלבש התקוממות נגד הדמוקרטיה שהכזיבה אך לבטח היא תביא לתוצאות גרועות בהרבה לכולנו מסתם תבוסה בבחירות למחנה השני.