מבחן תיאוריה

מחשבה של פיזיקאי: אם לאלוהים היה בן מועדף, ישו שמו, שאותו הוא העביר מסלול של ייסורים קשים, מדוע שלהיפוכו של דבר, לאין־אלוהים, לא יהיה בן דומה, שאף הוא ייאלץ לצלוח את אותו נתיב מכאיב. ומה שמו של בן זה? סטיבן הוקינג, אלא מי.

הוקינג, יודעים כולם, הוא הדוגמה הקיצונית שחוותה האנושות בכל הקשור לניצחון המוח על פני הגוף. די לו למוח הפעיל והסקרני במשכן בשר עלוב, כמו גופו הקורס של הוקינג, על מנת להפיץ לכל עבר את דבר המחשבה החופשית, שהיא בסיס הפעילות המוחית האקטיבית. הפיזיקאי הבריטי, שכלוא כבר חמישה עשורים בתוך הכלא הגופני הקורס שלו, כתוצאה ממחלת ALS, הצליח למרות הכל לשכלל את ההבנה האנושית בכל הקשור להיווצרות החורים השחורים בחלל, שמוצר הלוואי שלהם הוא האנטי־חומר.

אם החומר ביקום כולו הוא בתחום שליטתו של אלוהים, הרי שנכסי האנטי־חומר משתייכים לאין־אלוהים, לאותה ישות שאיננה קיימת כלל, ורק בה מאמין האייקון העולמי הוקינג, שאינו ניתן לשבירה ולהכנעה. אלא שלפיזיקאי המשותק בכל אברי גופו יש אופקים רחוקים ושאיפות נרחבות הרבה יותר, ומטרתו הנחושה היא להגיע בסופו של תהליך מחשבתי לפיתוחה של אותה תיאוריה התורמת עצמה לשמו של סרט זה - תיאוריה שתסביר במחי נוסחה אחת את הכל, את הסיבה ואת המסובב. במילים אחרות: תהיה האלוהים האמיתי, אותו אין־אלוהים נכסף, ובכך תוכיח את חוסר קיומו של האלוהים "הרגיל", המוכר והמקובל, זה שנהוג לפנות אליו בתפילות ובתחנונים בכל הדתות המוכרות.

הסרט "התיאוריה של הכל", שמתיימר להיות הביוגרפיה הרשמית של הוקינג, בוחר לפתח את הטיעון שפורט לעיל באמצעים פרימיטיביים במקצת. מן הסתם, משום שכך הכתיבה זאת המציאות שבה חי ונושם (בקושי רב) הפיזיקאי הסלב, המתעקש להוסיף ולשלול את קיומו של בורא עולם. לעומתו, ניצבת במרכז העלילה הגברת ג׳יין הוקינג, אשתו במשך שנים רבות, ששברה בשעתה מוסכמות חברתיות נוקשות, ונישאה לו אף על פי שהובהר לה היטב מצבו הבריאותי הנואש.

ג'יין היא היפוכו של סטיבן. לא משום שהיא אישה והוא גבר, והיא מתעניינת בשירת ימי הביניים והוא תקוע כולו בקוסמולוגיה. היא היפוכו של הגבר שלה, משום שהיא מאמינה בישו, ובעיקר באביו הנודע - אלוהים, שהוא עבורה סיבת הסיבות. אפשר בקלות לטעון כי מדובר בסך הכל בטריק לא רציני של מי שהכין את התסריט לסרט זה. אבל כך באמת התנהלו הדברים בבית משפחת הוקינג. היא הייתה חברה במקהלה של הכנסייה האנגליקנית, השרה בקול את תהילת הבורא. באותה העת ממש הוא מקופל בתוך כיסא הגלגלים המגביל שלו, זומם לשלוף סוף־סוף, כמו אקדוחן בעיירה מערבונית, את האקדח, כלומר אותה נוסחה שדובר בה נכבדות, שתכריע סופית את המיתוסים שנקשרים בשמו של אלוהים הנוח כל כך להבנה.

ראשית סיפורו של הסרט "התיאוריה של הכל" (המבוסס על ספר זיכרונותיה של ג'יין הוקי־ נג, כיום גרושתו של הפיזיקאי) נטועה ב־1963, באחד הקולג'ים של קיימברידג', כשהדוקטורנט הוקינג פוגש בסטודנטית ביישנית למראה, וניצת ביניהם אותו ניצוץ שמזין סיפורי אהבה. המשך הסיפור עגום יותר, והוא מלווה בסדרת התמו־ טטויות גופניות שחווה הדוקטורנט בן ה־21, ובדיאגנוזה הרפואית הקשה שבאה בעקבות כך. הוא לקה במחלת לו גריג, שעיקרה הוא התנוונות מהירה של הגוף, ומוות ודאי בתוך שנתיים. מאז שאובחן הוקינג כחולה ALS חלפו כבר 51 שנים, הוא הספיק מאז להינשא ולהתגרש פעמיים, הוליד שלושה צאצאים, ועדיין פעיל ככותב פופולרי של ספרי מדע, וכמרצה בעל ביקוש עולמי רב. כלומר, הוא הפרדוקס המושלם - המדען התיאורטי, שמוכיח בגופו את מגבלות המדע האמפירי.

ג'יימס מארש, שביים את "התיאוריה של הכל", בונה את סרטו כחיבור בין רומן רומנטי לא מתוחכם לבין טקסט בעל יסודות איתנים של מלחמת דת, כפי שכבר פורט לעיל. ככזה, שואב אליו הסרט מספר רב של העמדות מלודרמטיות הטעונות בזיכרון חזותי מהזן הנוצרי. בין שמדובר בהנגדה חוזרת ונשנית של דמות הצלוב המיוסר מול דמותו של הוקינג מעוות הגוף והפנים, ובין שמדובר בווריאציות מגוונות על מעמד הפיאטה האייקוני, שבו אמו של בן האלוהים (או במקרה האחר - אשתו) מתנחמת בגופו הרצוץ, מותר להניח שבאזורים שבהם הנצרות היא כטבע שני לצופי הקולנוע, סצינות אלה מקבלות תוקף עז יותר מאשר במדינות שבהן מורשת הציור הנוצרי אינה ממש מושרשת. ישראל, למשל.

ההתמקדות באלמנטים הלקוחים מתוך הרומן הרומנטי העממי אינה מקרית כשמדובר בבני הזוג ג׳יין וסטיבן הוקינג. משום שבמשפחה חריגה זו התקיים הלכה למעשה אותו מהלך המוכר בשחמט כ"הצרחה", שבבסיסו החלפת מקומות הדדית של כלים תוך כדי משחק. באיזשהו שלב במרוצת מערכת היחסים הארוכה בין הבעל המשותק לגמרי לבין אשתו הדאגנית, הסכים הפיזיקאי להכניס אל תוך המשכן המשפחתי את המאהב של ג'יין. ואם לא די בכך, הרי שמתחת לאפה של ג׳יין, השכיל בעלה הנטול כל כישורים פיזיים, כולל אובדן כושר דיבור, לפתח רומן עם האחות איליין מאסון, ששימשה כמטפלת האישית הצמודה אליו, ולבסוף אף להינשא לה. אם להידרש למינוחים הלקוחים מהז'רגון המקובל בדתות השונות, הרי שניכר פה מהלך של קבלת הדין, הקרבה אישית וגמול אלוהי.

אדי רדמיין, הזכור בזכות תפקידו החביב ב״השבוע שלי עם מרילין״ (2011), שבו גילם את המלווה הצעיר והתמים של הכוכבת מרילין מונרו, נכנס כאן לתוך דמותו המורכבת - חיצונית ונפשית - של הוקינג. בזיכרון הפילמאי נחקקו מספר הופעות מהדהדות של שחקנים שגילמו דמויות של גברים שרוחם נלכדה ונכלאה בתוך כלי בשר חסר תועלת. דניאל דיי לואיס, שגילם את הסופר והצייר כריסטי בראון משותק המוחין ב״כף רגלי השמאלית״, או מאתיו אמלריק, שעיצב על הבד את ז'אן דומיניק בובי, עורך השבועון הצרפתי ״אל״ שלקה בשבץ מוחי, או חאווייר ברדם, שגילם ב״הים שבפנים״ את ראמון סמפדרו, יורד ים ספרדי משותק בכל גפיו, שלחם על זכותו להמתת חסד.

רדמיין, פחות מוכר לצרכני הקולנוע מאשר קודמיו המהוללים, עושה עבודה מקצועית שאינה נופלת מרף הביצוע הגבוה שהושג על ידי דיי לואיס, אמלריק וברדם. ראשית, הוא גובר על המשוכה הבסיסית המוצבת בפני שחקן שאמור להיכנס לדמות אנושית, שתפקודה חריג - משוכת ההיתכנות. הוקינג של רדמיין הוא בבחינת פיגורה שתיתכן בהחלט, ומכאן שהיא משכנעת. שנית, וזה מה שקובע בסופו של דבר את אמינות הדמות, העיוות הפיזי המתמשך אינו יוצר על הבד אלמנט של שעמום, ובעיקר לא אפקט של מפלצת. ועל כך מגיעות לרדמיין תשואות חן חן.

אף שתפקידה של פליסיטי ג׳ונס, שאצלה הופקד גילום ג׳יין הוקינג, פשוט הרבה יותר, עדיין מוטל עליה לבצע מול המצלמה את המהלך שמעביר אותה מדמות של נערה תמה התולה עיניים גדולות ומעריצות בפיזיקאי הפרטי שלה, אל דמות של אישה בעלת רצון עיקש משל עצמה. ג׳ונס עומדת היטב במטלה הזאת. מה שקשה לומר על עבודתו של אנתוני מק׳ארטן, שהכין תסריט לא מאוזן, שטחי, ולא תמיד מעניין, לסרט הזה.

לוקה בכל המחלות המוכרות. "היפוכונדר מבריק" 

 

הוקינג חולה? דני בון חולה הרבה הרבה הרבה יותר. בון, הקומיקאי הצרפתי המצליח ביותר בשנים האחרונות, מגלם דמות של היפוכונדר הלוקה בכל המחלות המוכרות בספרי הרפואה. בשל עיסוקו המקצועי כצלם של חולים ושל מחלות, העובד עבור אתר אינטרנט רפואי, מרבה בון להיחשף למגוון של צרות צרורות, וההזדהות הגופנית/נפ-שית שלו עמן הינה טוטאלית.

בין אשפוז חירום בחדר מיון לבין נסיעת חירום באמבולנס, משגע בון את הרופא הפרטי שלו (קאד מראד), שאינו מעז לסלקו מעליו, משום שלחולההנודניקי הזה יש אצלו זכות ראשונים. הוא היה חלוץ הפציינטים של הדוקטור הסבלני הזה.

במהלך מסיבת סילבסטר מתגלה לפתע כי מוצא משפחתו של הרופא הוא צ׳רקסי (?), וכי בצ׳רקיסטן מולדתו (הממוקמת משום מה באזור הבלקן), הנשלטת על ידי רוסיה האכזרית, מתחוללת התקוממות עממית, שהמנהיג שלה, אנ-טון מירוסלב שמו, מצליח להימלט לצרפת, וזאת בסיועה הפעיל של אחותו של הרופא החביב. משטרת צרפת משוכנעת שדווקא החולה המדומה בון הוא אותו מהפכן צ'רקסי. לכן הוא נכלא בשרירותיות, מגורש לאלתר אל ארץ הצ׳רקסים השסועה, שם הוא סובל מעינויים קשים. וזו רק ההתחלה.

בון כתב וביים את הקומדיות המצליחות (והג-רועות) ״ברוכים הבאים לצפון״ (2008) ו״ברוכים הבאים למכס״ (2010). סרטו הנוכחי, ״היפוכונדר מבריק״, עלוב עוד יותר.