להלביש את הנשיא

הוא עמד במכבסה והבריש את חולצת איש האס־אס. הבריש בטירוף עד שקרע את צווארונה. אין הוא זוכר את מילות הזעם של הקלגס, רק את אלתו. לאחר שכתש את גבו לעיסה מדממת, השליך בפניו את החולצה הפגומה. אסיר אחר לימד אותו לתפור את החולצה והוא לבש אותה מתחת למדי הפסים. מאותו יום היחס של האס־אס היה חייתי פחות. הוא היה ל״מישהו״. מישהו שאין הורגים. הרי אחד משלהם "תרם" לו את חולצתו. "מהיום ההוא למדתי שבגדים הם כוח", אומר מרטין גרינפילד, "לא רק עושים את האדם, גם מצילים את חייו".

זה סיפור שלא ייאמן על הפכפכות החיים.

זה מעשה באיש שבאושוויץ אחז לראשונה במחט והיה לחייט של נשיאי ארצות הברית. מקסימיליאן גרונפלד, כך נקרא אז, היה מעדיף לעשות סטאז' במילאנו או בפריז. לא בין משרפות לרכבות. ובכל זאת הוא מכיר תודה מסוימת לאושוויץ. מחנה המוות היה קו ההתחלה לשארית חייו. חולצה קרועה של איש אכזר עזרה ל"יהודי הזה", כך הוא מגדיר את עצמו, להקים את מותג החליפות הידוע והאריסטוקרטי של ארצות הברית.

כולם הסגירו את סודות גופם למרטין. ציפו שיתקן את הפגמים הקטנים של הב־ ריאה. לא רק הנשיאים דווייט אייזנהאואר, ג'ראלד פורד, ביל קלינטון וברק אובמה. גם סגן הנשיא ג'ו ביידן, שר החוץ לשעבר קולין פאוול, שר ההגנה לשעבר דונלד ראמספלד, ראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג, מפלצות הכדורסל לברון ג'יימס, קובי בריאנט ושאקיל אוניל, אלוף העולם במשקל כבד איוונדר הוליפילד ואיש העסקים דונלד טראמפ. מבין 130 הכוכבים שעברו אצלו, נזכיר את פול ניומן, אדוארד ג' רובינסון, סמי דיוויס הבן, דין מרטין, ג'רי לואיס, ליאונרדו דיקפריו, אל פצ'ינו ובן אפלק. חליפותיו קישטו סרטים כ"ארתור", "גטסבי הגדול", "ארגו" ו"ניחוח אישה". הז'קטים שלו הוסיפו ניחוח יוקרה לסדרות כמו "הרשימה השחורה" עם ג'יימס ספיידר, "דעת קהל" של סטיבן ספילברג, ואחת, חסרת שם עדיין, של רשת HBO, בבימוי מרטין סקורסזה ובהפקת מיק ג'אגר. לצד כל אלה תפר גם לראש הממשלה בנימין נתניהו, לנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס ולשגריר לשעבר מייקל אורן. "אני דואג שכל השגרירים הישראלים ייראו טוב", אמר לי.

אבל חברת Martin Greenfield Clothiers שוכנת מחוץ לחוג הזוהר. פעם הייתה ברוקלין אחת השכונות המבוקשות בעיר. אלא שבאמצע שנות ה-70, בעלי עסקים התחילו לעזוב. במקומם נבנה דיור מוזל וצפוף, והאלימות לא איחרה להתייצב. חנויות הוצתו, בתים נשדדו, בנקים נסגרו, שממה אורבנית ירדה על ברוקלין. אף על פי שמפעלו נפרץ כמה פעמים, גרינפילד החליט להישאר, כשטעמי הצדק החברתי עמו. מוטב שהעובדים, רובם בני המקום, יחיו ממשכורת ולא מעזרה סוציאלית. 120 איש עובדים באימפריה שנראית כ׳׳סווט שופס״, אותן סדנאות יזע שהעסיקו מהגג רים בתחילת המאה שעברה. גרינפילד מקפיד על הלוק המרופט, כדי להוכיח שאצלו הכל נעשה כמו פעם, בתפירת כפיים. רצפת העץ נאנקת תחת הסוליות, דלתות השירותים חורקות, עננת אדים עולה מהמגהצים ומשייטת מעל גבות רכונים. כמו לפני מאה שנה, גם עכשיו, זאת עבודת מהגרים. בני 16 אומות, רובם ממזרח אירופה וממרכז אמריקה, עונדים את אצבעוני הפח. סביבם מתנוססים דגלי מולדתם. ביניהם שתלו את הכוכבים והפסים של עולמם החדש. כל מרסלו מגוואטמלה, כל פרננדז מהאיטי, לא ישכח את הגג שתחתיו חנה ביום סגריר. בסולם המכובדות של המהגרים, העבודה במתפרה עומדת שלב אחד מעל דוכני הפאסט פוד. אבל לא משהו שתרצה להנחיל לילדיך. להפך. התפרנים מנסים לתפור לילדיהם עתיד טוב יותר. לימודים בקולג', למשל. בדיוק כפי שמרטין גרינפילד עבד קשה כדי להקנות השכלה לבניו.

ג׳יי וטוד עובדים בעסק של אבא. הם שמריצים אותו. גאים בעובדה הנדירה שכל החליפות כאן הן עבודת יד. אותה השתבחות עצמית שאתה מזהה אצל יצרני היין הוותיקים בבורדו. אם יש הנדוס אצל גרינפלד, הוא נועד רק לשרת את עבודת הכפיים. להקל עליה. מקצת ממכונות התפירה, למשל, מופעלות ברגליים, כדי ששתי הידיים יהיו פנויות לטפל בחליפה. מרטין גרינפילד מייצר בגדים יפים אך לא גנדרניים. אציליים אך לא מנקרי עיניים וכיס. חליפה ממוצעת יכולה לעלות כ-2,000 או 3,000 דולר. זה לא זול, אבל עדיין בגבולות ההיגיון למותג מהסוג הזה.

גרינפילד (85) הוא סמל לא רק בגלל שגשוגו והקליינטורה היוקרתית שאסף סביבו. ״הוא ניצב בסופו של מסע הרואי ומעורר השראה״, אומר מייסד לימוד FSU, חיים צ׳סלר, ״מסע של ניצול שואה שאסף את השברים, ובנה עבורו ועבור משפחתו עתיד חדש וחיים מלאי הצלחה״. בראשית השנה הבאה יהיה אורח הכבוד בכינוס של הארגון בניו ג׳רזי. במהלכו יוענק לו אות הוקרה מיוחד על מפעל חייו. האם האירוע הזה מעלה בו מחשבותיוצאות דופן? מסקנות הרות עולם? גרינפילד בחר שלא לפרום את התפרים של נפשו. ב-40 שנותיו הראשונות באמריקה נמנע מלספר את סיפור הישרדותו. ״פחדתי שלא יאמינו, שיצחקו לי בפרצוף״.

 ״שמע, גם אני לא הייתי מאמין לעצמי״.

כשנדרש לאוטוביוגרפיה החדשה שלו ״Measure Of A Man״, הוא מצטט מהספר ואומר: ״לאלוהים יש חוש הומור יוצא מן הכלל״.

באפריל 1944 יצא ההומור השמיימי לחופשת הפסח. הגרמנים סגרו על בתי היהודים בעיירה פאבלובו שבצ׳כוסלובקיה, העמיסו אותם על קרונות בקר ופרקו באושוויץ. על הרציף חיכה מלאך המוות במגפיים בוהקים. הד״ר יוזף מנגלה נראה כאיש ללא רבב. פיזר סביבו מעגלים של שלווה ורוגע. כדי להציל את בנו, אמר אביו של מקסימיליאן למנגלה: ״אסיר A4406 הוא מכונאי מוכשר ביותר״. את הכשרתו קיבל מקסימיליאן בבית זונות בבודפשט, וזה הסיפור: כשהנאצים התחילו להשתלט על צ׳כוסלובקיה, ברח עם חבר לבירת הונגריה. בהיעדר פרנסה אחרת התחיל לטפל במכוניות של מוסד העינוגים. יום אחד ידו נלכדה במנוע, הוא נפצע קשה ואביו בא להחזיר אותו הביתה. ״ניסיתי להסביר לאבא שזה לא באמת מה שהוא רואה״, הוא מספר, ״שהבנות היו כמו האחיות שלי, שעזרו לי המון, אבל אבא לא רצה לשמוע״. עכשיו,לאחר שהמליץ עליו בפני מנגלה, הספיק אביו ללחוש לו צוואה בת משפט: ״המשך לחיות ללא ייסורי מצפון, הקם משפחה ובכך תשמור על זכרנו״. שני חיילים ניתקו אותו מאביו ויותר לא ראה אותו.

למוות היו כמה פנים באושוויץ. זה התעשייתי, המאורגן במשרפות. וזה המקרי, שנועד בעיקר לשעשוע. יום אחד בנה קיר עם עוד נער. לפתע נשמעה ירייה. הוא המשיך לדבר אל הנער, אך לא זכה למענה. כשהפנה אליו את ראשו, מצא אותו מוטל מת.

אבל במערבולת הזוועה נרשמו גם גילויי חמלה. ד״ר ״מוסלמן״ היה כינוי הרופא שקבע מי ימשיך לעבוד ומי יושמד. לאחר בדיקה גזר שגרונפלד ימשיך למחנה משנה של אושוויץ - ״בונה״. כך הציל את חייו. אבל תוך זמן מה נעקר גם משם ונאנס לצעוד בצעדת המוות לגלייבץ. הוא צעד פעור פה. ממתין לפתיתי שלג שירוו את צימאונו. מסביב רחשה מקהלת האס-אס, כשבפיה פקודה אחת: ״שנל״ (מהר). ככל שהתמשך המסע, היריות תכפו והלכו. מוצאות את עורפם של המאחרים לצעוד. עמוק בחשיכה שלף לחם שהחביא במעילו. ״הפרוסה הכי טובה שאכלתי מימי״, אמר לעצמו. ואז הרוח שינתה כיוון והלמה חזק בפנים. מי שנפל, כוסה בשלג-עד. כדי להסתתר ביקש משניים מחבריו שיכרו לו קבר בשלג. הוא אסף את ברכיו לחזהו, כיסה את ראשו בסוודר וצעד פנימה. הצעדה המשיכה בלעדיו, אך כעבור כמה שעות הסגיר את עצמו, כדי לא למות בקור. בגלייבץ הועמסוהאסירים ברכבת שהפליגה ליעד לא נודע.

למקום החדש קראו בוכנוואלד. בוקר אחד יצא לווימאר הסמוכה כדי לתקן נזקי הפצצות של בעלות הברית. האסירים עצרו בבית ראש העיר, שבחזיתו חנתה מרצדס שחורה. במרתף גילה כלוב עם שני ארנבים. בעודו מתנפל על עלה חסה מרקיב ועל גזר לח מרירי ארנב, צצה בלונדינית מדהימה ששאגה: ״למה אתה גונב את האוכל של המקסימים שלי?״. הוא ניסה להסביר לאשת ראש העיר, שהציל את יקיריה, ששלף אותם מבין ההריסות, אך היא בטירופה: ״חיה שכמותך״. אלתו של חייל המשמר פערה ערוצי דם בגבו. כשראשו מתערפל עוד הספיק להבטיח לעצמו: ״אחזור להרוג את האישה הזאת״.

 ״חייל אמריקאי נכנס לצריף שלנו ואמר: 'איח בין א-ייד' (ביידיש: 'אני יהודי׳) ואני מחפש יהודים'״.

מקסימיליאן היה היהודי היחיד שנכלא עם הצ'כים. שאר היהודים מוקמו בירכתי המחנה. לאחר שהתפתחה שיחה, הודה החייל האמריקאי שהוא רב. ״אז איפה היה אלוהים?״, שאל אותו מקסימיליאן, ״מדוע נתן להשמיד את כל משפחתי?״.

 ״שאינו יכול להשיב לי״.

בשעה 11:00 שמע את ״קולם המתוק של טנקי הגנרל פאטון״. למחרת, 12 באפריל 1945, ראה את הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של צבא הפלישה וקליינט לעתיד. ״הגיבור שלי לעולמי עד", הוא מכנה אותו. כעבור יום, נאמן לשבועתו לנקום, הלך לחפש את אשת ראש העיר. הוא מצא אותה אוחזת בתינוקה ומתחננת על חייה. ״תירה בה״, האיצו בו חבריו. הוא שלף אקדח שהשאירו שומרי המחנה הבורחים, דרך, כיוון... ולא לחץ על ההדק. ״ראיתי בעיני רוחי את אמא שלי מחזיקה את אחי הקטן״, הוא מספר, ״לא רציתי להיות עוד מנגלה״. רגע לפני שיצא מבוכנוואלד, התגלתה לו עובדה מצמררת: אביו היה כלוא באותו מחנה ונורה שבוע לפני השחרור.

מכתב מבולטימור

מיד לאחר השחרור התגייס גרונפלד לשירות עלייה ב'. הוא הסיע במשאיתו פליטים והנחית אותם באיטליה בדרכם לארץ. 12 משלוחים. פעמיים נתפס ועשה את הלילה בבית הסוהר. ״לא ראיתי בזה עונש, אלא בית מלון מאחורי הסורגים״. הוא היה מחויב לעניין הציוני. בטוח שלא יארך היום והוא יעלה על טרקטור ויחרוש את השדות שבעמק.

אבל מכתב מבולטימור, אפסן - כנראה לתמיד - את הטרקטור במוסך. השולח הוא אירווינג ברגר, דוד מצד אמו המתה. מעולם לא שמע עליו, אבל עכשיו הדוד אירווינג לחץ עליו לבוא לארצות הברית. הכרטיס על חשבונו. ״למה לי לחפש רסיסי משפחה בפלסטינה״, הוא חשב, ״כשבבולטימור ובניו יורק כבר ממתינים לי?״. אבל כל האמריקה הזאת הייתה מאוד לא ברורה לו. תפיסת החופש הזאת. ״קומוניסטים? נאצים? מי אתם?״, הוא שאל את דודו. בספטמבר 1947 יצא על הספינה ״ארני פייל״ מברמרהאפן לניו יורק. כשהספינה התרחקה מחופי גרמניה, הבליחה להכרה שוב צוואת אביו: ״כבד אותנו בכך שתחיה״. כעבור שבוע אור ריצד באפלה. ואחריו עוד אחד. ועוד אחד. ניו יורק נצצה מולו כערימת יהלומים. ״צחקתי ובכיתי״. כשתרניה מתריסים אל השמיים, החליקה ״ארני פייל״ לנמל ניו יורק. שלא כיהודי ראשית המאה, שהשליכו למים את טליתותיהם כשהתגלה פסל החירות, הוא ישמור על זהותו. ״הרגשתי שאני יהודי שנולד מחדש״, הוא אומר. הוא חש צעיר, חזק ומשתוקק. מוכן לטרוף את העולם החדש. דודו קנה לו חליפת GGG מכובדת לראיונות עבודה. בית המלאכה של האחים וויליאם, מני ומוריס גולדמן נחשב למותג חייטות. ברור לו שהז'קטים המשובחים יעשו את העבודה. ״אם איני יודע אנגלית״, הוא אמר לעצמו, ״החליפה הזאת תדבר בשמי״.

מקסימיליאן גרונפלד הפך למרטין גרינפילד והתקבל לעבודה ב-GGG בזכות אותה התנסות אכזרית באושוויץ. ״אעשה ממך ד״ר לחליפות״, הבטיח לו האח וויליאם, וזה התחיל לקרות. מרטין התעקש להתחיל מלמטה. למד את כל מקצועות החייטות. גזירה, תפירת כיסים פנימיים, תפירת החיצוניים, גיהוץ. חייו במחנות לימדו אותו שככל שאתה יודע יותר, אתה שורד יותר. האח הבכור גולדמן התחיל לערבב אותו עם ה״סטארים״. קליינטים כאדוארד ג' רובינסון, סמי דיוויס הבן, גלן פורד, לנה טרנר, מרטין סקורסזה ואדי קנטור.

באמצע שנות ה-70, כבעלי עסקים אחרים בברוקלין, האחים גולדמן החליטו לסגור. ״אבא לווה כסף בריבית רצחנית של 17%״, מספר לי הבן טוד, ״והחליט לפתוח מחדש״.

״אני זוכר דיון קשה באסיפה משפחתית, אבל אבא החליט להתחיל. אפילו בקטן. לייצר לפירמות אחרות ורק אחר כך לפתח מותג משלו״.

אני שואל את טוד מה מיוחד במותג שלהם, והוא מעביר אותי קורס מזורז בחייטות צמרת: ״לז'קט יש שלוש שכבות אריג. בזה שעשוי עבודת יד, השכבה האמצעית משייטת בין הפנימית לחיצונית, דבר שמשווה לחליפה חיות וחיוניות. מאפשר לה להתרגל לגוף הלובש. בחליפות זולות, השכבה האמצעית דבוקה לחיצונית והמראה מגעיל״, הוא אומר. ״כשבאה מולי 'יצירה' כזאת אני עובר מדרכה כדי שלא אחווה אותה מקרוב״.

ביסוד העבודה של מרטין גרינפילד מקננת השקפת עולם הומנית. אין הוא מאמין שבעולמנו קיימים שני בני אדם בעלי אותן מידות. כל אחד שונה מרעהו, איש-איש והייחוד שלו, והוא כאן כדי לתקן פספוסים משמיים. לקוח שזרועותיו אינן שוות באורכן? הוא יטפל בשרווליו. הטורסו שלו ארוך מהרגיל? הוא ישנה את מיקום הכפתורים. כתף שמוטה? הוא יעצב מחדש את כתפי הז״קט שייראו סימטריים.

גרינפילד לא רק משוחח עם לקוחותיו. הוא גם לומד את אורחות חייהם. כל אחד וצרכיו. לעולם לא ילביש מגישי טלוויזיה כוולטר קרונקייט או קונאן אוברייאן בבדים של כדורסלנים כמו לברון ג'יימס, פטריק יואינג או שאקיל אוניל (״האיש הכי גדול שמדדתי״). יש בדים שהמצלמות שונאות, יש תפרים שלא יושבים יפה על שרירנים, ויש מי שהכל יפה להם. למשל, פול ניומן.

הלב של ניומן לא גבה מעולם. אם סטארים אחרים התעקשו שימדדו אותם בבית, ניומןאהב להגיע לבית המלאכה. היה עוצר ליד כל תופר, חונה ליד כל מגהצת. ״כשהיה מצליב איתן את עיני התכלת״, מספר לי טוד, ״הבנות היו מאבדות ראש ומחט״. פעם הגיע במצב רוח קטלני. אמר שהוא רוצה לגמור עם הקולנוע. לשרוף את כל ה״גרינפילד״ שבארונו. מרטין לא נבהל. ״עזוב, אתה עוד תזדקק להן״, ניחם את ניומן. חודשים אחר כך זכה במועמדות לאוסקר על תפקידו ב״הדרך לפרדישן״.

״פוליטיקה היא השואו ביזנס של המכוערים״, קובע מרטין גרינפילד. מאז ימיו ב-GGG, עשה הכל כדי שסוכני העוצמה האמריקאים לא ייראו כגיבן מנוטרדאם. הראשון שלו היה הנשיא אייזנהאואר. זה שנתן לו חיים חדשים בבוכנוואלד. גרינפילד החליט שיגמול ל״אייק״ לא רק בחליפה מוקפדת, אלא גם יחלץ אותו ממשבר סואץ (אוקטובר 1956). בפתק שהטמין בבגד שתפר לו, כתב: ״אדוני הנשיא, עשה טובה לי ולך ושלח את שר החוץ (ג'ון פוסטר דאלס) לשבוע חופש. המלחמה תסתיים בלי שאף אמריקאי ימות והתעלה תהיה פתוחה לכל. אני אומנם יהודי, אבל ליהדותי אין קשר לעצה שאני נותן לך״.

״הטמנתי אותו בחמישה כיסים. היה לי ברור שלפחות לאחד מהם הוא חייב להגיע״.

״אחד מעוזריו סיפר לי שפעם אמר לו: 'יש איזה חייט מברוקלין שמנסה ללמד אותי איך לנהל את מדיניות החוץ'״. ב-1974, עם היבחרו לנשיא, ביקש הבית הלבן חליפה עבודת יד עבור ג'ראלד פורד. לנשיא הנבחר הייתה פיזיונומיה מרשימה, אך שנותיו הממושכות בקונגרס עשו אותו למתלבש מרושל. אז, עדיין כעובד של GGG, גרינפילד אחז במחט. לילה אחד הופיעואצלו שני ברנשים בעלי ידיים כבדות. הם לקחו אותו לחדר צדדי והוא זעק: ״עזבו אותי, אני ניצול ממחנה ריכוז". הקשוחים השיבו שהם מהשירות החשאי. "אבל אתם מתנהגים כמו האס־אס", הטיח בהם. לאחר שהתנצלו שלפו שתי דיסקיות מחומר לא ברור. עליו לתפור אותן בחזיית חליפת שלושת החלקים כדי להפוך אותה לחסינת כדורים.

פורד שרד שני ניסיונות התנקשות. לו הכדורים היו פוגעים בו, התוצאה הייתה יכולה להיות פטאלית. הנשיא מעולם לא לבש את החזייה חסינת הכדורים שגרינפילד תפר למענו.

לימד את הנשיא איך לקשור עניבה. גרינפילד עם ביל קלינטון בבית הלבן (צילום: יוסי אלוני)
 

דונה קארן הלבישה את הגברת הראשונה, כשנכנס ביל קלינטון לבית הלבן. כשהילארי ביקשה שתמצא לה מישהו שילביש גם את הנשיא, הזכירה את גרינפילד. "קלינטון היה הנשיא הראשון שמדדתי בבית הלבן", הוא מספר לי.

 "הייתי מתוח מאוד. לא ישנתי כל הלילה שלפני".

אבל באותו בוקר התרסק מטוס צבאי והנשיא התעכב שעות. כדי להבין מה הוא צריך לתפור לו, התחיל גרינפילד לנבור בארונו של הנשיא. "לא האמנתי למה שמצאתי״, הוא מספר, "כמה חליפות קצרות מעור, כמה חליפות ספורט. בקיצור, הגרדרובה הכי פאתטית שהייתה אי פעם לנשיא אמריקאי". קלינטון הגיע והפעיל את כל תדרי הקסם. הוא טפח לחייט על שכמו, שאל מה שלומו והתנצל על ההמתנה הארוכה. "דונה (קארן) בטוחה שאתה הטוב ביותר", אמר לו. כשמרטין מצא בחזרה את קולו, העז לשאול: "איך זה להיות נשיא?", ומיד לחש, "שאלתי שאלה מטומטמת, אדוני הנשיא". קלינטון אמר שבכלל לא. שהשאלה בהחלט במקום. ומרטין המשיך: "אני לעולם לא אהיה נשיא, כי לא נולדתי באמריקה". אחר כך הנשיא חשף בפניו את בגדיו והוא התאפק לא לפרוץ בצחוק. "הגיע הזמן לבנות לך גרדרובה נשיאותית, ואני ניגש מיד למ־ לאכה". וויליאם ג׳פרסון חשב רגע ואמר: "נשמע לי טוב". מרטין הבטיח: "אעניק לך נוחות בסגנון דונה קארן, אבל עם מראה נשיאותי".

כחצי שעה נדרשה ל־27 המדידות ההכרחיות וקלינטון החווה: "לא ידעתי שמדידות אורכות כל כך הרבה זמן". אחר כך הוסיף: "מה הסיפור הזה עם הפתקים ששתלת בכיסיו של אייזנהאואר?". מרטין חזר באוזני הנשיא על אותו הסיפור, וקלינטון צחק שוב ואמר:"אם תרצה פעם לומר לי משהו, אתה לא צריך להשתמש בפתקים. הנה מספר הפקס שלי". גרינפילד ישתמש במספר הזה כמה פעמים. בעיקר כדי ללמד את הנשיא איך לקשור עניבה ואיך להתנהל עם חליפת טוקסידו.

את הפגישה עם הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש ביטלה ההיסטוריה. ביום שייקרא 9/11, המתין לנשיא שישוב מפלורידה. משהתברר לו שזה לא יקרה בקרוב, ביקש לצאת את וושינגטון. אבל השמיים היו נעולים. הוא החליט לקיים בכל זאת את התצוגה שתכנן באולמות "האחים ברוקס". להפתעתו, אנשים עמדו בתור והוא מדד כל אחד ואחד. "לא היה יום שבו הייתי גאה יותר בעצם היותי אמריקאי".

מידות של דוגמן. הנשיא אובמה עם גרינפילד ושני בניו טוד וג'יי (צילום: יוסי אלוני)

 

 ממשל אובמה לא אישר ולא הכחיש שמרטין גרינפילד תופר את חליפות הנשיא. רק כאשר ה׳׳וושינגטון פוסט" פרסם שהבנים ג׳יי וטוד הופיעו ביומן האורחים של הבית הלבן, נאלץ הממשל להודות. גרינפילד תפר כל חליפה שלבש הנשיא מאז פברואר 2011.

אבל הכל התחיל ארבעה חודשים קודם לכן. מישל אובמה חיפשה חייט ראוי לבעלה, ויועץ האופנה שלה המליץ על גרינפילד. אלא שלבית הלבן היה תנאי אחד: שהחייט מברוקלין לא ימדוד את מנהיג העולם. במקום זה, כך הציעו, יעתיק גרינפילד את אחת החליפות של הנשיא. מאסטרו גרינפילד רתח. "תענה לבית הלבן", ציווה על בנו ג׳יי, "שמרטין גרינפילד לא מעתיק חליפה של אף אחד. להפך. כולם מעתיקים ממרטין גרינפילד". ג׳יי, תמיד דיפלומט, ריכך את הנוסח והתשובה נחתה ב־2 בנובמבר 2010: "הנשיא ישמח לקבל את מיסטר גרינפילד ובניו במעונו".

הם נפגשו לראשונה במשרדו הפרטי של הנשיא בקומה השלישית. אובמה הראה לו חליפה איטלקית ואמר: "כזאת אני רוצה". גרינפילד השיב: "לא תקבל כזאת, אלא אחת הרבה יותר טובה". לכבודה פיתח חוטי תפירה בגוונים מיוחדים של אדום, כחול ולבן. הוא מסר את העבודה כעבור כמה חודשים, והעוזרים דיווחו: "הבוס אוהב אותה". עד כדי כך שהזמין עוד אחת שלבש בביקור בארמון בקינגהאם. אחר כך הזמין עוד ארבע. הפגישות הולידו אינטימיות מסוימת בין הנשיא לחייטו. "בנותי, סאשה ומליה צוחקות על מכנסי החליפה שלי", התלונן, "לדעתן, הקפלים שלאורכם מזקינים אותי. אפשר לעשות משהו?". גרינפילד צייד את הנשיא במכנסיים אופנתיים ללא קפלים.

 טוד: "אנחנו עשינו אותה והנשיא לבש אותה בהרבה הזדמנויות. הביקורת עליה נבעה מכך שלא התאימה לסוגיה החמורה שעמדה על הפרק במסיבת העיתונאים (המדיניות כלפי דאע׳׳ש - מ"ח)".

 "ממש לא, וזה מוכיח שהוא אדם עצמאי ורציני".

 "ברק אובמה. הוא בנוי טוב, ויש לו מידות של דוגמן (רוחב מותניים - 33.5 אינץ׳). אבל גם קלינטון נראה טוב".

 "החליפות שעשינו בימי קלינטון היו שונות. ארוכות יותר ומשוחררות יותר באזור הכתפיים. זה היה אז הסגנון, וקלינטון נראה בו נפלא. אבל העיניים שלי התרגלו כבר לסגנון הנוכחי, ואובמה נראה בו פשוט נהדר".

במדידה אתה הופך לרגע למפקד של המפקד העליון של ארה״ב. אתה אומר לו לצעוד קדימה, אחורה, להסתובב, אתה נוגע בו. עד כמה הנשיאים מסוגלים למלא את פקודותיך?
"הם זקוקים לבגדים ומבינים שעליהם לשתף פעולה עם התהליך. והאמת היא שזה לא תהליך פולשני. כל אחד מהם נמדד עוד לפני שהיה לנשיא, אז הכל עובר חלק".

 "אני לא מדבר עם נשיאים על פוליטיקה. אני מלביש את השחקנים בשני הצדדים של המסדרון - רפובליקנים ודמוקרטים. מה שאני חש בתוכי הוא הסוד שלי, אבל כאיש הלבשה, אני עצמאי לחלוטין".

 "כשמדובר בישראל, אני מדגיש שלו הייתה קיימת, היטלר לא היה רוצח את משפחתי".

 "מאוד קז׳ואל. יותר מדי קז׳ואל לטעמי. לפני שבאתי לישראל, אמרו לי להביא ג׳ינס, אבל אני לא לובש ג׳ינס. לא הסגנון שלי. קוד הלבוש שלכם שונה, אבל אני מבין את זה".

הוא ביקר בישראל ארבע או חמש פעמים. מוצא ארץ שמשתנה כל הזמן ורק לטובה. עם זאת, הוא מבין את הסכנות שאורבות לישראל. "עלינו להילחם כדי להישאר בחיים", הוא אומר. הקשר שלו לארץ עמוק, רגשי וללא תנאי. הסמליות שבעצם קיומה חשובה לו. לשתי נכדותיו חגג בת מצווה בכותל.

את הבר מצווה שלו חגג בגיל 80. כשהיה בן 13, נאלץ לברוח מהעיר שלו פבלובו. עכשיו למד את ההפטרה וחגג בבית הכנסת. ילד בר מצווה בן 80 שראה את הוריו, את אחיו ואת אחיותיו המתים חולפים לנגד עיניו. אך לא עצב אלא שמחה אפפה אותו. "שרדתי", אמר בדרשתו, "בגלל שאלוהים רצה שאשרוד ואולי הייתי פשוט בר מזל". כששב למקומו יישר את חליפת הפסים האפורה, היטיב את עניבת התכלת והבין שלפעמים החיים גדולים מכל מידה של בן אנוש.