דבר לא הכין את עידן בריר לחוויה שנחתה עליו בקיץ האחרון. בריר, דוקטורנט מאוניברסיטת תל אביב המתמחה בחקר ההיסטוריה של הדת היזידית, החל לקבל שיחות טלפון בהולות מחבר ממוצא יזידי שחי בארה"ב. המתקשר סיפר בבהלה כי שתי נערות יזידיות, בנות 14 ו-17 , הצליחו להימלט מלוחמי דאע"ש, שחטפו אותן כדי שישמשו שפחות מין עבורם. הראשונה קפצה מטנדר במהלך נסיעה והשנייה נמלטה מבית ספר בו הוחזקה. עתה הן במנוסה.


הידיד לא ידע למי לפנות וחשב שבריר יוכל לשמש לו כאיש קשר לגורמי הסיוע לפליטים בצפון עיראק. בריר, 34 , נשוי ואב לילדה, פעיל שמאל, שהיה בעבר חבר בארגון "לוחמים לשלום", התוודע ליזידים לפני מספר שנים, כשערך מחקר לתואר שני על זהותם הלאומית בעידן המודרני. בהמשך נסע לגרמניה, שם מתגוררת קהילה יזידית גדולה, וחזר עם לא מעט חברים בני הקהילה. חלקם באו לבקר בישראל והמשיכו לעמוד איתו בקשר רצוף.

“התקשרתי לחבר שנמצא שם, שעמד כל העת בקשר עם המיליציות היזידיות", מספר בריר על אירועי הקיץ. “באמצעות שרשרת של שיחות טלפון הבאנו להצלת שתי הנערות. הודות לתיאום המהיר הצליחו הכוחות היזידיים לאתר אותן בזמן אמת לפי המיקום שקיבלנו מהן בטלפון". אבל בניגוד לשתי הצעירות שניצלו, לאלפי יזידים אחרים היה פחות מזל. 

בני הדת היזידית, שמרכזם בעיראק והם מונים כ-700 אלף עד מיליון איש, עברו בתקופה האחרונה את הפוגרום החמור בתולדותיהם, כשנפלו קורבן לציפורניו האכזריות של ארגון “המדינה האיסלאמית" הרואים בהם עובדי שטן וכופרים. באוגוסט האחרון פשטו לוחמי דאע"ש על כפרי היזידים למרגלות הרי סינג’אר בצפון מערב עיראק ובגבול סוריה. התושבים ברחו להרים, התרכזו במתחמים קדושים ומבני ציבור וזעקו לעזרה. 

כוחות כורדים הצליחו לחלץ רבבות מהם וגם האמריקאים סייעו באמצעות מזון ותרופות שהצניחו ממטוסים. רק בשבועיים האחרונים, כשהם מנצלים את הרפיון של דאע"ש, השלימו הכורדים את החילוץ. למרות הסוף החיובי, המספרים טורדי מנוחה: לפחות  15 אלף יזידים נרצחו או מתו ברעב מאז פשיטת דאע"ש.
 
נמלטו בחוסר כל


לאורך ההיסטוריה היו היזידים קורבנות לרדיפה ולפוגרומים רבים, שמכונים על ידיהם “פרמאן" (בעות’מאנית – צו, פקודה). רצף מעשי השמד כולל 72 פוגרומים, כשהטבח האחרון, שבוצע על ידי דאע"ש, הוא המקרה ה-73.
 
בנושא זה ערך בריר עבודת דוקטורט (בהדרכתו של אהוד טולידאנו), שעוסקת בעיצוב הזיכרון השואתי אצל בני העם היזידי. “מצאתי את הנרטיב שלהם דומה מאוד לרצף ההיסטורי שבנינו אנחנו, היהודים. רצף שמתחיל בפרעה, עובר בהמן הרשע, נבוכדנצר, אנטיוכוס, חמלניצקי, היטלר, נאצר וסדאם חוסיין, אנשים שאין כל קשר בינם, זולת היותם חלק משרשרת שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", אומר בריר. 

“הדמיון הזה כבש אותי ובאינספור שעות של שיחות עם יזידים, בעיקר עיראקים גולים בגרמניה, אך גם כאלה הנמצאים בעיראק, התוודעתי לדמיון המדהים ולכך שהוא גם לא נעלם מעיניהם. הם הזכירו לי שהיהודים הם שותפי הגורל ההיסטוריים שלהם".
 
ואז הגיע ה-3 באוגוסט. כאן התחוללה המלחמה בעזה במלוא עוזה. התקשורת העולמית צפתה במתרחש בעזה, אבל לאט-לאט התחילו להגיע עדויות מצפון עיראק, שלימדו על מה שמתרחש שם. “הוצפתי בטלפונים ובהודעות בפייסבוק ממאות יזידים, חלקם חברים, חלקם חברים וקרובים של חברים, ואחרים שמעולם לא שמעתי את שמם", מספר בריר.
 
“כולם סיפרו לי את אותו סיפור: הם, קרובי משפחתם או חבריהם גורשו מהכפרים באזור סינג’אר ונמלטו להר בחוסר כל. חשופים לשמש, לחום הכבד, סובלים ממחסור במזון, במים ובציוד רפואי, ונאלצים להיות בתנועה מתמדת על ההר מפחד שיפלו בשבי לוחמי דאע"ש, שערכו פשיטות ליליות כדי לחטוף אנשים".


פליטים יזידים. צילום: רויטרס
 
היזידים שנמלטו להר מצאו את עצמם נצורים. מהצוקים והנקיקים של הר סינג’אר הם צפו בלוחמי דאע"ש פושטים על כפריהם ומחריבים אותם. "כוחות פשמרגה הכורדית, שנשבעו כל השנים ליזידים שהם היחידים שיגוננו עליהם ועל קהילתם, ברחו ללא קרב", הוא מספר, “רבים מהסיפורים כללו גם גילויים על שכנים מוסלמים, כורדים וערבים, שמיהרו לשתף פעולה עם דאע"ש והצביעו על בתי היזידים בכפרים השונים".
 
עוד כמה ימים חלפו ולחדר המצב הפרטי שהקים החוקר הישראלי בביתו שבגבעתיים הגיעו ידיעות על בריחה המונית של תושבים מהמובלעת היזידית השנייה, שייח’אן, אשר מצפון-מזרח למוסול וסובבת את עמק לאלש, המקום הקדוש ביותר ליזידים.
 
“מיד לאחר מכן החלו להגיע אלי עשרות פניות של יזידים מרחבי העולם - ממחנות הפליטים בכורדיסטן העיראקית, בסוריה ובטורקיה, מאירופה ומארה"ב, שסיפרו על בני משפחותיהם שנרצחו בידי דאע"ש לפני שהספיקו לסגת מן הכפרים", הוא מספר. “אחרים סיפרו על זקנים שלא הצליחו לעמוד במעמסה של ההליכה הבלתי פוסקת וביקשו ממשפחותיהם שיעזבו אותם וימשיכו להתקדם בלעדיהם. 

הגיעו סיפורים על הורים שנאלצו להשליך את ילדיהם הקטנים אל מותם כיוון שלא יכלו לדאוג להם למזון, מים, תרופות ומחסה ומצאו עצמם מתעכבים בהר וחושפים עצמם לסכנת מוות בהיתקלות עם אנשי דאע"ש שארבו להם. הורים השאירו פעוטות בני יומם לבדם במערות על ההר, או השליכו אותם מצוקים, כדי שלא יעכבו את הדבוקה האנושית הנמלטת. הגיעו אלי סיפורים, לעתים מלווים בתמונות שצולמו בטלפונים ניידים, על הורים שדווקא לא הסכימו להתנתק מילדיהם, גם כאשר אלה מתו בידיהם מחום, מרעב ומצמא, והמשיכו לשאת את גופותיהם על הידיים ימים ארוכים".
 
לדברי בריר, מהעדויות עלתה טרגדיה נוספת, שהתרחשה במקביל: “עשרות נערות ונשים יזידיות, חלקן בנות תשע ועשר, נחטפו כבר בראשית האירועים, במהלך השבועות הראשונים של המנוסה. גורלן לא נודע, ולא היה ברור מדוע. רק לאחר שהצטברו כמה עשרות פניות כאלה, והתחלתי לשמוע סיפורים רבים דומים שמתועדים במחנות של הפליטים שהחלו לזרום לכורדיסטן העיראקית, התחלתי להבין כי מדובר בדפוס וכי הנערות נחטפות שלא על מנת להרוג אותן.
 
בתוך ימים ספורים התחילה להתבהר התמונה, כשהגיעו עדויות של יזידים שסיפרו שקרובות משפחתם התקשרו אליהם ממקום שביין באמצעות טלפונים ניידים שהצליחו להבריח עמן. הן סיפרו שהן נלקחו לערים מוסול, תלעפר וארקה, שם הן נסחרות בשווקי עבדים כשפחות מין בתשלום".
 
הציבור לא מתעניין

במהלך התקופה הזו עמד בריר בקשר הדוק עם מכריו היזידים ושימש עבורם כותל לבקשות עזרה וסיוע. חלקם ביקשו שיעזור לפליטים להיקלט בישראל, אחרים חיפשו אמפתיה. בריר הופתע לשמוע מהם ביטויים רבים של חיבה כלפי יהודים. “מישהו כתב ‘ישראל תמיד הייתה מגדלור של אנושיות עבור היזידים’", הוא מספר, “ואחר אמר לי, ‘הלוואי שהיינו חיים בין יהודים. הרי אנחנו כמו היהודים. היזידים לא מפסיקים לדבר עליכם, בגלל שאתם דוכאתם ונרדפתם ממש כמונו’. 

אחת כתבה ‘הייתי חייבת לדבר איתך, כי לא יכולתי להאמין שיש ישראלי שמתעניין בעניין שלנו. זה חשוב לי במיוחד בגלל שותפות הגורל בין העמים, והייתי מאוד רוצה לבנות יחד גשר שיחבר בין צעירים יזידים לצעירים ישראלים ושיוכל להועיל ליזידים להפיק תועלת מהחוויה ההיסטוריה היהודית’. ויש אחד שכתב: ‘אנו מקווים שישראל תקלוט יזידים ותיישב אותם בתחומה כדי שתוכל להפיק תועלת מהאנרגיות האנושיות המזהירות שלהם ומההון שברשותם, שלא ניתן להשקיעו בעיראק בשל הבעיות הגזעיות והדתיות’".
 
הדוקטורנט מגבעתיים מצא את עצמו מתייסר בניסוח תשובותיו לפונים הרבים. “ישראל, כמדינה שקמה במידה רבה על חורבותיו של רצח העם הנורא בהיסטוריה, אינה רשאית לחמוק מקריאות עזרה של קורבנות ג’נוסייד", הוא אומר, “אבל למרבה הצער והבושה, למרות פניות אינספור לכל גורם רשמי שיכולתי להעלות על הדעת ושהצלחתי למצוא אליו קשר, ישראל הרשמית, וגם הלא-רשמית, לא נענתה בשום צורה להפצרות היזידים. 



עידן בריר. “ישראל, כמדינה שקמה במידה רבה על חורבותיו של רצח העם הנורא בהיסטוריה, אינה רשאית לחמוק מקריאות עזרה של קורבנות ג’נוסייד" צילום: אלוני מור

למרות אינספור הופעות שלי בתקשורת, עשרות מאמרים שכתבתי בחודש-חודשיים הראשונים שלאחר האירועים, כאשר הברזל היה עוד לוהט, למרות אינספור מאמרים מאת יזידים שכללו גם מכתבים פתוחים לעם ולממשלה בישראל שתרגמתי באותם ימים - לא נמצא אפילו גורם רשמי אחד בישראל שהביע אפילו עניין עקרוני בהירתמות כזו".
 
ב-9 בדצמבר, שהוכרז כיום הבינלאומי להצלת סינג’אר, אירגן בריר עצרת מול משרד הביטחון בתל אביב, במטרה להעביר לשר הביטחון משה יעלון מסר, שלא הרחק מכאן נטבחים בני לאום שמצפים לעזרת העם היהודי. אבל מספר הבאים לעצרת היה זעום ולא הגיע ליותר מעשרה. גם בציבור הרחב, מתברר, לא חולל אסונם התעניינות. 

“אני מנסה להיאחז בחצי הכוס המלאה ולהאמין שהתהודה המצומצמת שהעניין זוכה לו עד כה אינה ביטוי לאדישות, אלא תוצאה של הצפת המידע שכולנו קורבנות שלה במידה רבה", הוא אומר. “אני מתכנן לקיים עוד עצרות כאלה וגם אירועים נוספים כמו קמפיין אינטרנטי וערב אמנותי שהכנסותיו קודש לעקורים במחנות בכורדיסטן העיראקית. בכוונתי גם להקים עמותה שמטרתה ליצור קשרים עמוקים וארוכי טווח בין יזידים לישראלים. אני מקווה שהחשיפה הזאת תביא את הדברים לתודעה של הציבור בארץ ולתודעת הממשלה, שעליה החובה ולה היכולת לפעול בשטח".