"כשזה קרה לי רציתי למות", מספרת ענת (שם בדוי), בת 18, על חוויית ההתעללות שעברה ברשת לפני שנתיים. "בדיוק עברתי לבית ספר חדש, בסך הכל העליתי תמונה שלי בבגד ים מטיול עם חברה, ופתאום כל הבנות בכיתה התנפלו עלי: מכוערת, שמנה, עקומה, זונה, מה את חושבת את עצמך? וזה לא היה רק הן, זה היו גם ילדים מכיתות אחרות בבתי ספר אחרים שאני בכלל לא מכירה".
"כולם הצטרפו לזה. לא רציתי ללכת לבית הספר, לא יכולתי לספר להורים, מה הם מבינים בכלל בפייסבוק? הם בטח חושבים שזה 'רק בפייסבוק', אז מה הביג דיל? זה יצא משליטה, ילדים זרים שלחו לי הודעות בווטסאפ, הרגשתי שזה נכנס אלי הביתה, רודף אחרי לתוך החדר. שיקרתי להורים, לא הלכתי לבית הספר במשך ימים שלמים. בסוף זה נרגע איכשהו, הם כנראה עברו הלאה. לקורבן הבא. בסך הכל לא באתי להם טוב. לא שום דבר מעבר לזה. הם לא ראו אותי בוכה, אז זה לא הזיז להם. סתם כמה מילים על המחשב שלהם בערב, אני הייתי כלום בשבילם".
המספרים שהמרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט הישראלי מספק הם מבהילים. הוא הוקם רק לפני שנתיים, וכבר במהלך שנת 2014 התקבלו בו 2,395 פניות לגבי פגיעה ברשת שקיבלו מענה אישי, ועוד 25,294 גולשים ביקרו באתר. כ־50% מהפניות עוסקות בפגיעות בילדים ובבני נוער, בהפצת תמונות פוגעניות, בפריצה לפרופיל פייסבוק ובהפצת פוסטים פוגעניים או תמונות מביכות באפליקציית סיקרט ובפייסבוק, טוויטר ואחרות.
מנתונים שפורסמו לאחרונה על ידי המועצה לשלום הילד עולה כי 45% מהילדים בשנת 2014 בגילאי 10־17 דיווחו שנפגעו מאלימות מילולית ברשת האינטרנט. נתון נוסף שפורסם על ידי המועצה הוא שכ־77 אחוז מהילדים מעולם לא סיפרו לאיש על היותם קורבנות לאלימות באינטרנט.
צילום מסך מתוך הקמפיין
שכונה וירטואלית
בדצמבר האחרון דווח על מקרה שבו קבוצת הורים גילו שבנם וחבריו צילמו בנייד סרטון התערטלות של נערה מבית הספר והתכוונו להפיצו. ההורים מחקו את הסרטון, פרמטו את הניידים והמחשבים של הנערים, הענישו אותם בחומרה והסכימו ביניהם שהפרשה לא תגיע למשטרה. אבל התופעה רק הולכת ומחמירה.
"אולי אי אפשר לעצור לגמרי, אבל אפשר בהחלט לצמצם את ממדי האלימות", אומר חקק. "הילדים והנוער היום חיים ברשת, זו השכונה הווירטואלית שלהם, בדיוק כמו שלנו בגילם הייתה שכונה מציאותית, ולכן האלימות לא נפסקת בבית הספר, היא מגיעה איתם הביתה. הרבה יותר קל לתקשר ברשת והרבה יותר קל להפעיל בריונות, אתה לא רואה את האדם שנפגע. הפגיעה והעלבון גדולים מאוד מכיוון שאין שליטה על ממדי התופעה, זה לא רק הקורבן והפוגע, אלא גם הצופים, וברשתות החברתיות קל מאוד לייצר המוני צופים וצפייה מתמשכת. הילדים חוששים לספר להורים כדי לא לאבד את הגישה לפייסבוק ולווטסאפ".
"הורים חייבים להבין ששיתוף פעולה עם בית הספר הוא הכרחי, ולא רק זה. גם השגחה ופיקוח הם הכרחיים, גם אם הורים לא רוצים לפלוש לפרטיות של הילדים. אין מה לעשות. עד כמה שזה נשמע מיושן - את המחשב מציבים במקום מרכזי בבית. לא פחות חשוב להקפיד ולשוחח עם הילדים, ילדים רוצים לספר. דברו איתם, כל יום. ילדים הם עדיין ילדים, גם אם הם מתוחכמים מאוד ובעלי יכולות טכניות מרשימות. יש פער ענק בין כמות המידע שאליו הם נחשפים לבין ההתפתחות הרגשית שלהם".