הייתה באוויר תחושה של אי נוחות לצפות בראש ממשלה של מדינה, המדינה שלנו, מנסה בכל כוחו לתפוס מקום טוב מול מצלמות הטלוויזיה בצעדת האבל בפריז. האמירה הבינלאומית “ז’ה סווי שארלי” הפכה אצלנו בצוק העתים של קמפיין הבחירות לאמירה מביכה מאוד: "ז’ה סווי שרלטן”. הכרוניקה שוללת כל ספק לכך שבנימין נתניהו מתריע בפני העולם על הסכנה העצומה מהטרור האסלאמי. אבל ראש ממשלת ישראל, מדינה ששכלה ראש ממשלה בגלל טרור יהודי דווקא, לא יכול להתעלם מנוהלי אבטחה בסיסיים רק כדי להרוויח עוד מנדט או שניים בסקר המנדטים היומיומי.



אין לנו אלא להזדהות עם אבלה של הרפובליקה הצרפתית, אבל טרור רצחני בשבילנו כעם בעל מדינה זו דרך חיים שמתבטאת ביותר מ־ 2,500 חללים, לפי ספירה שהחלה ב־ 1 בינואר 1950. בשנים האחרונות לא זכורות הלוויות ממלכתיות לקורבנות טרור, גם בפיגועים שבהם שכלנו עשרות חללים ועשרות פצועים. אבל עכשיו אנחנו בקמפיין בחירות, וראש ממשלה מכהן שנואם בטקס ממלכתי זה תשדיר מדהים מבחינה אסטרטגית. הציניות שבה מתייחס ראש הממשלה לארבעה יהודים צרפתים, שמותם אמור מבחינתו לצוות לו קדנציה רביעית בתפקיד, היא מבחילה לפי כל קנה מידה: מקומי ו/או בינלאומי. ב-19 במרץ 2012, רצח המחבל מוחמד מראח מורה ושלושה תלמידים בכניסה לבית הספר היהודי “אוצר תורה” בטולוז.



לחללים לא נערכה כאן לוויה ממלכתית, כי אז לא היו בחירות ויועצים, או שפשוט מישהו שכח. זה קורה. הקהילה היהודית בצרפת מונה כחצי מיליון נפש. אין אומדן מדויק, אבל זו הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם. ראש הממשלה שלנו מיהר והזמין את אנשי הקהילה לעשות מעשה ולעלות לישראל. חלקם אף ייענו להזמנה. באיזה מצב זה מותיר אותנו, הישראלים? האם כאן הכל מושלם? אין פה טרור ומצוקות אחרות? האם הממשל והבירוקרטיה כבר סיימו את כל מטלותיהם בדאגה לאזרחים כאן, בני כל הדתות, בעת שאנחנו מזמינים )לא אנחנו, ראש הממשלה( מאות אלפי יהודים להגר לכאן? מתברר שבתקופת בחירות לא חייבים להתייחס למציאות. אם עד יום שישי (הרצח במערכת שארלי הבדו עם 12 קורבנות לא נחשב אצל הפוליטיקאים שלנו כמנוף אלקטורלי) עדיין התמקדו הפוליטיקאים שלנו בגניבת דעתנו בסוגיה “החברתית”, חזרנו בתוך סוף שבוע אחד להיות אומה שנלחמת בטרור העולמי.



הרצח המזעזע בפריז לא מקנה ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט שום נקודת זכות בצרפת או מחוצה לה. אנחנו עדיין מוקצים. העובדה שנתניהו מתריע בשער לא אומרת לעולם כלום. צריך לזכור שהשואה לפני 70 שנה לא אמרה לעולם כלום. אבל כאן הכל הולך. המוות אינו מחוסר עבודה. כאן עושים בו שימוש ציני. ואם נתניהו לא מכיר במגבלות האבטחה הכרוכות בתפקידו, אולי זה לא נחוץ? אולי אפשר להפחית בעלויות העצומות ולהעביר את הכסף לנזקקים? חומר למחשבה, שלא ידובר עליו בשום קמפיין.