יש משהו נחמד, מרענן, ברשימת הצעירים היפים והצודקים של מפלגת העבודה. הנה הוכחה שהמהפכה החברתית של קיץ 2011 השיגה תוצאות – נציגיה ימלאו את הכנסת גם במושב הבא, ויקדמו את ערכיה, מעורפלים ומטושטשים ככל שיהיו. אם היה למישהו ספק מה מייצגת המפלגה הזאת, נדמה שהספק הוסר. זו מפלגה "חברתית". מי שרוצה להיות חברתי יכול בהחלט להצביע לה, בתחושת בטחון יחסית שתייצג את מאוייו. 



השאלה מה יעשה מי שאיננו מעוניין במפלגה חברתית, או במסר חברתי, או בסדר יום חברתי. זו שאלה חשובה: במדינות מתוקנות, שבהן יש פחות מפלגות המייצגות סדר יום יותר מובחן, מקובל להציג אלטרנטיבות לא רק בתחום המדיני, או הבטחוני, אלא גם – ובמדינות רבות בעיקר – בתחום הכלכלי-חברתי. באמריקה, מי שרוצה מפלגה חברתית מצביע לדמוקרטים, ומי שרוצה מפלגה המדגישה את השוק החופשי מצביע לרפובליקנים. כך מקובל בעולם – השמאל חברתי, לעיתים סוציאל-דמוקרטי, לעיתים סוציאליסטי, הימין שמרני, קפיטליסטי. 

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו –'מעריב אונליין'

 
ישראל איננה מציגה כיום חלופה מהסוג הזה. זו מדינה שככל שמתרבות בה המפלגות, כך מתמעטות אפשרויות הבחירה האידיאולוגיות, לפחות בתחום החברתי-כלכלי. הליכוד, לכאורה מפלגת ימין, נבהלה ממהפכני הצדק החברתי ומיהרה לשבור שמאלה – לא בנושא הפלסטיני, אבל בהחלט בנושא הכלכלי. המנצחת הבולטת של הפריימריס, חברת הכנסת מירי רגב, היא נציגה מובהקת של המגמה הזאת. רגב ודאי מציגה אלטרנטיבה ימנית לסתיו שפיר בנושא השלום והבטחון והעובדים הזרים, אבל בשאלות חברתיות-כלכליות היא תאומתה. גם היא רוצה "צדק", גם היא רוצה "חברתי", גם היא רוצה "סגירת פערים" – שמשמעותה בישראל של היום אינה עידוד החלשים להתחזק אלא חיזוקם באמצעות החלשת החזקים.
 

לימינו של הליכוד, הבית היהודי. בראשה, נפתלי בנט. אפשר היה לחשוד שבנט הוא ימני שאיננו מתנצל גם בתחום הכלכלי. אבל בנט בהחלט מתנצל. הבית היהודי היא המפלגה "הכי חברתית בכנסת", קבעה איילת שקד, הפה הלא מנומס של בנט (ולא שבנט מנומס במיוחד). נציגים אחרים של המפלגה נוהגים גם הם להתהדר ב"חברתיות". אמנם, היא לא תמיד מגובה בהצבעות. אבל גם לרטוריקה של מפלגה יש חשיבות, והרטוריקה של הבית היהודי מלמדת שראשיה חוששים להצטייר כאנטי-חברתיים. בישראל של היום, להיות אנטי-חברתי זה לא כבוד גדול.
 
בהתאם, גם כל שאר המפלגות חברתיות. משה כחלון הוא כמובן אבי אבות המהפכנים החברתיים, ויאיר לפיד, נציגו של המגזר העירוני השבע, קבע שלמדינת ישראל מגיע את "התקציב הכי חברתי שהיה פה מזה שנים ארוכות". תקציב שהתכוון להעביר ושנמנע מהאזרחים הכמהים לו רק בגלל רשעותו של ראש ממשלה חסר רגישות חברתית. הנה, כבר מדברים על נתניהו. אפילו הנציג המובהק של הכלכלה החופשית לא מסוגל לומר לאזרחים בפה מלא שהוא איננו "חברתי". 
 
האם חברתי זה טוב בכלל? האם חברתי זה טוב לישראל? זו שאלה חשובה, שראוי להתווכח עליה, אלא שאין כיום בישראל מי שיתווכח. אין מי שיציע לבוחר המסתייג ממהפכות חברתיות ומחברי כנסת חברתיים ומסדר יום חברתי ומתקציב חברתי אפשרות אחרת. זה ניצחון יפה לשלי יחימוביצ'ים של העולם. ניצחון שיש לו מחיר.