1. מסע ארוך ומפותל של בלבול, תהייה וחיפוש דרך, של המלכת יושבי ראש והדחתם, של ייאוש ושל תקווה, עברה מפלגת העבודה עד שהצליחה להוליד עצמה מחדש, באופן ראוי ומכובד. ידענו בעבר להעריך ולשנוא, לבקר ולהשמיץ את המפלגה, אבל כיום מדובר במותג ישראלי חזק, שבזכות ההנהגה הנוכחית והיו"ר יצחק הרצוג, הפך לגוף חי ובועט.

במשך שנים ארוכות חברי הכנסת של העבודה העריכו באופן מופגן את ראשי הממשלה של הליכוד וקדימה, יותר מאשר את ראשי מפלגתם שלהם (אהוד
ברק, עמרם מצנע, עמיר פרץ וכו'). הם העריצו את אריק שרון, אהבו את אהוד אולמרט ואפילו פה ושם קרצו לבנימין נתניהו. וכעת, כמו פעולה טבעית של נשל הנחש, המפלגה שחתומה על הקמת המדינה, בניינה והקמת כוח המגן שלה, מצליחה להפוך שוב לרלוונטית.
 

אני סבור שנתניהו מבכה את החלטתו להקדים את הבחירות. הוא לא שיער (או אם תרצו, היה האחרון לזהות) את האפשרות שהאיש הזה- עם הבייבי־פייס והקול הדק, בעל הלחיים שדומה שלא זקוקות לגילוח, הסוודר הבריטי והנימוסים של בן של נשיא ונכד של רב ראשי- יציב מולו אלטרנטיבה שרוכשת לגיטימיות והערכה בקצב מסחרר.
 
הרצוג מציב מנהיגות אחרת מקודמיו: מחבקת, משתפת, אחראית וממלכתית, שמדגישה רעיון ודרך, ולא את האישיות והאגו. החיבוק שהעניק לשלי יחימוביץ' לאחר שניצח אותה, השותפות עם ציפי לבני ומה שקרא "אפסון האגו" וההתנהלות הנכונה כיו"ר האופוזיציה במהלך צוק איתן - הציבו אותו בתודעה כאיש ראוי.
 
במסדרונות המדיניים, במשרד הביטחון, במשרד החוץ ובקהילות המודיעין יודעים לציין את העובדה שלא דולף ממנו דבר: לא משיחות העדכון עם ראש הממשלה, לא מפגישות עם אבו מאזן או המלך עבדאללה, לא משיחות עם אנשי  בוושינגטון, וזה דבר מרענן.
הרשימה האיכותית שהציג הרצוג לכנסת משלבת בגרות וניסיון עם חידוש ורעננות באמצעות קבוצת נשים וגברים בעלי תודעת שליחות ותפיסת עולם מדינית, חברתית וציונית בת זמננו. הרשימה הזאת מאתגרת את יש עתיד, את "כולנו" וגם את המחפשים אלטרנטיבה לשלטון נתניהו, שרק לפני שנתיים עמד כאן כשליט יחיד שמולו אין ולו מועמד אחד לראשות הממשלה.
 
אבל חברים, כעת ננחת בחזרה אל הקרקע וניזכר במציאות: רוב הציבור בישראל ימני. בנוסף, נתניהו הוא ראש ממשלה מכהן שקשה להזיז אותו. יש לו ידע, ניסיון, בגרות פוליטית וגוש ימני לא מבוטל לצדו. הוא שועל קרבות פוליטי ותיק וערמומי. ולכן יהיה מעניין בחורף הזה. מעניין וגורלי.
 
2. החברים הצרפתים שלי שעלו לאחרונה לישראל, ישבו בסוף השבוע שעבר אל מול מסכי הטלוויזיה, כססו ציפורניים בחשש ובדאגה לחבריהם היהודים בפריז ומדי כמה דקות סיננו קללה על המשטרה הצרפתית, שמשתהה עם ההשתלטות על המבנה שבו הוחזקו בני הערובה. "בצה"ל זה לא היה קורה", אמרו כישראלים ותיקים ופטריוטים, שמבקרים את מדינתם הקודמת, "סיירת מטכ"ל והמשטרה היו גומרים את זה מזמן".
 
גל הפיגועים האחרון בצרפת היה צפוי וידוע מראש. אוכלוסייה מוסלמית גדלה, שלא נטמעת בתרבות האירופית אלא מתכנסת בשכונות וגטאות וחיה ברובה בעוני ומחסור, מהווה בית גידול אידיאלי לקיצוניות ולטרור, ולא רק בקרב המוסלמים. גם צעירים  מובטלים ומיואשים מצאו מפלט ובית חם בחיקו החמים של האסלאם.
 
13 אלף הצעירים האירופים (בהם 3,000 צרפתים) שמצאו דרכם לזירות הקרב במזרח התיכון, חוזרים למדינותיהם מאומנים, מיומנים, שטופי מוח ובעיקר מלאי נכונות להרוג ולהיהרג. הכתובת הייתה על הקיר, אבל בשם הפוליטיקלי קורקט, שמושרש עמוק בתרבות האירופית, העדיפו כולם להתעלם ולקוות שזה לא יקרה במשמרת שלהם. קל יותר להתעלם כשאותם צעירים מטורפים הורגים ורוצחים בשם אללה בעיראק או בסוריה, אבל כשהם מגיעים למרכז פריז, זה נעשה פחות נוח.
 
מנהיגי אירופה מחויבים להתייחס לאירועי השבוע החולף כאל קריאת ההשכמה האחרונה בטרם פורענות. אם לא יטו שכם, יתייצבו ויפעלו זה לצד זה, עתידם הפוליטי יהיה תלוי זה לצד זה. עליהם לשים לב לדבריו של המחבל שטבח במרכול הכשר והצהיר שהמטרה היא "להרוג את כל היהודים, את כל הנוצרים ואת כל הכופרים".
 
אירופה צריכה להכריז על מצב חירום, להקים גוף מיוחד שיפעל וינחה את נאט"ו לפעולות איתור ומניעה בתחומי המודיעין, הטכנולוגיה, המבצעים והעברת הכספים, ולהכריז מלחמת חורמה בטרור.
 
3. האירועים האחרונים הסיטו את הזרקור מהמשך צלילת מחירי הנפט. כבר כעת ברור כי לא מדובר במשבר זמני או רק בעניין כלכלי, אלא במציאות שאם לא תנוהל ותונהג נכון היא עלולה להביא למלחמה. ארגון הנפט אופ"ק, ובראשו מנהיגי ערב, מתעקשים לשמור על רמת תפוקת הנפט הנוכחית, גם במחיר של ירידת מחיר החבית, על מנת לפגוע במפיקי הנפט המתחרים בארה"ב, שמפיקים פצלי שמן. האמריקאים מאיימים על ההגמוניה של המזרח התיכון בתחום ומחלישים את האויב הגדול שלהם, איראן השיעית. לסעודים רזרבות נפט גדולות, מצבם הכלכלי איתן והם נחושים להמשיך במאבק. המילה האחרונה עדיין לא נאמרה, וסביר כי התותחים עוד ירעישו.
 
4. בבית הקברות של בית אלפא, למרגלות התבור, ציינו השבוע חברי המשק וקומץ מפקדים וחברים את יום השנה למותו של הרמטכ"ל (מיל') משה לוי. הנער מעיראק שגדל והתחנך בשכונת התקווה, הפך לקצין צנחנים ולמפקדו של צה"ל.
 
הכרתי אותו ככתב צבאי וביקרתי כמה מהצעדים וההחלטות שלו, אולם בערוב ימיו, לאחר פרספקטיבה של שנים, התנצלתי בפניו על חלק מהדברים שכתבתי. לוי פרש מהצבא אל שדות בית אלפא ולא אל השדה הפוליטי. הוא לא פנה לקבל שררה ותפקיד, אולם כשביקשו שיקדם את סלילת כביש 6 נענה לאתגר.
 
אני חושב שקריאת החלק הצפוני של הכביש, בואכה עמק יזרעאל, על שמו של הרמטכ"ל משה וחצי יהיה מהלך ראוי ומכובד להנצחתו. אילו רק היה ניתן לשאול את יצחק רבין ז"ל, אם יסכים לוותר על החלק הצפוני מהכביש שנקרא על שמו לטובת משה לוי, אני בטוח שהוא היה מחייך חיוך מבויש, אופייני ומאשר.