"חוק המזון" נכנס אתמול לתוקפו, אבל בסופרמרקט הסמוך לא ניכר כל שינוי. החוק היה אמור לעודד את התחרות ולהביא לירידת מחירים.

על החוק נכתבו כבר אלפי מילים, מאות מאמרים ואפילו דוח עב כרס של ועדה ממשלתית. מה שנשאר מהצעת החוק והדיונים בכנסת הם בעיקר חוקים ותקנות הנוגעות לסידור המדפים בסופרמרקט.
זה נחמד, אבל לא בדיוק מה שיוריד לנו את המחירים. בעוד חמישה חודשים ייכנסו לתוקפן תקנות חדשות שיחייבו את רשתות השיווק לפרסם באינטרנט מחירונים מלאים ומעודכנים של המוצרים.

מרבית רשתות השיווק לא המתינו לכניסת החוקים לתוקפם ויישמו בשנה האחרונה את ההוראות בקשר לסידור מדפים ופרסום מחירונים באינטרנט. אפליקציות השוואת מחירים מאפשרות היום להשוות כל מוצר ברשת אחת למחירו במרבית הרשתות המתחרות, ובהמשך יפותחו מערכות המאפשרות
להשוות גם סלי מוצרים.
כל זה לא ישווה את מחיר הסל בפתח תקווה למחיר סל דומה בברלין, אבל מי שמבקר ברשתות השיווק המרכזיות יכול להבחין בשינוי: כל הרשתות הגדולות הורידו מחירים.
התחושה מגובה גם בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בשנה האחרונה ירד מדד מחיר המזון ב-3%, והמגמה ככל הנראה נמשכת. לא "חוק המזון" חולל את השינוי, לא הברברת של הפוליטיקאים, ועדות המומחים, הממונה על ההגבלים או פקידי משרד הכלכלה.
בשנה האחרונה הרבו ארגוני צרכנים להשוות בין המחירים ברשתות בישראל למחירים ברשתות הזולות בברלין. המחירים שם באמת נמוכים יותר, אבל לא בגלל חוקים ותקנות לעידוד התחרות או הפחתת מכסים. הרי לא רחוק משם, ובמסגרת אותם חוקים, תמצאו בפרנקפורט ובאמסטרדם מחירים שיגרמו
לכם להתגעגע לחנות נוחות בתל אביב.
ההבדל האמיתי הוא בתודעת הצרכנים. תושבי ברלין עניים יחסית, ואינם מוכנים לשלם את המחירים של אמסטרדם. אז הם קונים בדיוק במחירים שהם מוכנים לקנות. מבחינה זו, ברלין בהחלט הגיעה לתל אביב. השינוי בתודעת הצרכנים כופף את רשתות השיווק ואת יצרני המזון יותר מכל הוועדות והחוקים.
חסד לכל בעיצומו של גל הקור האחרון צלצלה אלי נציגה של עמותת חסד שבאמצעותה אני נוהג לתרום לנזקקים. "אתה יודע שבגל הקור הזה יש קשישים רבים ניצולי שואה, שאין להם כסף לבגדים ולחימום", הסבירה לי הנציגה, והציעה כמובן את שירותי העמותה. איני זוכר מתי קיבלתי פנייה מטרידה כל כך. 
 
ניצולי השואה זכאים כמעט לכל תמיכה ועזרה נדרשת. הסבל שחוו מצדיק את התמיכה שלה הם זוכים בפיצויים במסגרת ההסכמים הבינלאומיים והחוקים המיוחדים שנחקקו למענם. אבל שנות השואה לא הפכו את כל הניצולים, ואפילו לא את רובם, לנזקקים התלויים בחסדים לקיומם ולרווחתם.
רובם השתקמו והתבססו היטב בישראל ובמדינות אחרות. יש מי שנזקקים לעזרה לעת זקנה, והניצולים הם חלק מציבור גדול של קשישים שהגורל ומדינת היהודים המרו עמם. זו קבוצה גדולה של עשרות אלפי נזקקים. יש בהם רבים שאומנם לא ניצלו מהשואה באירופה, אבל שרדו אסונות אישיים ולאומיים.
רבים מהעולים בשנותיה הראשונות של המדינה הותירו מאחוריהם רכוש, מעמד ומקורות פרנסה, ונאלצו להתחילהכל מחדש בארץ זרה. לכן הגיעו רבים  לגיל זקנה ללא פנסיה וללא משאבים כספיים. קצבאות הזקנה והתמיכה המחפירה שמעניקה המדינה לאזרחיה הוותיקים מטילות צל כבד על ההצלחות הכלכליות שאנו אוהבים להתנאות בהן.
ישראל קלטה ניצולים מפוגרומים בעיראק, בסוריה, במצרים ובמרוקו, וכאלה ששרדו מסעות מוות, רצח, שוד ואונס באתיופיה וסודן. בלי השוואות מיותרות, גם גורלם היה מר. כעת, לעת זקנה, יש עדיין מי שמבחינים בין ניצולים לנזקקים אחרים.
האם לקשיש שלא ניצל משואת יהודי אירופה קר פחות בחורף? האם הוא נזקק בהכרח לפחות תרופות? האם הוא יכול לאכול תפוח או פרוסת לחם ללא שיניים תקינות? האם הוא זקוק לפחות חסד?
האמת היא שאיני כועס על עמותת החסד, שכמו רבים אחרים ניסתה לגייס למטרותיה הטובות את  החמלה היתרה שאנחנו חשים כלפי ניצולי שואת אירופה. צער גדול בהרבה אני חש על התפארותו המיותרת של שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד, שהקצה מיליארד שקל להעלאת הקצבאות של ניצולי
השואה. חלק מהכסף הוקדש בצדק לתיקון הקיפוח של חלק מהניצולים לעומת אחרים, אבל את הכסף שהוקדש להגדלת הקצבאות, מוטב היה לחלק בין נזקקים, על פי דחיפות הצרכים, ולא על פי עברם.
המשבר השחור בשבוע שעבר הכריזה חברת הפלדה הענקית, יו.אס. סטיל, על פיטוריהם של 756 מעובדי המפעלים שלה בפיטסבורג. המהלך תואר בתקשורת הבינלאומית כאחת הפגיעות הראשונות של מפולת מחירי הנפט בכלכלה האמריקאית. המפעל עוסק בייצור מערכות צנרת לתעשיית האנרגיה, והוא אחד מאלפי עסקים שנקלעו למצוקה עקב ירידת ההכנסות.
צלילת מחירי הנפט, שירדו ביותר מ-50%, היא האירוע הכלכלי הדרמטי של השנה האחרונה. בדרך כלל מתפרשת ירידה כזו כאירוע חיובי: מחירי הדלק יורדים כמעט מיידית, ואיתם מוצרים כמו טיסות, הובלה ימית, מחירים של תחליפי נפט כמו גז, ועוד.
משקים התלויים בייבוא נפט נהנים מהקטנת עלויות הייצור, והירידה מתפרשת כזריקת מרץ לכלכלה כולה. אבל זהו רק צד אחד של המטבע. יעבור זמן עד שנרגיש את ההשפעה של ירידת המחירים על הכלכלה, אבל בינתיים נפגעות תעשיות ענק ונפגעים מוסדות פיננסיים שתעשיית הנפט העצומה מפרנסת אותם.
זוהי כלכלה המגלגלת סכומים בלתי נתפסים של עשרות אלפי טריליונים של דולרים בשנה, ומפרנסת מאות מיליוני אנשים הקשורים בתעשיית הנפט במישרין ובעקיפין. תעשייה עולמית כזו אינה יכולה להתכווץ ב־ 50% בתוך מספר חודשים מבלי לחולל משברים, גם במקומות בלתי צפויים.
בעולם וזללנית הנפט הגדולה, מתוארת בדרך כלל כמרוויחה הגדולה מירידת מחירי הנפט. הצרכן האמריקאי הממוצע בוודאי מרוויח יפה, אבל ארה"ב היא גם יצרנית הנפט הגדולה בעולם, המפיקה כ-10% מהתפוקה העולמית. הפסד ההכנסות למפיקי הנפט האמריקאים כתוצאה ממפולת המחירים
מסתכם בכ־ 140 מיליארד דולר. אבל זהו רק חלק מהסיפור.
מחירי הנפט הגבוהים וחידושים טכנולוגיים אפשרו למפיקות הנפט האמריקאיות לפתח שיטות חדשות להפקת נפט במקומות שבעבר לא היה כדאי להפיק. בין היתר החלו האמריקאים להפיק נפט מפצלי שמן: סלעים ספוגי נפט שהמערכות ממצות מהן את הנוזל בטכנולוגיות של חימום וריסוק.
חברות אחרות מפיקות נפט בעומקים ובתנאים שבעבר לא הייתה אפשרות כלכלית להפיק בהם. שיטות הפקה אלה היו כדאיות מאוד כאשר מחיר הנפט נע סביב 100 דולר לחבית. היום ההפקה כדאית הרבה פחות.
המומחים חלוקים ביניהם בשאלה מהי "נקודת האפס" - המחיר שמתחתיו לא יהיה כדאי להפיק נפט בשיטות החדשות. גבול הרווחיות משתנה על פי החברה, הטכנולוגיה שאותה היא מפעילה ומיקום מאגר הנפט, אבל הכל מסכימים שמחיר הנמוך מ-60 דולר לחבית הוא בעייתי. אחדות מהחברות הפועלות בטכנולוגיות החדשות כבר הודיעו על צמצום ההפקה, אבל פעילותן תופסק רק אם השפל במחירים יימשך לאורך זמן. בכינוס מפיקות הנפט אופ"ק, דרשו חלק מהמדינות, כמו איראן וונצואלה, להגביל את הייצור בתקווה להעלות את המחירים.
ערב הסעודית טרפדה את הצעה, הותירה את התפוקה בעינה ועודדה בכך את מפולת המחירים. בארה"ב חשבו רבים שהעמדה הסעודית נועדה בין היתר לפגוע בתעשיית הנפט האמריקאית ולהוציא מהשוק את החברות החדשות להפקת נפט ולגרום בכך לצמצום התפוקה, מבלי לפגוע בהכנסותיהן. בין שהסעודים התכוונו לכך ובין שלא, מפולת מחירי הנפט פוגעת במערכות הפיננסיות, ולפחות בטווח הקצר גורמת לזעזועים וירידות שערים חדות בשוקי ההון.