תעמולת הקרקעות: כיצד הצליח יואב גלנט "לקבור" את פרשת הנחלה?

בשנת 2007 הגישו כמה משכניו של גלנט במושב עמיקם עתירה לבג"ץ, ובין היתר טענו שהאיש הצליח לקבל ממינהל מקרקעי ישראל 35 דונם שאיש לבד ממנו לא קיבל ולא יכול היה לקבל, בעיקר כשמדובר בקרקע שנמצאת כולה מעבר לגבולות המסומנים של המושב. 
 

בתגובה לעתירה, גלנט והמינהל הגישו תצהירים שבהמשך התברר כי בינם לבין המציאות היה מרחק גדול. התצהיר המשמעותי ביותר שהוגש לבג"ץ נחתם על ידי יצחק אשכנזי, האחראי על הפיקוח מטעם המינהל באזור עמיקם. התצהיר הזה היה עמוס שקרים. אשכנזי טען בו שעוד משפחות, חוץ ממשפחת גלנט, קיבלו קרקעות באופן שבו קיבל האלוף. הוא טען שהקרקע שניתנה לגלנט הייתה אומנם מחוץ לגבולות המושב, אבל צורפה אליו בהמשך. הוא גם טען שהכל מעוגן בחוזה מפורש שנחתם בין המינהל למושב. בקיצור, הכל תקין. 
 

אלא שכאמור, שום דבר מזה לא היה נכון. אף משפחה חוץ מגלנט לא קיבלה כך אדמה, השטח של גלנט לא צורף מעולם (עד היום) לשטח המושב, ושום חוזה בין המינהל לעמיקם לא עיגן שום דבר שקשור באדמה של גלנט. בית המשפט, שנוהג לתת אמון בתצהירים של המדינה, נשען על התצהיר הזה כשזרק את העותרים מכל המדרגות ואפילו חייב אותם לשלם לגלנט את הוצאות המשפט שלו. 
 

מאוחר יותר, כשהתנועה הירוקה עתרה לבג"ץ וביקשה לבטל את מינויו של גלנט לרמטכ"ל, צף עניין התצהיר בבית המשפט. השופטת אסתר חיות, שלא הבינה כיצד מגישה המדינה מסמכים שאינם אמת, הקציבה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין,  עשרה ימים כדי להסביר לה מה היו "הטעמים שגרמו לטעות בנתונים שמסר המינהל בגדרה של העתירה הקודמת". כמה ימים אחר כך בוטל מינוי גלנט לרמטכ"ל, העתירה התייתרה ובמינהל ובלשכת היועץ נשמו לרווחה, שכן לא היה עוד מי שיאלץ אותם להסביר איך ולמה הוגש אותו תצהיר כוזב. 
 

שנתיים וחצי עברו וב-8 ביולי 2013 מצא את עצמו אותו ממונה פיקוח מהמינהל, יצחק אשכנזי, עומד על דוכן העדים בבית משפט השלום בחיפה, במסגרת תביעה אחרת שמנהל המינהל. כשהתצהיר לבג"ץ בעניין גלנט עלה על השולחן, ואשכנזי נתבקש להסביר לשופטת כיצד חתם עליו, הוא פתח את הפה והותיר את הנוכחים המומים.  בעדות הזו, שכאמור נחשפת כאן לראשונה, סיפר אשכנזי שהוא אומנם חתום על התצהיר אבל לא רק שהוא לא כתב אותו, הוא אפילו לא יכול להתחייב שקרא את כולו בטרם חתם. 
 

אשכנזי העיד שהיועצת המשפטית של מחוז חיפה במינהל, צפרירה שכטר, היא שהורתה לו לחתום על התצהיר אחרי שהבטיחה שלא תהיה לו שום בעיה עם החתימה הזו, משום שאף אחד בשום מקום לא ידרוש ממנו לעמוד מאחורי העובדות שכתובות בו.

התשובות של אשכנזי ביחס לסעיפי התצהיר שהוא חתום עליו היו מביכות. "אני לא יכול לומר אם זה נכון או לא", "זה עניין שלא עסקתי בו", "אני לא יודע". "(היועצת המשפטית – ק"ל) ... אמרה לי... שצריך לחתום על תצהיר ולהגיש לבג"ץ. אמרתי לה שאני לא מכיר את כל הנושאים, ונאמר לי שזו חתימה פורמלית בלבד... אמרו לי שאני לא אחקר בבג"ץ... אני טענתי ואמרתי שאני לא יכול לשים את ידי על כל מה שכתוב שם, כי זה לא בשליטתי ולא בידיעתי... אני לא יודע מה הסעיפים דיברו, אני יצאתי מנקודת הנחה שכל אחד עשה את עבודתו במינהל ולכן חתמתי". 
 

כשעוד ועוד נתונים הוטחו בפניו, חזר שוב אשכנזי על השורה התחתונה שלו. "אני לא כתבתי כלום. הוגש בפני וחתמתי". אשכנזי גם הודה כי "בסופו של דבר הבנתי שאסור היה לי לחתום על התצהיר הזה...". 

לפני שבועיים הופיע גלנט באולפן שישי בערוץ 2 והסביר שהוא מודה שטעה. כשנשאל מה הייתה הטעות שלו, הוא מילמל משהו עמום על כך שפנה לבקש את האישורים מהגורמים הלא נכונים. 
 

גלנט יכול למרוח את סיפורי המעשיות הללו באולפנים רק משום שדוח הבדיקה שחיבר בזמנו מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, לא הותר עד כה לפרסום. 

כשגלנט הגיע לעמיקם בשנות ה-90 וביקש לעצמו נחלה, למושב הייתה בעיה. לכאורה, על הנייר, אמור כל חקלאי לקבל 40 דונם, אלא שלמושב, שממילא יושב על אדמות בהיקף גדול בהרבה ממה שהוקצה לו, לא הייתה קרקע לתת. נוכל לתת לך חמישה דונם לבניית בית עם גינה ענקית, הבהירו לו, אבל לא נוכל לתת לך 35 דונם נוספים לחקלאות. גלנט הצהיר שאין לו שום בעיה עם זה. אני ממילא לא חקלאי ולא מתכנן להיות חקלאי ולכן אני צריך רק את החלקה שסביב הבית, השיב. באגודה החקלאית הסבירו שיש עוד בעיה. שהמינהל לא מאשר לאף מושבניק נחלה קטנה מ-40 דונם, ואם יבקשו עבורו אישור לנחלה של 5 דונם בלבד, אין שום סיכוי שבעולם שהבקשה תאושר. 
 

אחרי מחשבה קצרה נמצא הפתרון. אגודת עמיקם שלחה למינהל מסמכים שלפיהם היא מבקשת להעביר לגלנט קרקע בת חמישה דונם לצורך מגורים ועוד קרקע בת 35 דונם לצורך חקלאות. כשפרנסי המושב נדרשו לציין איפה נמצאים 35 הדונמים הללו, הם שיקרו והצהירו שהם מצויים בתוך שטח המשבצת שלהם. כשבמינהל ביקשו לסמן להם על מפה איפה זה יוצא בדיוק, במושב הבינו שיש להם בעיה. מה עשו? העבירו למינהל מפה שעליה מצויר השטח של גלנט מחוץ לאדמות המושב, במקום שלא שייך לעמיקם, ולכן אין למושב שום סמכות להקצות אותו. ישראבלוף, היה קורא לזה הגשש החיוור. 
 

אבל הבלוף היה גדול עוד יותר משום שכזכור המושב כלל לא התכוון לתת לגלנט את הקרקע ואף הבהיר לו את זה מפורשות. מה עושים? גלנט, שידע שבלי הטריק הזה לא יוכל לקבל שום נחלה, חתם במקביל למסמך שנשלח למינהל, על מסמך אחר שהעביר למושב ובו הוא מצהיר שהוא יודע שמגיעים לו רק 5 דונם, שהוא מתחייב לא לתבוע אף פעם את 35 הדונמים האחרים, ושהוא יודע ידוע היטב שהם אינם שלו. 
 

מבקר המדינה, שחיפש ראיה לכך שגלנט היה חלק ממסכת התחמון, מצא שגלנט צירף למסמך שהגיש למושב את המפה שהגיש המושב למינהל, כשהוא מצהיר לצדה שהוא יודע שהשטח שנתבקש עבורו מהמינהל לא באמת שלו, שהוא לא יטען אף פעם שיש לו שם זכויות ושאם יפר את ההתחייבות הזו, ישלם למושב 200 אלף שקל. 
 

לינדנשטראוס מצא גם במקום אחר את ההוכחה לכך שגלנט ידע שהכל מעשה כזב. זה קרה כשבשנת 2000 הוא הגיש למינהל בקשה לשכור באופן זמני, לצורך גידול חקלאי, את אותם 35 דונם. גלנט, הסיק המבקר, ידע מלכתחילה שהשטח הזה בכלל לא שייך למושב ושהמושב לא יכול ולא רשאי לתת לו אותו. אם הוא היה חושב שהקרקע באמת ניתנה לו, מסכם המבקר, לא הייתה לו שום סיבה לפנות אחר כך למינהל ולבקש שישכיר לו אותה. 

כשגלנט מסביר היום שהוא פנה בטעות לגורמים הלא נכונים במזכירות המושב, משום שלא ידע איך צריך להתנהל, מדובר בהיתממות מביכה. לפחות פעמיים במהלך ניסיונותיו "להלבין" את התנהלותו, גלנט ניצל את קשריו כדי להיעזר בגורמים בכירים דרך מסלול עוקף נהלים. 
 

בפעם הראשונה, כאשר כיהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון, הוא יזם פגישה במשרד ראש הממשלה עצמו עם דרור קריספין. קריספין, שכיהן במשך שנים רבות כראש האגף החקלאי במינהל ובאותם ימים שימש כיועץ חיצוני למינהל בתחום המגזר הכפרי, נתבקש על ידי גלנט לסייע לו להשיג אישורים לטעת עצים באותם 35 דונמים שמחוץ למושב, אישור שאכן ניתן לו בהמשך באופן שהוגדר "לפנים משורת הדין". 
 

בפעם השנייה זה קרה ב-2006, כשהעסקים סביב הבית הפרטי שלו החלו להסתבך והליכים פליליים נגדו החלו לקרום עור וגידים. גלנט נפגש אז ביקב תשבי בזכרון יעקב עם מנהל המחוז במשרד הפנים, יגאל שחר. "הם ישבו, שתו יין, ניסו לדבר", סיפר בעל היקב למשה ליכטמן, שחשף את הסיפור ב"גלובס". "הממונה על המחוז", כתב אחר כך מבקר המדינה "אכן נרתם לסייע". 
 

גלנט הכריז בערוץ 2 כי "מה שחשוב לומר זה שכל מה שהיה לא תקין, ביסודו כבר סודר". וזה עוד שקר. שום דבר לא סודר. גלנט ממשיך להחזיק עד היום בקרקע שמבקר המדינה מצא שהוא קיבל אותה בדרך שעקפה כל נוהל תקין אפשרי. הקרקע הזו נמצאת עד היום מחוץ לשטח המושב שלו. שכניו, שביקשו גם הם להישען על תקדים גלנט ולקבל קרקע לעיבוד, נענו כולם בשלילה. 
 

ועוד הערה אחרונה: גלנט, מרגע שהפך איש ציבור, לא יכול להסתפק בהבעת צער. הוא חייב להחזיר את הקרקע שקיבל בדרך לא דרך ולמסור לציבור דין וחשבון על כל מה שעשה בפרשה הזו. על תצהירי השקר, על תחמון הרשויות, על ניצול קשריו כדי לקדם את ענייניו האישיים ועל המרמה שבאמצעותה הושגו זכויותיו בנחלה. התחלה טובה תהיה קריאה שלו לפרסום דוח המבקר החסוי בעניינו.  

2. בשבוע שעבר סיפרתי כאן באריכות על הנוהג שעשתה לעצמה מפלגת הבית היהודי שלא לשלם חובות לספקים שלה. בבית היהודי לא אהבו לקרוא את הדברים. בתגובה לביקורת ציבורית רחבה שהופנתה השבוע אל עבר צמרת המפלגה, הוציאו שם הודעה לפיה "הכתבה רצופת שקרים". מתגובה אחרת, שהפיץ המזכ"ל ניר אורבך, ניתן היה להבין שהחובות שולמו ומשולמים, ובכלל שהמצב די בסדר בהשוואה לשאר המפלגות. 
 

ההסברים הללו לא שכנעו את איש הפרסום שפנה אלי השבוע עם ראיות לכך שהמפלגה מעכבת לו כבר כמעט שנה וחצי עשרות אלפי שקלים שאין ויכוח שהיא חייבת לו, תוך שימוש בתירוצים שונים ומשונים. 
 

די לראות את מה שקרה לאלקנה שטיינמץ, שסיפורו נחשף לראשונה בתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, כדי להבין שמשהו עקום בבית היהודי בכל הנוגע למוסר תשלומים. שטיינמץ סיפק לבית היהודי מוצרי פרסום עבור סניפיו בראש העין, בבני עייש, בכרמיאל ובאור יהודה. הוא הגיש חשבונית על סך 14,160 שקל, קיבל רבע אחרי הבחירות, עוד רבע לפני כחצי שנה, וזהו. לתביעה המשפטית שהגיש לאחרונה הוא צירף התכתבות מסרונים מעניינת שלו עם מזכ"ל המפלגה, אורבך. 
 

"ספקתי סחורה... אשמח מאוד לקבל את הכסף", כתב לאורבך במאי 2014. אחרי שגם תזכורת נוספת לא נענתה, העלה שטיינמץ לדף הפייסבוק שלו את הטקסט הבא: "נפתלי בנט אח יקר, יש לנו הרבה במשותף בחיינו. אני נולדתי ברעננה והיום אתה גר בעיר. שנינו גדלנו בבני עקיבא והדרכנו בתנועה.

שנינו שירתנו באותה יחידה בה היית מ"פ... ושנינו יזמים (רק אני בלי הכסף). בבחירות המוניציפליות האחרונות הכנתי ומכרתי למפלגתך מוצרי קד"ם ועדיין אתם חייבים לי... עברו 8 חודשים, ניסיתי לעשות הכל, טלפונים מיילים וכלום! לא רציתי לכתוב פה, אבל אין לי ברירה... בתור שר הכלכלה שאמור לדאוג לעסקים הקטנים ולהעביר חוקים נגד השוטף פלוס 900, אשמח מאוד לתשובתך". 
 

תשובתו של בנט לא הגיעה אבל למחרת הפרסום הגיעה תשובתו של אורבך במסרון. "אלקנה אהלן, קבלתי והעברתי לגזברות, יטופל אם ירצה השם בימים הקרובים". שטיינמץ המתין, שלח עוד מסרונים, ולא נענה. אחרי עוד שלושה חודשים שלח למפלגה מכתב התראה אחרון, וכשלא זכה לתשובה גם עליו הלך לבית המשפט, רק כדי למצוא את הבית היהודי ממשיך להתעלם. המפלגה לא הגישה כתב הגנה, לא הגיעה לדיון וחטפה פסק דין שמחייב אותה לשלם לשטיינמץ 10,000 שקלים בתוך 30 יום. המועד האחרון לתשלום חל היום. נכון לסגירת הגיליון הכסף טרם שולם. 
 

ההסברים של בנט ואורבך לא שכנעו גם את יוסי דואק, בעל המקומון "חדשות הקריות". ערב הבחירות המקומיות ב- 2013 הוא פרסם שתי מודעות שהריצו את מועמד הבית היהודי בקרית מוצקין, הוציא חשבונית על 4,720 שקל ולא ראה אגורה. "לא יפה, לא אתי, לא מוסרי", כתב דואק לאחרונה במכתב אישי ששלח לשר בנט. "כל פניותינו הטלפוניות ושיחותינו עם המזכיר אורי שחור, והאחראי המוניציפלי אלרואי אסרף לא נענו. גם כל ההודעות שהשארנו למזכ"ל אורבך אצל מזכירותיו לא נענו". 
 

גם הצלם רפי זוהר עבד עבור הבית היהודי בקרית ביאליק. זוהר צילם בסטודיו שלו את המתמודדים ברשימה למועצת העיר, הוציא חשבונית על סך 1,416 שקל ומחכה כבר למעלה משנה לתשלום.