1. השאלה המדממת



זה היה שבוע דרמטי ונפיץ, נזרעו בו זרעי גשם שעלולים להפוך לסופת ענק בקרוב. בעודנו מדברים, צה"ל מתגבר את כוחותיו בבהילות בצפון. הקריה בתל אביב רותחת. בירושלים הרגליים קרות ורועדות (ולכן שוגר מי ששוגר לרויטרס להודיע שלא הייתה כוונה להוריד גנרל איראני). ההערכה היא כי תגובה קשה, אולי אפילו לא מידתית מצד חיזבאללה, היא שאלה של זמן. לא הרבה זמן. השאלה הבאה היא מה תעשה ישראל. בימים כתיקונם היו הג'נטלמנים נתניהו ויעלון יכולים להכיל את המכה, לנגב את הרוק, להרגיע ולהמשיך הלאה. עם כל הכבוד, זה לא הקרב על הבית.



את ההחלטה ההיסטורית הקשה באמת (התקפה על הגרעין האיראני) לא קיבלו. עכשיו מתווכחים על שטויות. אבל אלה לא ימים רגילים. אלה ימי בחירות. מי שידו הייתה קלה על ההדק ביום ראשון, עלול להיגרר מהר מדי לתוך מערבולת במוצאי שבת. מלחמה בצפון עכשיו דוחה את הבחירות. אחריה המבול. ישראל לא קיבלה אחריות על התקיפה בסוריה ביום ראשון האחרון. כל האמור לעיל מבוסס על פרסומים זרים. בניגוד להודעה האנונימית של גורם ישראלי לסוכנות רויטרס, ההערכה היא כי מתכנני הפעולה ביום ראשון ידעו את זהותם של כל האנשים שהיו בשיירה הממונעת סמוך לקונייטרה.



תהיה מי שתהיה המדינה שביצעה את הפעולה הזו, בעתיד ייחקרו כל הנסיבות הקשורות לסדר קבלת ההחלטות שקדם לה, זהות אלה שתמכו בה, ואלה שלא המליצו עליה. השאלה אם הייתה זו פעולה שהונעה גם ממניעים פוליטיים, נשארת בשלב הזה פתוחה, מסקרנת ומדממת.



הפעולה הזו שייכת לשבוע החולף. מה שמטריד את ישראל כרגע הוא השבוע הבא. הערכת המודיעין הטרייה מדברת על תגובה קשה של חיזבאללה, גם בשם איראן. בצה"ל יש מי שמתפללים, בשקט, שהדרג המדיני יפעל במצב כזה ללא שיקולים זרים, רק לטובת המדינה ואזרחיה, בלי רעשי רקע, תשדירי בחירות או הפרעות אחרות. לא כולם בצה"ל משוכנעים שכך יהיה. הם מדברים מניסיון.


2. בינתיים בוושינגטון

נדלג רגע לוושינגטון: אם בנימין נתניהו היה צץ לפתע בחדר הסגלגל בבית הלבן בוושינגטון ומטיל לתוכו רימון רסס, זה היה מפתיע פחות את האמריקאים ממה שהוא עולל להם שלשום. ההלם האמריקאי מהתעלול האחרון של נתניהו הוא חסר תקדים, גם אם נביא בחשבון את פרשת פולארד. אז, מדובר היה בפרשת ריגול שלא אמורה הייתה להיחשף, סוג של סיכון שישראל נטלה (ושילמה אחר כך ביוקר). הפעם מדובר במבצע גרילה מתוכנן, שנמשך שבועות מאחורי גבו של הממשל האמריקאי, בשיתוף פעולה עם גורמי האופוזיציה העיקריים של הנשיא אובמה, ונועד להתפוצץ בפרצופו של הנשיא ברגע הכי פחות נכון מבחינתו, כדי להשיג אפקט מושלם של השפלה פומבית.

בניגוד לביצועים אחרים של נתניהו, הפעם זה היה מושלם. אובמה עומד עכשיו כשביצה סרוחה מרוחה על פרצופו. מסביב צוהלים הגרועים שבאויביו: הרפובליקנים, שממררים את חייו על כל צעד ושעל, פטרונם והתורם הגדול שלהם שלדון אדלסון, ונתניהו, שניסה לסייע להם להדיח את אובמה בפעם הקודמת, עכשיו הם מנסים לסייע לו לשרוד בשלטון.

הטיימינג היה קטלני: יממה אחרי נאום "מצב האומה" של אובמה, שבו הצהיר הנשיא שאם הקונגרס יעביר חוק לסנקציות נוספות על איראן הוא יטיל עליו וטו, מודיע יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר כי הזמין את נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס ב־ 11 בפברואר, 5 שבועות לפני הבחירות בישראל. מטרת הביקור: לסייע לרפובליקנים לשכנע את הקונגרס ללכת "על הראש" של אובמה בסוגיה האיראנית, להסביר את הסכנות שבאיראן גרעינית ולתת כמה דגשים בעניין האסלאם הקיצוני. נדמה לי שמעולם לא הושפל נשיא אמריקאי בצורה בוטה יותר על ידי בעל ברית מובהק שלו. בכל פעם בה מתברר שהגענו לקרקעית ואין יותר לאן לחפור, מתגלים תהומות ועומקים חדשים ביחסים בין ארה"ב לישראל בכלל, ובין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה בפרט.


אובמה. עומד עכשיו כשביצה סרוחה מרוחה על פרצופו. צילום: רויטרס

הזובור שהעבירו הפעם נתניהו ושותפיו הרפובליקנים (ופטרונם שלדון אדלסון) את אובמה שבר שיא של נכלוליות ויצירתיות פוליטית. בהשוואה אליו, נראה גם הפרק האפל ביותר של "בית הקלפים" כמו מעשיית עמי ותמי תמימה לשבת. המלחמה הקרה שניטשת בין נתניהו לאובמה בשלוש השנים האחרונות הפכה בשבועות האחרונים למלחמת עולם גלויה ויצרית. הרגש העיקרי שפועם בשתי היממות האחרונות בסביבתו של הנשיא אובמה אינו זעם. הם כבר לא מצפים מנתניהו לשום דבר. הרגש העיקרי הוא עלבון. "איך הוא מסוגל לעשות דבר כזה ברמה האנושית", שאל גורם אמריקאי בכיר השבוע, "איך הוא מסוגל אחר כך להביט על עצמו במראה, הרי הוא מתקשר פעמיים בשבוע ודורש עזרה מאיתנו, בכל נושא, אם זה האג, או מועצת הביטחון, או מימון נוסף ל'כיפת ברזל', או גיבוי בזירות בינלאומיות, אין לאיש הזה בושה, הוא משפיל את הנשיא בזירה הפנימית שלו, נכנס לקודש הקודשים ברגל גסה, אנחנו כבר לא יודעים מה לחשוב ומה לעשות עם האיש הזה, מעבר לכל שאר הדברים, זו התנהגות לא אנושית, הוא פשוט לא בן אדם".

הציטוטים הללו מדויקים. שמע אותם השבוע, החל מיום רביעי בערב, כל מי שדיבר עם פקידים אמריקאים. טקסטים כאלה לא נשמעו מעולם על הציר בין ירושלים לוושינגטון. פעם זה היה ציר של ידידות, ברית היסטורית ושיתוף פעולה. היום זה בעיקר ציר רשע. בשבועות האחרונים התחבט הממשל האמריקאי ארוכות בסוגיה איך לנהוג בבחירות הקרובות בישראל. על פניו, בממשל לא רצו להתערב או להתערבב בקמפיין. הם מוכנים לתרום כליה לקים ג'ונג און כדי להיפטר מביבי, אבל הם החליטו להקפיד על כללי המשחק ולהיות ג'נטלמנים עד הסוף.

מה גם שכל יציאה של הממשל נגד נתניהו, בניתוח המצב הנוכחי, עלולה, לתפיסת האמריקאים, רק להועיל לראש הממשלה הישראלי. ביבי הפך את אובמה לשק החבטות החביב עליו, ומכיוון שהמחיר שהאמריקאים גבו ממנו היה מזערי, התרגלו גם חלקים בציבור הישראלי למצב החדש והם נוהים בעליזות אחר חלילו של החלילן מקיסריה, תוך התעלמות עליזה מהאפשרות שהם מתקרבים לשפת הצוק.

בעוד האמריקאים מתאפקים ומשתדלים להפגין נייטרליות סטואית, התגנב נתניהו לחצר האחורית שלהם, כרת ברית עם  אויביו המושבעים ביותר של הממשל וארגן לעצמו הזמנה לגבעת הקפיטול, מאחורי גבו של אובמה, כדי להטריף את הקונגרס הלעומתי נגד הנשיא. ממש נועזים בעורף האויב. "הנשיא היה צריך לשמוע על כל זה מהתקשורת", סיפר השבוע פקיד אמריקאי בכיר, "אפילו את הזכות לשיחת טלפון נתניהו ואדלסון לא העניקו לנו. אני מקווה שהציבור הישראלי יבין מה קורה כאן ויבין שנחצו כאן קווים אדומים שאסור לחצות במערכות יחסים בין מדינות ידידות. זה ברור שנתניהו ישלם מחיר כבד על מה שקרה כאן. אם הוא יישאר בלשכת ראש הממשלה, יש לו עוד שנתיים עם אובמה, ואלה יהיו שנתיים ארוכות וקשות לכולנו".

3. שיחות התנחומים

אלה הצלילים מוושינגטון. גורם מדיני ישראלי בכיר אמר לי ביום רביעי בערב שאם הוא היה מקבל זכאות להאזין לקו טלפון אחד על פני כדור הארץ ביממה האחרונה, הוא היה מבקש להיצמד לקו הטלפון שבין השגריר האמריקאי דן שפירו לבין ראש הממשלה נתניהו ואנשיו. שפירו יושב בישראל כבר כמה שנים ומשקיע את כל מרצו, נשמתו והיצירתיות שלו כדי להחזיק, בשיניים ובציפורניים, את מערכת היחסים בין אובמה לנתניהו. מדובר במשימה אכזרית ובלתי אפשרית, אבל שפירו, שגריר מצטיין ואהוד במיוחד על הישראלים, עומד בה בגבורה.

גם בימי סגריר וסופות רעמים וברקים, שמשתלטים על החזית ביבי־אובמה רוב ימות השנה, הצליח שפירו להחזיק את המערכת הזו איכשהו על הרגליים וליצור רושם של "עסקים כרגיל". איך הוא אמור להרגיש עכשיו? אנשיו של ראש הממשלה תקעו לשפירו סכין חלודה במיוחד בגב. אני מניח שקו הטלפון האמור בינו לבין נתניהו "עלה בלהבות" ביומיים האחרונים. מתחת לרדאר, סיפר לי השבוע דיפלומט ישראלי בכיר, קיבל שפירו "שיחות תנחומים" רבות מגורמי ממשל ישראליים, ביניהם גם חברי ממשלה של נתניהו ואנשי ליכוד, שהביעו כולם זעזוע עמוק מהדרך שבה הושפלו הוא, נשיאו וממשלו.

"דיברתי איתו", הודה דיפלומט ישראלי אחר, "זו הייתה מבוכה גדולה. מה אתה יכול להגיד בסיטואציה כזו, כשמתכננים הופעה של ראש הממשלה בפני שני בתי הקונגרס, לא מעדכנים את השגריר, את הנשיא, את הבית הלבן, ונותנים להם לשמוע על זה בתקשורת?". מבחינת נתניהו, נשיא ארה"ב האמיתי הוא שלדון אדלסון, הבירה האמריקאית האמיתית היא לאס וגאס. מה הפלא שהשגריר הישראלי רון דרמר, שמוחרם בבית הלבן, מסתפק בהיותו אישיות רצויה מאוד בעיר הקזינו?

נתניהו ניסה להדיח את אובמה לפני שנתיים, הימר על מיט רומני, הפסיד את כל הקופה, אבל במקום להסיק מסקנות, הוא מגדיל עכשיו את ההימור ומטיל את גלליו בסלון של אובמה בלי להתבייש. כאילו היחסים עם הבית הלבן הם נכס משפחתי שעובר במשפחת נתניהו מאב לבן, רשום בטאבו על שמם של בנימין ושרה נתניהו, ואפשר להמר עליו, לסמרטט אותו, לסכן אותו ולזרוק אותו אל מתחת לאוטובוס. אפשר גם להביט רגע על הדברים מזווית הראייה של נתניהו: הקדנציה הקודמת שלו (2009) החלה בפחד מוות מהנשיא (הם נכנסו כמעט ביחד לתפקידם), והנה אובמה מתקדם לעבר סיום הקדנציה השנייה שלו כשהוא מוכה וחבול, בעוד נתניהו יגיע בחודש הבא כמנצח לוושינגטון.

ביבי ניצח את אובמה ללא תנאי, הישיר מבטו אל האיש החזק בעולם, ואילו הוא (אובמה) השפיל את עיניו. ההעזה הלכה וגברה, מביקור לביקור, מסיבוב התגוששות אחד למשנהו, עד השיא, בקמפיין 2012, שבו תמך נתניהו בגלוי ביריבו של אובמה וניסה להדיחו. גם אחרי שהניסיון הזה נכשל, ביבי לא הרכין ראש ולא התקפל, אלא להפך. הגדיל כל הזמן את סכום ההימור. טוב, הבנק הכי חזק בלאס וגאס עומד מאחוריו. השאלה היא אם הוא גם יעמוד בבוא העת מאחורינו.

נתניהו התפקד כנראה לאחרונה למפלגה הרפובליקנית ועכשיו הוא מסייע לה לטרפד את המו"מ שמוביל אובמה עם איראן בעניין הגרעין, עושה לנשיא האמריקאי סבוטאז' אצלו בבית פנימה, ושורד כדי לספר. מה רע לו בחיים? השאלה היא מתי יוגש החשבון. לנתניהו יש מנהג עתיק יומין בכל הקשור לחשבונות. כשהם מוגשים, הוא בדרך כלל נזכר ששכח את הארנק איפשהו, ומסתלק. עכשיו תארו לעצמכם שנקודת הרתיחה אליה הוביל אותנו נתניהו בצפון מתפוצצת מחר בבוקר, או מחרתיים, ונפתחת מלחמת לבנון השלישית, אכזרית, מדממת וקשה מכל קודמותיה. שבוע ימים לאחר פתיחתה, יגיע לוושינגטון שליח בהול מטעמו של נתניהו ויתחנן לרכבת אווירית של פצצות מדויקות, חלקי חילוף ושאר אמצעי לחימה. איך אמור להגיב עכשיו אובמה? איך אפשר להמר על הדבר הזה? מאילו חומרים עשוי ראש ממשלה שמהמר על הנכס האסטרטגי הגדול והחיוני ביותר של מדינתו, לטובת ז'יטונים פוליטיים שחוקים שפג תוקפם?


מהמר על ז'יטונים פוליטיים שחוקים שפג תוקפם. נתניהו. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

4. ולנו יש רפובליקנים

לא פשוט לדווח על הדברים האלה, בימים האלה. ימים גורליים, במלוא מובנה ההיסטורי של המילה. אני חי כבר זמן רב בידיעה עמוקה שהמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל הוא סכנה ביטחונית של ממש. לא המצאתי את התחושה הזו. שמעתי אותה באוזני מכל ראשי זרועות הביטחון לדורותיהם בשנים האחרונות. כולם, ללא יוצא מן הכלל. הם התכוונו בדיוק לאירועים מהסוג שאנו רואים עכשיו. כן, נתניהו זיהה את הסכנה האיראנית (הוא לא היה הראשון, כמובן. עמוס גלעד היה הרבה לפניו, גם יצחק רבין). כן, הוא נשא אין ספור נאומים חוצבי להבות בבריטון הסוחף ובאנגלית המדויקת והמרשימה שלו. הוא הפך לסוג של פרזנטור של הבעיה האיראנית. חלקים מהציבור התמכרו אליו. נסחפו לתחושה (נטולת קשר עם המציאות) כי ברגע שנתניהו ייעלם, תופיע הפטרייה הגרעינית מעל ישראל.

המציאות הפוכה לגמרי. נתניהו בזבז עשרות מיליארדים על הבעיה האיראנית, בלי לפתור אותה. כשהיה צריך לתקוף, הוא תפס רגליים קרות. הוא בנה על אהוד ברק, שדפק לו ברז ברגע האמת והתפוגג. התוכנית החלופית הייתה אמורה להיות גיוס העולם ובראשו ארה"ב. ובנקודה הזו, במקום להפוך את הנשיא האמריקאי לידיד הכי קרוב שלו, במקום לנהוג בו בכבוד, בפתיחות, בשקיפות, במקום להגיד לו את האמת (קשה ככל שתהיה), גם בנושא הפלסטיני, הפך נתניהו את אובמה ללעג וקלס, רימה אותו, השפיל אותו, ניסה להדיח אותו, הפך עליו את השולחן ולעג לו לעיני כולם.

עכשיו, כשאנחנו מתקרבים מאוד לרגע האמת, אין לנו את אמריקה. יש לנו את הרפובליקנים, אבל הם לא יושבים בבית הלבן כרגע. ספק אם יישבו בו בעוד שנתיים. מסיבת התה שלהם מרחיקה מהם את הציבור הרחב ומשפרת את הסיכוי של הדמוקרטים להמשיך לשלוט בבית הלבן גם להבא. הז'יטונים של נתניהו מתפזרים ברוח. ביטחון ישראל על כף המאזניים, בכל רגע יכולים להיפתח עלינו כאן שערי הגיהינום, ואז באמת נצטרך את אמריקה. שאלוהים ישמור עלינו.

בעודי כותב את השורות האלה, מתפרסם מבזק שלפיו נתניהו ביקש להזיז את תאריך הנאום שלו בפני שני בתי הקונגרס שלושה שבועות קדימה. ג'ון ביינר, יו"ר בית הנבחרים, ציית מיד. אחרי הכל, אדלסון הוא גדול התורמים שלו (עשרה מיליון דולר). שבועיים לפני הבחירות, האפקט יהיה מושלם. ביבי שלנו יופיע שם, כגדעון האוזנר בשעתו, ויהיה התובע הכללי הזועם והרהוט של העם היהודי לדורותיו נגד מבקשי נפשו. עם הבריטון, והבלורית המושאלת, והאנגלית, וכל הג'ז הזה, והציבור הישראלי יבלע שוב את הפיתיון ועוד עלול להצביע, שוב, עבור הפרזנטור, שהוא לא יותר מפלקט חלול שאין מאחוריו מאומה, זולת רצון עז, בלתי נשלט, להמשיך להיות ראש ממשלה.

5. מופז: ההפסד שלנו

גם השבוע הפוליטי היה תזזיתי. הוא נפתח עם הצגתו של אלוף במילואים עמוס ידלין כמועמד לשר הביטחון של המחנה הציוני, הדחתו של שאול מופז (שוב) מהחיים הפוליטיים, שמועות והתרוצצויות סביב איחוד אפשרי בין נתניהו לבנט, "סרטון הגנון" שלכאורה "דלף לרשת" (אבל במציאות הודלף לרשת בכוונה תחילה), משה כחלון בשוק מחנה יהודה וקובי כחלון (האח) בחקירה. סתם, עוד שבוע ממוצע, שבמסגרתו גם החליטו החברים בבית היהודי לעתור נגד שמה של רשימת הרצוג־לבני, "המחנה הציוני", כי יש להם כנראה קושאן על הציונות לדורותיה.

במי נתחיל. שיהיה מופז. צר לי עליו, באמת. מופז הוא ישראלי יפה, במובן הישן של המילה. איש צנוע, לוחם פשוט שטיפס בשיניים ובציפורניים בכל שלבי הסולם החלקלקים, עד שהגיע לפסגה (רמטכ"ל), ולעוד אחת (שר ביטחון). הוא אדם ישר בבסיסו, על גבול הסגפנות, ערכי, הקים משפחה למופת, כל הילדים ביחידות מובחרות, משפחה שורשית, המונח "לעשות לביתו" זר לו, בשבתות הוא מבלה בטיולים. אם כל הישראלים היו במודל של מופז, הייתה פה מדינה לתפארת, ואין בדל של ציניות במה שאני כותב כאן.

אני מלווה את מופז שנים ארוכות. הסוד שלו הוא עבודה. קם מוקדם, עובד קשה כל היום, הולך לישון. בלי ציפורים בראש, בלי סיגרים, בלי נהנתנות על חשבון המדינה, בלי פוזה. הוא היה רמטכ"ל לא רע בכלל ושר ביטחון בסדר גמור. הוא קצת התבלבל לפעמים בין הדרג המדיני לצבאי, אבל לא בזדון. אבל משהו קרה למופז בדרך החתחתים המסוכנת שבין הצבא לפוליטיקה. משהו לא הסתדר, לא התחבר שם עד הסוף. מופז הוא קצין מצוין ואדם טוב, אבל פוליטיקאי שלומיאל, חסר כל יכולת ניווט בג'ונגל הפוליטי.

הדברים האלה ייאמרו כאן לזכותו, אבל בכל מה שקשור לקריירה, הם לגנותו. מופז הקפיד להחמיץ את כל ההזדמנויות שהיו לו, לפרוש כשהיה צריך להישאר, להישאר כשהיה צריך לפרוש, הוא זיהה את כל המלכודות שהמתינו לו בדרך וקפץ לתוכן בחדווה. הייתי מאוד שמח אם הוא היה נשאר בפוליטיקה. כל אחד היה צריך להיות שמח. אבל הוא לא יישאר כנראה. לא בסיבוב הזה. חבל, בסופו של דבר זה גם ההפסד שלנו. אגב, טענותיו שלפיהן מי שטרפדה את כניסתו למחנה הציוני היא ציפי לבני נבדקו בקפדנות ולא נמצא להן יסוד.

מופז לא נקלט במחנה הציוני כי הטיימינג שלו היה בעייתי. כשהם היו בשלים, הוא לא היה. כשהוא הבשיל, הם כבר הרקיבו. ארבעה סקרים שונים שהוזמנו על ידי הרצוג ואיתן כבל בעניין הזה (אצל ארבעה סוקרים שונים) הוכיחו שהנדוניה האלקטורלית של מופז שלילית. הוא מייצג משהו של פעם, גם פלגנות ומריבות פנימיות. במטה המחנה הציוני ידעו שאם הוא יצטרף, הסרטונים על כל הקטטות המכוערות בינו לבין לבני יציפו את הרשת. חוץ מזה שהוא רצה מקום גבוה, והוא רצה להביא נוספים, ובסופו של יום היה צריך איתן כבל, שהיה פעם חייל של מופז בצנחנים, ללכת אליו הביתה ולתת לו הצעה שהוא לא יכול היה לקבל.


הפסד של כולנו. מופז

כבל עשה את זה בלב דואב. הוא והרצוג השקיעו השבוע את כל האנרגיה הפנימית שלהם כדי לא להתראיין נגד מופז (שדווקא כן תדרך נגדם). כבל אוהב את מופז, ובצדק. מופז, כנראה, כבר לא יאהב את כבל. מי שבא במקומו הוא האלוף במילואים עמוס ידלין, טייס קרב ולשעבר ראש אמ"ן. יתרונותיו: רקורד נקי, שפה רהוטה ובוטחת, קרדיטים ביטחוניים משובחים, גנטיקה פוליטית ראויה (אביו אהרן ידלין היה מבכירי מפלגת העבודה לדורותיה), ודבר מה נוסף משמעותי: ידלין לא מתעקש על מקום בכנסת, על עשירייה ראשונה או על קידום מקורבים.

מצדו, לא צריך כנסת בכלל. הוא מצטרף לאופרציה כמועמד לשר ביטחון. ילך, טוב. לא ילך, גם טוב. בינתיים הוא יתראיין ויהיה חלק מהקמפיין, מוסיף את הילת הטייס שהפציץ את הכור הגרעיני בעיראק, ראש אמ"ן יודע־כל וחיית אולפנים בוטחת. הרצוג ולבני עשו עסק לא רע. השבוע הציג גם אביגדור ליברמן רשימה חדשה, צעירה מאוד ובועטת )יותר מדי(. הנכס העיקרי והבולט של ליברמן הוא חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס. אצל ליברמן מקווים שהחקירה בענייני ישראל ביתנו תפנה סוף סוף את סדר היום הציבורי ותאפשר לאיווט לעצור את הסחף בסקרים. לא בטוח שזה יקרה.

6. מחוץ לתחום

הבלגן הפוליטי של השבוע שייך למטה הבחירות של הליכוד. דיווחים מתוך החדר מתארים מהומת אדירים, צעקות עד לב השמיים, חילופי האשמות וסדרה ארוכה של ראשים מותזים. על הכל אחראי ניר חפץ, מי שמסוגל בהבל פיו להחריב מוסדות יציבים בהרבה מהקקופוניה של לשכת ראש הממשלה. חפץ הספיק להדיח השבוע את ברק סרי ודינה ליבסקר, ויואב צור התפטר בגלל התנהלותו של חפץ. כולם הובאו אחר כבוד בקול רעש, צלצולים והבטחות, כולם עזבו אבלים וחפויי ראש, עם אותם סיפורים בדיוק על אותו חפץ, סיפורים שנשמעו לי מוכרים מאוד לאחר שביליתי במחיצתו למעלה משנה בקדנציה האסונית שלו כעורך "מעריב".

זה היה יכול להיות פולקלור, אלמלא התיישב חפץ כאיש הקובע והמשפיע בטבורה של לשכת ראש הממשלה. כפי שדיווחתי כאן פעמים רבות, חפץ עבד ללא לאות בשירות בני הזוג נתניהו חודשים ארוכים, ולא קיבל פרוטה מהמשפחה. עכשיו, כתגמול, הוא מונה לאופרייטור הראשי של הקמפיין, הוא צפוי לגרוף מאות אלפי שקלים, וכך לקבל את הפיצוי בדיעבד. את התרגיל הזה עושים בני הזוג נתניהו לאורך שנים ארוכות. האם יש סיכוי שאי פעם תמצאו את זה בחקירת משטרה? התשובה שלילית. המשטרה מתרחקת מהבית ברחוב בלפור בסמכות וברשות.

קצין משטרה בכיר מאוד, שקיבל לפני כמה חודשים טלפון ממני נפתלי, אב הבית בבית ראש הממשלה, שהציע לו חומר רב על הנעשה שם (כולל חשד למעשי שחיתות), דחה את ההצעה. הוא עסוק עכשיו. מעניין במיוחד הסיפור של ברק סרי. הוא היה יועץ תקשורת של ישראל כץ, אהוד ברק, עד לפני כמה ימים אצל סילבן שלום. היו לי לא מעט חילוקי דעות עם סרי לאורך הקריירה שלו, אבל עבודה הוא יודע לתת. ראש הממשלה נתניהו, בכבודו ובעצמו, הביא אותו. סרי אמר לנתניהו שישכנע את הבוס שלו, סילבן, לוותר עליו, ואז הוא יגיע. אז ביבי התקשר לסילבן, שהשתכנע באי רצון לוותר עליו, וסרי הגיע.

כהונתו במטה הבחירות של הליכוד ארכה כמה שעות. ביום שהגיע, סתר סרי את המלצתו של חפץ לנתניהו להעניק ראיון בלעדי לחדשות 2. זה לא נכון ולא הגיוני, אמר. חפץ דחף את הראיון. מעניין מה הוא סיכם עם החברים בחברת החדשות. אחרי שהראיון התקיים והתבררו ממדי האסון (נתניהו כרה שם לעצמו בור כשהאשים את אולמרט במשבר הדיור. מסתבר שיש בכל זאת דברים שהציבור לא יכול לקנות ממנו), אמר נתניהו שסרי צדק וחבל שהלך לראיון הזה.

האמירה הזו חרצה את גורלו של סרי. חפץ דאג להזכיר לגברת נתניהו שסרי עבד אצל סילבן והוא מקורב מאוד לג'ודי מוזס, ובאמצעותה הוא חבר קרוב של ההוא שאסור לנקוב בשמו (רמז: גם שמו הוא מוזס). מכאן ועד הדלת הדרך הייתה קצרה. יואב צור, גם הוא עורך "מעריב" לשעבר (ואיש יקר), עבר חוויה דומה. דינה ליבסקר, שהייתה אמורה לעמוד בראש המטה הרוסי, נשלחה על ידי חפץ להביא הצעות מחיר של חברות מדיה למגזר הרוסי. כשחזרה עם רשימת חברות והצעות ספציפיות, הוא שאג עליה שאגות אימים. באיזו סמכות את עושה את זה, שאל חפץ, לאחר ששלח אותה לעשות את זה. גורמים בתוך מטה הבחירות של הליכוד מדברים על אינטרסים כלכליים, על קופונים שנגזרים, על כספים שיעברו ועוברים. עד רגע זה, היחיד שמתעניין הוא מבקר הפנים של הליכוד, עו"ד שי גלילי. אל תעצרו את נשימתכם. הוא יישאר לבד בהתעניינות שלו. כל מה שקשור לנתניהו, מחוץ לתחום.

7. גאולה על הכוונת

ובינתיים, נמשך המצוד אחר עיתונאים. תשמעו סיפור: לפני כשלושה שבועות הגיעו שני בכירים מרשות השידור למשרדו של כונס הנכסים הרשמי, עו"ד דוד האן, המשמש גם כמפרק של רשות השידור. על הפרק היו נושאים שוטפים באשר לניהול הערוץ הראשון. לקראת סוף השיחה העלו השניים (היא והוא) בפני הכונס בקשה: להרחיק את גאולה אבן מסיקור אקטואליה בטלוויזיה עד אחרי הבחירות.

הכונס הפגין אומץ וזרק אותם מכל המדרגות. לא יקום ולא יהיה, אמר להם. בעלה של אבן, גדעון סער, פרש מפוליטיקה ולא מתמודד בבחירות, אז בשביל מה להדיח אותה? לקראת סוף השיחה הנושא חזר בדיסקרטיות והכונס שמע כי "למרות שהוא פרש, הוא ממשיך לערבב ולבחוש בליכוד ולכן לא ראוי שאבן תמשיך לשדר". גם את הפנייה הזו דחה עו"ד האן על הסף, וטוב שכך.

אגב, בינתיים הודחה אבן מהשתתפות במשדר הבחירות המרכזי ב־ 17 במרץ. היא כנראה לא מוכשרת מספיק. בתגובה לסיפור הזה, מסרו כל המעורבים כי "לא היו דברים מעולם". גם הכונס ניסה למנוע את הפרסום הזה, בטענה דומה. אבל הדברים היו. מדויקים, ברורים ושקופים. מישהו מנסה להמשיך לרדוף את גדעון סער ולהמשיך למרר את חייה של רעייתו, שפשעה המרכזי, לתפיסתי, הוא שהיא עיתונאית דעתנית הגונה, רהוטה, מנוסה וחדה. חבל שאין שם עוד כמוה.