אין לדעת האם אלי אוחנה היה חבר כנסת/פרלמנטר מוצלח. אם אכן היה נכנס לכנסת, מוטב לו היה מתרכז בספורט.

ברור שהספורט שלנו חולה. ברור שהוא "פוליטי" מדי. ברור שחובה לפרק את המרכזים מכוחם. ברור שצריך מישהו מתוך המערכת הפוליטית שישחרר את הספורט. ספק אם אוחנה היה מנהיג את המהפכה הזו מתוך הכנסת (ואולי אף מתפקיד שר הספורט). אך לו היה נכנס - היה לו באמת צ'אנס להשפיע בגדול.
הבעיה שזה לא הולך לקרות. אוחנה מהר מאוד קיבל "רגליים קרות", או שאולי ההיפך הנכון והוא פשוט נכווה ברותחין. בתוך יום הוא הבין שאנשי הבית היהודי החליטו לחסלו - ויהיה מה. לכן, למרות תמיכת המנהיג הבלתי מעורער נפתלי בנט, אוחנה החליט "להציל את נפשו" ולעזוב (כנראה בתמיכת בנט).

לציבור הניטרלי, ולכל אלה שעוקבים אחריו ב-35 השנים האחרונות, זה קצת חבל. כי אוחנה הוא כוכב. הוא מייצר עניין. מרבית חברי הכנסת הם אלמונים-פלמונים שלמרבה הצער גם אינם תורמים לחיינו יותר מדי. כך שניתן היה "להקריב" כסא אחד ולראות מה אוחנה עושה עם הפוזיציה החדשה שלו.
  
מאוד יכול להיות שגם הוא לא היה עושה יותר מדי. אולי אפילו היה חבר כנסת מתחת לממוצע. אבל כעת לא נדע. ניתן רק להרהר האם ספורטאים לשעבר צריכים לחדור לחיים הציבוריים ולפוליטיקה. לכאורה, אין סיבה מיוחדת לכך- לפחות לא בארץ.
מרבית הספורטאים כאן לא מתבטאים בנושאי היום. או שהם מפחדים לומר את דעתם או שאין להם דעה בעלת משמעות מיוחדת. וכך אנחנו נותרים עם פרסונות דלות ושטוחות- ההיפך המוחלט ממוחמד עלי שהקריב חלק גדול מקריירת האגרוף שלו כדי להילחם על דעתו נגד מלחמת וייטנאם ונגד אמריקה הגזענית. גם לברון ג'יימס מקריב לא מעט כספי פרסומות כדי לומר את דעתו מעוררת המחלוקת לעתים בענייני השעה האמריקאים.
גם באוקראינה המתאגרף אלוף העולם ויטאלי קליצ'קו החליט לחבור למחאה ההמונית ואף להנהיג אותה- וכך להפיל את הנשיא המושחת ויקטור ינושצ'נקו. אותו דבר קורה עם אגדת הקריקט הפקיסטאני אימרן קאן שמנהיג את האופוזיציה במדינת הענק.
אבל במרבית המדינות בעולם כוכבי הספורט ממש לא נכנסים לפוליטיקה- ובישראל אף יותר מכך.
לכן הניסיון של אוחנה היה מעניין. שחקן כדורגל שבחיים לא נרתע מלומר את דעתו בענייני השעה, ותמיד הביע תמיכה במפלגת הליכוד, אמר כאן: אני מוכן לעזוב את הספורט ואת התקשורת וללכת "להשפיע". מובן שגם ניתן היה לראות בכך אקט ציני של נוחות - אולי לאוחנה כבר נמאס לאמן, והוא כבר הצהיר שדי נמאס לו מהתקשורת - ובכל זאת חברי כנסת בישראל מרוויחים יפה ולא עובדים קשה במיוחד.
כך או כך, בסוף זה לא יקרה עם אלי אוחנה והכנסת. ספק אם מישהו הפסיד מכך. ספק אם מישהו הרוויח מכך. ואולי בכל זאת יש כאן מפסיד אחד - אלי אוחנה, שבתוך יום הפך מכוכב עבר ומי שמבוקש גם במפלגה גדולה, למי שמפלגת הבית היהודי הקיאה מתוכה באופן מיידי. כעת כל חזרה שלו לאימון או אפילו לתקשורת- תיראה קצת כמו ברירת מחדל, כאשר מנגד, קשה לצפות ממנו למשהו אחר.
בעניין הבית היהודי - המפלגה הזו הוכיחה שהיא כנראה עדיין לא בשלה למיינסטרים הישראלי. בנט רוצה להפוך אותה לכזו, לפחות בכל האמור לתדמית (כי הפוליטיקה של בנט נותרה בימין הדי קיצוני), אבל רבים בתוך המפלגה ובין בוחריה אמרו לו : אין לנו עניין בכדורגלן לשעבר, אין לנו עניין במחלל שבת, אין לנו עניין בימני לייט. וזה, קצת מדאיג.