א לי אוחנה לא רגיל להתנהגות פויה כזאת. הוא רגיל לשמור (בעבודה הראשונה) על הבוס (של העבודה השנייה), והבוס שומר לו על הג'וב גם אם הוא מביא תוצאות עלובות.
אוחנה בטח לא ציפה להסתערות כזו של רבנים קדושים וטהורים כל כך שדרכיהם בדרך כלל דרכי שלום - עד שאתה טיפ-טיפה שונה מהם, לא בדיוק מגדל זקן ולובש ציצית כמוהם, ואז הם שוכחים שהם אוהבים כל יהודי באשר הוא ועושים לבנט מי שבירך.
אין צדיקים בסיפור הזה של אוחנה והבית הלאומי. גם – במיוחד – הרבנים שמעמידים פרצוף צדיקים. אבל מה ששווה בדיקה הוא למה כל האנשים האלה, שמעולם לא התבוססו בדרעק של הפוליטיקה, רצים להיות חברי כנסת. לי זה נשמע תענוג קטן מאוד, ואני יכול לחשוב על הרבה מלאכות מענגות הרבה יותר מלהיות חבר כנסת, לשבת במליאה ולשמוע את טיבי צורח על ביבי, וזועבי פותחת על חוטובלי, או לכלות ימים שלמים בישיבת ועדת המשנה החוקרת את התפרצות השעלת האחרונה בקרב קופים בחוות מזור.
אוחנה ובנט. (צילום: דוברות הבית היהודי)
בעייני, מענג ומלא סיפוק הרבה יותר לצרוח ביציע העיתונות על פרימו ושליימה, וחמש דקות אחרי סוף התוכנית להוריד בירה בפאב בתל אביב בראש נקי בלי ניג'וזים מהתקשורת ועוזרים פרלמנטריים בעניין הצעת החוק האחרונה.
בעניין זה אי אפשר שלא להעריך את העיתונאי אראל סג"ל, שקיבל הצעה מנתניהו לשריון ברשימת הליכוד ואמר לא. אני רחוק מלהשתגע על דעותיו של סג"ל, אבל לטעמי הוא בחר בצד השפוי של החיים. הוא ויתר על תפנוקים בדמות ישיבות סיעה עם דני דנון, מירי רגב ויובל שטייניץ, כדי להמשיך לחרטט בתקשורת בפוזה של רבי עקיבא כמו שהוא אוהב, וכדי להמשיך לנגן בלהקת הרוק החביבה שלו נאג' חמאדי, ביחד עם העיתונאים, עם דרור פוייר, דרור גלוברמן וטל (גוזמן) לזר. סגל, לטעמי, בחר בחיים.
רק אוחנה יודע למה העדיף את השעמום הפרלמנטרי על פני עולם הספורט המעניין פי כמה. אולי אוחנה קצת נבהל מהחילופים בעמדת יו"ר ההתאחדות, וחשש שיידרש מעכשיו לייצר הישגים. אולי בנה על האוטו והמשכורת המובטחים. מזל שלו שהעסק התפקשש, אחרת חס ושלום עוד היה מוצא את עצמו איזה שר לענייני בטטה וקישואים ונאלץ לעבוד באמת. זה לא בשביל אוחנה. טוב שיצא מזה.
***
באותו עניין, אגב, אני מעט פגוע שאף מפלגה לא פנתה אלי והציעה לי שריון. הייתי רוצה להציג את כישוריי וכוונותיי הפרלמנטריות לראשי המפלגה ו/או מועצת הרבנים: אני לא מתכוון לעשות כלום. לא להגיע לישיבות המליאה, לא ליזום הצעות חוק, לא להצהיר על עמדה עצמאית השונה מהדעה הרצויה, לא להגיע בכלל לכנסת.
אני מתכוון לציית כמו פודל לראש המפלגה, וכל זה בתמורה לדרישות: משכורת (שתעלה עם המדד), רכב (חדש), טלפונים חופשי (להסטלבט עם החבר'ה על הפועל) ועיתונים חופשי שיהיה מה לקרוא בארוחת צהריים. לא רוצה להיות שר, לא סגן שר, לא חבר ועדה, לא להתווכח, לא לצרוח, לא בטיח. את כל הבוג'ראס הזה אני משאיר לרגב ואוחנה.