לפני שלושה חודשים ארז ניצב משה (צ׳יקו) אדרי את חפציו, ולאחר פחות משנה וחצי בתפקידו עזב את לשכת מפקד אגף התנועה של המשטרה, בדרכו ללשכת מפקד מחוז ירושלים. מפכ״ל המשטרה יוחנן דנינו לא ראה לנכון לאייש מחדש את התפקיד החיוני, ומאז עומדת הלשכה ריקה ומשטרת התנועה מנסה לתפקד ללא מפקד.
האם היה מתאפשר, ולו ליום אחד, תפקודו של הצבא ללא מפקד? תפקודו של בית ספר ללא מנהל? תפקודו של גוף בלי ראש? ברור שלא. למה, אם כך, נמנע המפכ״ל מלמנות מפקד למשטרת התנועה? אם הייתה משטרת התנועה מוכיחה את יכולתה להתמודד עם מניעת הקטל בדרכים ללא מפקד, ניחא. ניתן היה להתווכח. אבל לא זה המצב. בשנה האחרונה הוחרפה המגמה שלפיה משטרת התנועה לא עומדת ביעדים שקבעה בתחום מניעת התאונות. מספר ההרוגים בעלייה, במקום שיהיה בירידה, וכך גם מספר התאונות. אין מנוס מהקביעה שישראל של השנה האחרונה היא המדינה היחידה במערב שמגמת ההיפגעות בכבישיה נמצאת בעלייה במקום בירידה. האם נוכח נתונים אלו נראית החלטתו של המפכ״ל להותיר את אגף התנועה ללא מפקד, לגיטימית?
היא איננה לגיטימית, אבל הימנעות ממינוי מפקד, על האמירה הבוטה הגלומה בה, אינה הדרך היחידה של המערכת להפגין את הזלזול המחפיר, חסר האחריות והנפשע שלה, במכשיר העיקרי שיש לחברה הישראלית להיאבק בתאונות. דרך נוספת היא לרוקן את תקציבי הבטיחות, כדי שגם שייכנס סוף-סוף מפקד ללשכה הריקה, יגלה במהרה שאין לו עם מה לעבוד.
תקציב הבטיחות בדרכים, על פי החלטת הממשלה, היה אמור להיות 550 מיליון בשנה. סכום זה, שהוא זניח לגמרי ביחס למיליארדים הרבים בתקציבי פיתוח התשתית של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, לא נקבע כלאחר יד. הוא פרי חישוב מדויק של עלותה של תוכנית לאומית למאבק בתאונות, שיישומה יוביל בהכרח לירידה דרמטית במספרי ההרוגים והפצועים, ולחיסכון של מיליארדי שקלים למשק מדי שנה.
מתוך אותם 550 מיליון, מועברים כ-240 מיליון בלבד; במקום 450 ניידות אכיפה בכבי¬שים, משרתות 224 ניידות בלבד; במקום 300 מצלמות אכיפה שאמורות להיות מותקנות בקטעי כביש ובצמתים מרובי נפגעים, מותקנות 60 מצלמות בלבד; סטודנטים שאמורים להיות מגויסים למשטרת התנועה ככוח עזר אינם מגויסים; מתוך 400 מיליון שקלים שאמורים להיות מועברים לשיפוץ תשתיות הבטיחות במוקדי סיכון, מועברים 200 מיליון בלבד; ועוד ועוד דוגמאות לדחיקת המאבק בתאונות הדרכים - גורם המוות הראשון בישראל בקרב צעירים - אל תחתית סדר העדיפויות.
תקציב הבטיחות בדרכים, על פי החלטת הממשלה, היה אמור להיות 550 מיליון בשנה. סכום זה, שהוא זניח לגמרי ביחס למיליארדים הרבים בתקציבי פיתוח התשתית של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, לא נקבע כלאחר יד. הוא פרי חישוב מדויק של עלותה של תוכנית לאומית למאבק בתאונות, שיישומה יוביל בהכרח לירידה דרמטית במספרי ההרוגים והפצועים, ולחיסכון של מיליארדי שקלים למשק מדי שנה.
מתוך אותם 550 מיליון, מועברים כ-240 מיליון בלבד; במקום 450 ניידות אכיפה בכבי¬שים, משרתות 224 ניידות בלבד; במקום 300 מצלמות אכיפה שאמורות להיות מותקנות בקטעי כביש ובצמתים מרובי נפגעים, מותקנות 60 מצלמות בלבד; סטודנטים שאמורים להיות מגויסים למשטרת התנועה ככוח עזר אינם מגויסים; מתוך 400 מיליון שקלים שאמורים להיות מועברים לשיפוץ תשתיות הבטיחות במוקדי סיכון, מועברים 200 מיליון בלבד; ועוד ועוד דוגמאות לדחיקת המאבק בתאונות הדרכים - גורם המוות הראשון בישראל בקרב צעירים - אל תחתית סדר העדיפויות.
אי מינוי מפקד לאגף התנועה הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה בהרבה: חוסר המחויבות הבוטה והבלתי נסלח למאבק בקטל בדרכים, מצד שלושת ממלאי התפקידים האחראים עליו: מפכ״ל המשטרה, השר לביטחון פנים ושר התחבורה והבטיחות בדרכים. הותרת משטרת התנועה ערופת ראש וקיצוץ חצי מתקציבה וממצבת כלי הרכב שלה אינם יכולים לעבור בשתיקה. בטח לא כשמדי יום משלמים אזרחי ישראל על ההפקרות הזו בחייהם, בתאונות דרכים שאותן ניתן ואף חובה היה למנוע.
הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת "אור ירוק".