״עמקפלסט״, דורית קלנר, ידיעות ספרים, 324 עמ׳


״ואם יגאל ישאל מי אמר תגידי שאני. אני אמרתי...״ כך אומרת דפנה, מנהלת מחלקת מחקר ופיתוח במפעל למוצרי פלסטיק באזור התעשייה של עפולה. משפט המפתח המהפכני בוקע מפיה לקראת סוף ימי המפעל במתכונתו השמרנית. גיבורי יצירת הביכורים של דורית קלנר הם בעיקר גיבורות המייצגות דור נשי בתעשייה, שבתחילת שנות האלפיים עדיין צריכות להיאבק על מקומן בעבודה ובבית. הרומן כתוב כשרטוט טכני דייקני ביותר, מחובר למציאות על כל דקויותיה, ולכן כוח השכנוע שלו גדול.



הנוף, המצבים, הדמויות ותהליכי הנפש מתוארים במלאות קפדנית, עד כי נדמה שהמדע התובע נתונים מדויקים ביותר חבר כאן למעשה הספרותי ואולי אף הכניע אותו. אם יש כוח ליצירה הזאת, הוא נובע מכוח האמת הריאלית ומהמסרים ההומניים שלו. הרומן הזה רחוק מכל מופרכות או הרהור תל אביבי מדוכא. זאת היא המציאות כהווייתה בפריפריה, שבה לאנשים, ובמיוחד לנשים, אין זמן לחבר שירה נוגה.



הרחק מהם מצוי יהודה, בעל המפעל המתגורר דווקא לא רחוק, בקיסריה, בעודו מצפה לעסקות גדולות באירופה ומזניח את בטיחות סביבת העבודה של פועליו. קלנר מבהירה שקשריו עם ראש העיר ומפקדת מכבי האש מסייעים לו בהעלמת עין מחריגות בתקני הבטיחות. נתונים נוספים שמבטיחים את הצלחתו הם המסירות הגדולה של עובדיו ושאפתנותן הבריאה של הנשים המאיישות תפקידים רגישים, נהנות בעבדותן וחותרות להצלחה.



אין מסתורין בסיפור הזה, שאינו דורש כל מאמץ מצד הקורא. כל הפרטים, כולל תהליכי ייצור והרכבי החומרים, מובאים בחריצות אל הדפים. ועם זאת, אף פרט אינו גורם לתחושת מיותרות. פתיחות הפרקים אפילו מהדהדות במשהו את ״הטבלה המחזורית״ של פרימו לוי, הכימאי שייחס משמעות אנושית לתכונות החומרים.



לא, אין עודפות בטקסט הזה. להפך. לפני הסוף הנמהר והפתאומי חסר אולי פרק תהליכי שיבנה את הסוף. לניסוח הגמר בחרה קלנר בפורמט של דוח משטרתי, וזאת המכשלה היחידה שמעדה בה (אם נתעלם מעובדת המעבדה הרוסייה שנפצעה בפיגוע ומאז לא נזכרה עוד בסיפור). משהו נקטע בסוף באחת ובצורה שאינה הומוגנית לרומן כולו. אין ספק שכדי לקשור את כל קצות הסיפור ולהביאם לסיום שנובע מן הדרכים שהלך בהן עד כה, הייתה נחוצה תנופת בדיון שחסרה כאן. אבל חסך כזה אינו גורע מהעניין הגורף של מהלך הסיפור עד לפרק המסיים.



קלנר מתמקדת בדמויות נשיות אחדות ובערבי אחד, ומקדמת את העלילה באמצעותם. יעלי היא הצעירה ביותר, היפה ביותר, המתחילה מתפקיד נמוך בהיררכיה ומעפילה בלא התכוונות יתרה לתפקיד בכיר בזכות כישרונותיה. נורית היא אשת מעבדה נוירוטית, מרירה, אך מצטיינת בעבודתה. דפנה היא האקדמאית הבכירה, המגיעה למקומה החדש ונאלצת לפלס את דרכה במדרג מאובן של גברים בתפקידי השליטה. ניכר שהכותבת קרובה אצל הדמות הזאת. קלנר עצמה מתפקדת בחייה בעמדות בכירות בתעשיית הפלסטיקה בארץ.



שאדי הערבי יהיה קורבנה של המציאות הישראלית הקשה. קרוע בין העולם המסורתי שנכפה עליו לבין פיתויי החיים של היהודים, יישאר מאחור, לחלום על אמסטרדם שלו. אמסטרדם שלפני העול המשפחתי, אמסטרדם שלפני המגע שלו עם האופציה להתקדמות ועם האהבה הרומנטית. שאדי ייאלץ להכיל את האכזבה והייאוש הבונים את יסודות עולם התעסוקה בתעשייה הישראלית. מובן מאליו שקלנר משתמשת כאן בתפיסות צפויות, במבט השגור בערבי המקופח, באתיופי עם המטאטא ביד ובעובדים הרוסים ששומרים על שפתם הנפרדת. אך באיזה אורח פלא, אולי בזכות ההיצמדות הנאמנה להוויה הפריפרית שבין עפולה לנצרת, הרומן אינו משעמם. הדייקנות הנקייה שלו והתובנות שהוא מעלה ומפרק על הנייר, נותנות לו את ערכו המיוחד.



סבא נאצי

“סבא שלי היה יורה בי" (ספרית פועלים, מגרמנית: דפנה עמית, 211 עמ'), הוא מסמך אוטוביוגרפי, שמוסיף ממד לתיעוד הכיבוש הנאצי באירופה. לא כל בני הדור השלישי סובלים מרגשי אשמה בגין מעשי הסבים. יש בהם שממשיכים לתמוך, כנכדתו של רודולף הס, שדואגת לרווחתם של ישישי הרייך השלישי. ג'ניפר טגה, נכדתו של אמון גת, מי שפיקד על מחנה פלאשוב, קיבלה לידיה קלף מורכב וקשה להתמודדות. לא רק שלקראת העשור הרביעי לחייה גילתה לפתע שהיא נכדתו של פושע נאצי שנודע בסאדיזם שלו, זעזוע שתבע התבוננות עצמית אמיצה, כמו לידה גרועה מחדש, אלא שמלכתחילה נגזרו עליה תנאי פתיחה קשים: היא נולדה ב– 1970 לאם גרמנייה ולאב ניגרי, ונמסרה בינקותה למוסד של נזירות. 


צילום: יח"צ 



עורה היה שחור, שערה מקורזל והיא בלטה בגובהה בין לבני העור הבלונדים. החל מגיל 3 גודלה אצל משפחת אומנה, שאימצה אותה לאחר מכן. רק במקרה נודע לה שאמה נולדה לאמון גת והמאהבת שלו, רות אירנה קאלדר. כשנודעו לה הפרטים המזעזעים על השיוך המשפחתי שלה, היה עליה לבנות את עצמה על תשתית רעועה ממילא, בידיעה שעכשיו נוסף לה סב שהיה רוצח יהודים מתוך אידיאולוגיה שהנאה בצדה. אמון גת רצח עשרות במו ידיו, ושלח רבים היישר לתאי הגזים באושוויץ, בתוכם מאות ילדים. טגה התקשתה לעמוד שוב לפני חבריה הישראלים. דרכה אל התפקוד השפוי עברה במסע במחנות המוות, באתר פלאשוב, במתחם גטו קראקוב, באושוויץ. לכתיבתה האישית, העניינית והלא מתחמקת, חברה העיתונאית ניקולה זלמייר, שהשלימה את הסיפור בפרקי רקע היסטורי. מסמך מעניין, שאינו מבקש דמעות הזדהות.
סבא חומל

דניאלה כרמי כתבה ספר עדין ביותר לילדים: “לאן עפים הסבאים?" (הקיבוץ המאוחד). ליאורה וסבה משוטטים בסביבת מגוריהם, מלווים בציוריה הרכים של הילה חבקין, שנופיה נעימים לעין וללב. החשש ממותו הקרב של הסב מעובד לאמירה זהירה, פתוחה, על הסוף שאולי אינו סוף. כמו סבא של סביון שזרעיו נפוצים לרוח, נושאים בחובם פריחה עתידית.


צילום: יח"צ