"מוספי האבל מוכנים. מומחי ההומור והסאטירה מחכים לדברי הסיכום. אך הברווז העקשן נאחז בחיים בציפורניו האכולות. ואכן, עד לרגע האחרון מותח העוף המרוט את עצבי מקורביו, כפי שנהג כל החיים" (דודו גבע, חודש לפני מותו).
זה סיפור עצוב על איש מצחיק. אם היה לי כישרון ציור מינימלי, הייתי מאייר אותו, או משרטט אותו, או דוחק אותו לתוך קוביות מלבניות שהכנתי מראש, מוסיף כמה משפטים מחוכמים, והופך אותו לציור ארסי או לקומיקס שצובט בלב. אבל אני לא דודו גבע. דודו גבע היה רק אחד. ולכן, האבידה שלו משמעותית כל כך לתרבות הישראלית.
אנחנו מכירים אותו בעיקר מסדרות הקומיקס השנונות, מהאיורים הגרוטסקיים ומהקריקטורות המצחיקות עד אימה שהופיעו בעיתונים ״חדשות״, ״העיר״, ״הארץ״ ו״מעריב״, נמצאו גם בספריו הרבים, והגיעו עד למוזיאונים ולגלריות. אנחנו בעצם מכירים את העיפרון שלו, שבו אחז מגיל צעיר, הרבה יותר מאשר אותו. ואותו הרבה פחות מאשר את הברווז האומלל, או צמד הבלשים אהלן וסהלן, או יוסף, הפקיד האפור, העגמומי, הנואש, מהעירייה. בכולם, מותר להניח, היה משהו מגבע, או מדודו, או מדודו גבע גם.
תמיד פוליטי. מתוך טורו של גבע ב"מעריב"
רק הצחוק ישחרר
"סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים"
משורה ישחרר רק המוות, אבל מעבודה של דודו גבע ישחרר רק הצחוק הפרוע. הוא נולד במרץ 1950 בשכונת רחביה, בנם של אהרון העיתונאי ומרים המורה, נכדו של המורה לחינוך האגדי צבי נשרי - משפחה ישראלית שורשית אמיתית, בסיס נפלא לפרודיה נשכנית. ולא פלא, אם כן, שבסביבה האינטלקטואלית שבה גדל, צייר קריקטורות מצחיקות והפיק תחת ידיו מדור קומיקס בעיתון הילדים ״הארץ שלנו״. כשהתגייס, תרם את חלקו לעיתון ״במחנה״ והתוודע למפקדו בצה״ל, בהנדסה קרבית, יעקב גרוס, לימים חוקר תולדות הסרט העברי, סופר ומשורר, שייעזר בגבע כמאייר ספריו.
״אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו״