באופן אבסורדי היעדרה של תוכנית כלכלית סדורה והעובדה שמפלגת השלטון ניגשת לבחירות כלליות – פרי יוזמתו של ראש הממשלה (אחרי שפיטר את שריו) בלי שהוא מניח בפני הציבור את עקרוניות המדיניות שלו, הכלכלית־חברתית או בנושא הפלסטינים ויחסי החוץ של ישראל – עשויה להתגלות בסוף כמועילה למתחרה הפוליטי הגדול ביותר, המחנה הציוני.
הביקורת החריפה שהושמעה הפעם, ב־2015, על הוואקום הרעיוני, בקושי חלחלה ליו״ר הליכוד, ואם כבר יונחו כמה עקרונות כלליים (כך הצהיר השר גלעד ארדן שיקרה), הרי שגם זה כבר מאוחר. הנה אנחנו 20 יום לפני הבחירות והליכוד כמי שכפאו שד.
הציבור הרחב, לא רק מצביעי הליכוד, צריך היה לדעת לאן הולכות פני תנועת הליכוד. הסיבה לכך אינה נעוצה ביכולת או ברצון של הליכוד או של נתניהו לעמוד בהתחייבויות־מצע, אלא דווקא בזכות הציבור לעמת את נבחריו מול הצהרות הכוונות של הליכוד לכשתוקם הממשלה.
הפוך על הפוך, דווקא אם נתניהו והרצוג יקימו בסופו של דבר ממשלת אחדות לאומית, היעדר התוכניות הכלכליות של הליכוד עשוי לפשט להם את התהליך. ייאמר, מצע או תוכנית כלכלית ומדינית חייבים היו להתפרסם. לפני חודשיים. לא השבוע. אבל הוואקום האידיאולוגי הזה של חברי הליכוד מאפשר להם לשלב ידיים עם המחנה הציוני ביום שאחרי.
נתניהו הודיע השבוע שהוא מתנגד לישיבה משותפת עם הרצוג ושפניו הן להקמת קואליציה עם השותפה הטבעית שלהם, הבית היהודי. אבל האם יעמוד בדיבורו?
בבחירות 2013, הוא הצהיר שאינו פוסל אף אחד ״אבל פוסלים אותי״, ואחרי הבחירות לחץ על יחימוביץ להיכנס לקואליציה. יחימוביץ אז סיפרה שהפערים הכלכליים והאידיאולוגיים היו גדולים מדי.
ב־2015, הדבר נראה הפוך. נתניהו מודיע מראש ״רק לא הרצוג״, והרצוג הוא זה שממתין עם משחקי המרכבה. הפעם יכול הרצוג לבוא ולהציע לנתניהו להצטרף, כיוון שעל הנייר מה הם בכלל הפערים? הליכוד הלך לבחירות בלי מידע, מדיניות או עמדה עקרונית, והותיר את השטח לאחרים לקבוע תכנים ומהות.
אם המצע של הליכוד פתוח לכל והוא כמו אמבה, משתנה עם הזמן בהתאם לביצועים ולדרישות, מדוע שלא ילכו שם על הכלכלה הסוציאל־דמוקרטית של העבודה ועל גישת הגברת מדיניות הרווחה?