מעניין מתי היה הרגע הזה בהיסטוריה שבו החלטנו, כעם, שאנחנו לא נהיה פראיירים בחיים. הכוונה היא כמובן מילולית - מתי היה הרגע שבו החלטנו שניאלץ למות לפני שניתן למישהו להפוך אותנו לכאלה? וואללה, אין לי תשובה לשאלת ה״מתי״, אבל השבוע לגמרי קיבלתי תשובה לשאלת ה״איך״ - איך זה נראה? אתם מבינים - הפראייריות פנים רבות לה, לכן חשוב מאוד להיערך לכל מצב שבו חלילה מישהו יחשוב שהוא יותר טוב מכם, מצב שבו מישהו יקבל משהו שאתם לא קיבלתם, שמישהו לא ייתן לכם את מה שאתם דורשים. עכשיו. או במילים אחרות:

״כוס ראבק, אתה המכור לה שוקולד!״ הלוואי שכולם ראו את הסרטון הזה. הלוואי שכל השכנים והחברים והחברים של הילדים שלהם בבית הספר - כולם - ראו אותו. זה לפחות מה שחשבתי כשראיתי את הקסם הידוע בכינויו ״טיסת החלומות לורנה״ בפעם הראשונה. אז איפה נתחיל? נתחיל מהעובדה שכל הדיילים שדיברתי איתם לא נפלו מהסרטון אלא ציינו שמדובר באירוע די שגרתי? או דווקא מהעובדה שמדובר באנשים מבוגרים, ״הורים לילדים״, כפי שניסח עורך הדין שלהם במכתב ההתנצלות? לא - זה לא מספיק טוב. נראה לי שאפתח דווקא בידיעה המוחלטת שיש לא מעט אנשים שחושבים שהמשפחה המעופפת בטיסת יש-ראייר לורנה הם דווקא אחלה גברים ולא מבינים מה הבעיה עם כל הסיטואציה. המחשבה הזאת מפחידה אותי יותר מכל.
״אני קניתי כרטיס, אתה העובר של' ואתה תמכור לי שוקולד״. שירה.

ממש כמו בבופה ״אכול כפי יכולתך״ - אני שילמתי ולפיכך יש לי כל זכות לנהוג כבהמה (במקרה של הבופה בעיקר כלפי עצמי) ולתקוע כל מה שניתן לנעוץ בו מזלג. אני הרי שילמתי ואני, כידוע, לא פראייר. בשלב הזה היא בכלל הייתה אמורה לתהות למה היא צריכה לשלם עבור השוקולד בעגלה הפטורה ממס אם שילמה עבור הכרטיס? קצת התאכזבתי שלא הגענו לזה בדיאלוג בינה לבין הדייל האומלל. אגב, עכשיו כשמספר המועמדים לפרס ישראל הצטמצם דרמטית, אני מבקשת להציע אותו לזכייה, מגיע לו.
ואז מגיע גם החלק שלנו בסיפור. נורא כיף להתנשא על חבורת שיכורים בריונית, אלימה ועלובה, אבל גם אנחנו מתנהגים ככה. גם אם בקטנה, גם אנחנו אוהבים להרגיש את הכוח מול נותני שירות. אנחנו צועקים עליהם כשהם מסרבים לתת לנו הטבות, אנחנו לא משאירים להם טיפ אף על פי שאנחנו יודעים שזו המשכורת שלהם, אנחנו מונעים מהעובדים שלנו זכויות (כמו משכורת אמיתית ולא כזו שמבוססת על טיפים), אנחנו גובים מחירים מטורפים עם מאות אחוזי רווח, אנחנו מתחזרים בכביש כי הפקק הזה לא לרמתנו, אנחנו צורחים קריוקי אל תוך הלילה, אנחנו מדברים בקולי קולות בטלפון במקומות ציבוריים. אנחנו לא פראיירים!
השבוע ראיתי ילד בן 14 מרים את הקול שלו על פקידה במשרד של רופאת ילדים שסירבה לחתום לו על אישור להשתתפות בספורט תחרותי. טוב, הילד תחרותי, מן הראוי שיהיה שאפתן גם בניסיון לשנות את דעתה. אבל מה הוא חשב כשהוא צעק שם במשרד? הוא קיווה שזה מה שישכנע אותה לקחת אחריות על החיים שלו במקום לשלוח אותו לרופא המקצועי שהוא אמור ללכת אליו? איפה הוא למד שזה מה שפותח דלתות בחיים? אילו דלתות זה פתח לו בעבר? ולמה לא סוגרים לו פעם אחת את הדלת חזק על האצבע כדי שיבין שלא טוב להתחיל את החיים הבוגרים שלו כבריון חוצפן?
״שם זין עליך ועל ורנה״
ככה מדבר מלך (כי הוא הרי אבא של נסיך, ככל הנראה). מנפח את החזה והולך כאילו משהו מונע ממנו להצמיד את הרגליים זו לזו. הפתרון: במקום חותמת בדרכון - אחת על המצח.
כזו שלא יורדת חודש, לא משנה כמה חזק שפשפת. כזו שמכריזה עליך כפרסונה נון גרטה בכל מקום שמבקש לשמור על אווירה נעימה.
אחת, שתיים, שלוש כאלה יפתרו את הבעיה אחת ולתמיד.
נחמד שתכונת אופי הופכת שייכת לעם שלם, לפחות בהוויה. זה מגבש, זה מאחד אותנו, ואלוהים יודע שאנחנו צריכים להתאחד סביב איזה מכנה משותף לפני שנשתגע סופית. אבל למה דווקא התכונה הזאת מכל התכונות??? לפחות אנחנו גם מזדעזעים באופן קולקטיבי, גם זה משהו.
ואולי בכל זאת מילה בשבח הפראייריות לסיום. לפעמים מגיע איזה איש שמצליח ברגע אחד נדיר להראות מה זו הקרבה הרואית.
הפראייר האולטימטיבי שהיינו רוצים לצדנו. מתי בפעם האחרונה מישהו שמנהיג אותנו נשכב על רימון בשבילנו? כמה מהמנהיגים שלנו יכולים להגיד לנו שהם יעשו בשבילנו הכל, אשכרה הכל, וב־
שנעמיד את זה במבחן הם אפילו יוכיחו את זה? ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, עשה השבוע משהו ששומעים עליו רק באגדות, כשהתנפל על מחבל חמוש בסכין. הוא היה יכול לרוץ לבניין העירייה כדי להגן על עצמו, וזה היה לגיטימי לחלוטין ובכל זאת בחר להיות פראייר. הלוואי שהיינו כולנו פראיירים כאלה. מי בא לורנה?