לא היה שום דבר חדש בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנס אייפא"ק בושינגטון היום.
זה לא אומר שהופעתו לא היתה אירוע מרשים. מבחינה רטורית, כצפוי, הנאום היה מלאכת מחשבת. האהדה הגורפת שבה התקבל ראש הממשלה היתה צפויה ומובטחת מראש. באייפא"ק אוהבים במיוחד ראש ממשלה ימנית וכנס מטעם השדולה הפרו-ישראלית הוא מגרש בית לנתניהו.
אבל ראש הממשלה לא חידש מאומה. היה ברור מראש שנתניהו יפתח בדברי הערכה לנשיא ברק אובמה ויציין את הסיוע לישראל וההבנה לצרכיה שהבית הלבן גילה תחת הנהגתו של ברק אובמה. הדגשתו את הברית ההיסטורית בין ישראל לארה"ב שעמדה במבחנים רבים ושרדה חילוקי דעות ומשברים גם היא לא הפתיעה את המאזינים.  

תיאורו את איראן כאיום כאיום מוחשי על קיומה של ישראל והגדרת המשטר בטהרן כסכנה על הבטחון בעולם היו חזרה מדוייקת על נאומים קודמים של נתניהו בישראל. את המסר שהעם היהודי איננו פאסיבי יותר ומסוגל היום להגן על עצמו מפיץ נתניהו בכל הזדמנות. לדברי ראש הממשלה, מה שאמר היום בנאומו בכנס אייפא"ק הוא מתכונן לומר מחר בנאומו במושב המשותף של הקונגרס והסנאט. כלומר, גם בנאום מחר לא יהיו הפתעות וחדשות מרעישות. 
נראה שראש הממשלה מאמין כי המסרים וההתרעות שנאמרים בושינגטון מעוררים רושם מיוחד ומקבלים משמעות מיוחדת. זה נכון מהבחינה ההצהרתית והתקשורתית. אבל לא נכון מהבחינה הפרקטית והאופרטיבית.
דברי הערכה שלו לנשיא אובמה לא ירככו כהוא זה מהניכור המוצהר שהנשיא אובמה מגלה כלפי ראש הממשלה ולא ישקמו את משבר אי-האמון ביניהם. התרעתו על הצפוי מאיראן גרעינית לא תאט את החתירה להסכם עם איראן שמובילה ארה"ב בתמיכת וסיוע מעצמות המערב. 
דבריו המחמיאים על אהדה לישראל המשותפת לשתי המפלגות לא תפשיר את האיבה והתיעוב ההדדיים שבין הנשיא ברק אובמה למנהיגי המפלגה הרפובליקנית. נותר רק להיווכח אם ההופעות והנאומים בושינגטון ישפיעו על הלכי הרוח של המצביעים בישראל.