איתיאל ארז מוכן לספר שוב ושוב על אותו יום לפני חודשיים, שבו הצליחה אולגה רעייתו לתקשר לראשונה בעזרת מחשב ייחודי המסוגל לקרוא תנועות עיניים. הוא משחזר כיצד עמד ליד מיטתה של אשתו, כשלצדו קלינאית התקשורת והמרפאה בעיסוק, ועקב אחר מבטה המתמקד במסך המיוחד, שעליו הופיעו מספר מילים. ללא קול או הזזת שפתיים הצליחה אולגה להרכיב את המשפט ״ברוכים הבאים, חברים טובים״, ולטעת בלבו של איתיאל תקווה חדשה.



סיפורה של משפחת ארז עלה לכותרות לפני כשלוש שנים, כאשר אולגה הפכה לצמח זמן קצר לאחר שילדה שלישייה. מאז היא אינה מסוגלת להזיז את ידיה ורגליה או לדבר, ומוגדרת כבעלת הכרה מינימלית. אלא שאיתיאל אינו מוכן להרים ידיים. בניגוד לעצת הרופאים העביר את אולגה לביתם העמוס לעייפה, ובשנתיים האחרונות הוא מטפל בה במסירות יוצאת דופן, תוך דאגה לבנו הבכור וריצה אחר שלישיית הפעוטות האנרגטיים והצחקנים.
 
רק לאחרונה הרגיש איתיאל כי ההשקעה באשתו נושאת פרי. היא מבינה את דבריו, מחייכת כאשר אחד הילדים מתקרב אליה, צופה בטלוויזיה בעניין ובעיקר מזיזה את שפתיה במין ניסיון נואש לדבר. רק פעם אחת, לפני כחודש, נשבר איתיאל. אולגה ניסתה להוציא קול מגרונה ללא הצלחה, ואז פלט המחשב בקול מתכתי קר את צמד המילים ״נמאס לי״ שסימנה באטיות בעיניה.
 

״אני מבין אותה״, אומר איתיאל בקול מרוסק. ״כבר שלוש שנים היא באותה תנוחה ואני לא מצליח להעניק את כל מה שאני חושב שמגיע לה. אומנם רכשתי בגרמניה כדורים מיוחדים המסייעים לפעולת המוח, ואפילו סיימתי קורס ריפוי הוליסטי בעזרת תנועה, אבל כדי שאולגה תתקדם בצורה משמעותית נדרשים טיפולים נוספים שאין באפשרותי לממן. הייתי רוצה שהיא תקבל למשל טיפול בתא לחץ, וגם לשלוח אותה לניתוח שבו יתקנו את הנזק שנגרם למיתרי הקול במהלך ההחייאה שעברה. אבל כל עוד אין פסק דין בתביעה שהגשתי כנגד בית החולים, אנחנו תקועים בדירה קטנה, ללא אפשרות למטפל סיעודי, ואני זה שמטפל בה ומנקה את הבית, במקום לפרנס את המשפחה ולגדל בשמחה ארבעה ילדים״.
 
שקלת בשלב מסוים להעביר את אולגה למוסד סיעודי?
״בשום אופן זה לא יקרה. הרופאים לוחצים עלי להעביר אותה לבית אבות, אבל מהלך כזה יטיל על אולגה גזר דין מוות. היא תהיה זרוקה על מיטה, הרחק מהמשפחה, ומי ירצה להמשיך לחיות ככה? אני לא מבין למה מתייחסים אל אולגה כמו לחפץ שהתקלקל. באמת מצפים שאזרוק אותה הצדה או אחליף אותה באחרת? היא אשתי והחברה הכי טובה שלי. לו המצב היה הפוך, אולגה הייתה מטפלת בי באותה צורה. כל מה שאני רוצה הוא שהרופאים יאמינו ביכולת שלה להתקדם ויסייעו למצות את הפוטנציאל שלה. רק טיפולים שוטפים יעניקו לה איכות חיים טובה יותר״.

עד יום הלידה עבדה אולגה כמנהלת משרד העוסק בסחר ובשיווק יהלומים, ואילו איתיאל התמחה בעיצוב תכשיטים בעזרת מחשב. היום שהיה אמור להיות המאושר בחיי המשפחה, השתנה באחת לסיוט. לאורך 40 שעות מאז הלידה, הובהלה אולגה פעם אחר פעם לחדר הניתוח בשל דימומים חמורים בבטנה ובראשה, שלאחריהם הועברה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא משותקת, מורדמת ומונשמת. מעולם לא חיבקה את השלישייה המונה שתי בנות ובן, לא הגתה את שמם בפיה, לא מחתה את דמעותיהם ולא חגגה עמם את ימי הולדתם.
 
התקופה היפה שלנו

איתיאל עלה מאוקראינה לישראל לפני 21 שנה והתגורר באולפן בנתניה. באחד משיטוטיו בעיר, הוא נכנס לחנות ספרים ברוסית, שם פגש לראשונה את אולגה, שהגיעה לארץ בגיל 16 מאותה עיר באוקראינה. מאז לא נפרדו דרכיהם. ״עשינו הכל ביחד״, מחייך איתיאל. ״מאחר שלא מצאתי עבודה במקצוע שלי, טכנאי אוניות, עבדנו קצת בקטיף ברמת הגולן ואחר כך לקחנו קורס בצורפות וסיימנו בהצטיינות. זו הייתה התקופה היפה ביותר שלנו. היינו צעירים, גרנו בקיבוץ מיצר, ורכבנו בכל בוקר לעבודה על אופניים. בבית דיברנו על עיצוב תכשיטים, על המשך החיים יחד ועל הרצון להקים בארץ משפחה גדולה״.


"דיברנו על הרצון להקים בארץ משפחה גדולה״. איתיאל ואולגה ביום חתונתם
 
כשהצעות העבודה זרמו מהבורסה ליהלומים ברמת גן, רכשו אולגה (40) ואיתיאל (44) דירת ארבעה חדרים בשכונת נווה שרת בתל אביב. בשנת 2003 הם התחתנו, וכעבור שנתיים נולד חביבאל, הבן הבכור. ב-2011 הייתה שוב אולגה בהריון. ״היא התקשרה אלי בבכי מהרופא, ונבהלתי״, נזכר איתיאל. ״חששתי שמשהו לא תקין עם העובר. כשהבנתי שנהפוך בבת אחת למשפחה עם ארבעה ילדים, קפצתי מרוב שמחה. בניגוד להריון הראשון, אולגה שמרה על חשאיות. היא ביקשה לא לספר לאף אחד שיש לנו שלישייה והתעקשה לא לבחור מראש את השמות של הילדים מחשש לעין רעה״.
 
התגלו בעיות כלשהן במהלך ההריון?
״ממש לא. היה לנו רופא פרטי, ואולגה עברה כל בדיקה אפשרית. לאורך הדרך הרופאים ביקשו שנשקול אפשרות לדלל עוברים, אבל לא הסכמנו. לא מבחינה דתית ולא מבחינה כלכלית. שנינו עבדנו, הרווחנו יפה, ולא ראינו כל בעיה בלגדל ארבעה ילדים קטנים. מבחינתו ההריון הזה היה ברכה משמיים, ואולגה אפילו עבדה עד לרגע האחרון. היינו בכלל בדרך לעבודה כאשר היא פתאום הרגישה צירים״.
 
בתחילה פנו בני הזוג לבית החולים איכילוב, אולם הסתבר כי הפגייה אינה ערוכה לקליטת שלושה עוברים, והם נשלחו לבית החולים שניידר בפתח תקווה, השייך למרכז הרפואי רבין (בילינסון). ב־2 בנובמבר 2011, לאחר יומיים של אשפוז במחלקת יולדות, הוחלט ליילד את אולגה בניתוח קיסרי.
 
״אני זוכר את הטלפון שהקפיץ אותי ב-4:00 לפנות בוקר״, משחזר איתיאל. ״לקחתי מונית לבילינסון, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי תחושה לא טובה. הייתי בלחץ, משהו באינטואיציה לא נתן לי מנוח למרות שידעתי שניתוח קיסרי הוא דבר שגרתי. ישבתי בפרוזדור ליד חדר ההתאוששות וראיתי איך כל פעם מוציאים יולדת אחרת, ורק אולגה נשארה בפנים. רק אחרי זמן רב הגיעה אלי רופאה ושלחה אותי לראות את הילדים בפגייה״.
 
אולגה הועברה למחלקת יולדות בשעה 9:00 בבוקר כשהיא תשושה וחלשה. ״היא נראתה לי כמו מסוממת ולא הפסיקה להתלונן על כאבים״, אומר איתיאל. ״בכל פעם שקראתי לאחות היא אמרה שאולגה מפונקת. המשפחה והחברים הציפו את בית החולים אחרי ששמעו שנולדה לנו שלישייה, אבל לא יכולתי לשמוח מהברכות כי כל הזמן הייתי מודאג״.
 
אולגה ראתה את הילדים לאחר הלידה?
״כשאני מסתכל עליה היום, שוכבת ככה במיטה מבלי יכולת להחזיק את הילדים, אני מתנחם בעובדה שהרופאים הראו לה אותם מיד לאחר הניתוח. אולגה אפילו זכרה שהקטנה, עמנואל, סירבה לבכות ולקח זמן עד שהאחיות הצליחו לגרום לה להוציא קול מהפה״.
 
הצלחתם לבחור להם יחד את השמות?
״אולגה הספיקה לומר לי שהיא רוצה שלבן יקראו אלישע. היא אהבה את הדרך שבה השם נשמע. את השמות של חמוטל ועמנואל בחרתי בעצמי ואני מקווה שהיא אוהבת אותם״.
 
השיבה הביתה

ביממה הראשונה שלאחר הלידה עברה אולגה גיהינום. היא לא הפסיקה להתלונן על כאבים באזור המנותח וטענה כי היא מרגישה שבטנה נעשית כבדה יותר מרגע לרגע. ״עד שעות אחר הצהריים אף רופא לא הגיע אליה״, כועס איתיאל. ״אני זוכר כל דקה במחלקת היולדות וחשבתי שאני משתגע. הייתה שם אחות אחת שלא הפסיקה לגעור באולגה ולומר לה שתפסיק להתפנק. במו אוזני שמעתי אותה אומרת לה 'רצית שלישייה, אז עכשיו תסבלי'. הייתי המום, כי זה לא נאמר בצחוק.

אחר כך הושיבו את אולגה על כורסה, ובעיני היא נראתה באותו רגע כמו מתה. העור שלה היה צהוב, והיא לא הצליחה לשמור על גב ישר. לטעמי, התנהגו אליה בקשיחות ובחוסר רגישות. עד היום אני מצטער שלא עשיתי מהומה בבית החולים כאשר האחיות ניסו להרגיע אותה עם אקמול. הבטן המשיכה להתנפח וראיתי שהיא מדממת מהאזור המנותח. כשאמרתי לאחיות שיורד לה דם, הן כעסו עלי ואמרו לי שאני לא רופא״.
 
בשלב מסוים קיבלה אולגה משכך כאבים חזק ונרגעה מעט. היא הביטה על התמונות של השלישייה בטלפון של איתיאל ודיברה עם שותפתה לחדר על שמות תנ״כיים לילדים. ״בסביבות אחר הצהריים לקחתי את אולגה למקלחת ופתאום ראיתי דם בכל מקום״, משתנק איתיאל. ״הדם פרץ ממנה, שטף את הרצפה ונזל לתוך החדר. האחיות הזעיקו רופא תורן, אבל אף אחד לא הגיע. כשבדקתי מה קורה, ראיתי את הרופאה משוחחת בטלפון במסדרון. ניסיתי לבקש ממנה להגיע בדחיפות, אבל היא סובבה אלי את הגב. כשהרופאה כבר בדקה את אולגה היא הבינה שמשהו לא תקין ושלחה אותה לאולטרה-סאונד. רק אז גילו אצלה הצטברות גדולה של דם בבטן״.
 
כעשר שעות לאחר הניתוח הקיסרי הובהלה שוב אולגה לחדר הניתוח, שם הוחלט לכרות את רחמה. כעבור מספר דקות היא לקתה בדום לב ובמשך 45 דקות לא הגיעו מספיק דם וחמצן למוחה. כשיצאה מחדר הניתוח הייתה אולגה מורדמת ומונשמת. ״לא האמנתי כשראיתי אותה נפוחה ככה״, רועד קולו של איתיאל. ״אלה היו אמורים להיות הרגעים המאושרים שלנו עם הילדים, ובמקום לבקר אותם בפגייה הייתי בחרדה ממצבה של אולגה, שלא הפסיק להתדרדר״.

למחרת בבוקר נכנסה אולגה לניתוח שלישי לניקוז הדם מבטנה, אולם בכך לא הסתיימו תלאותיה. בצהריים הבחינו הצוות הרפואי ואיתיאל בעיוות בפניה, ואחת מעיניה נראתה כעומדת לצאת ממקומה. התברר כי הדם הציף גם את מוחה של אולגה, והיא הובהלה לניתוח ראש. ״בשלב הזה אמרו לי הרופאים כי אולגה לא תהיה יותר האישה שהכרתי״, אומר איתיאל. ״הם לא האמינו שהיא תישאר בכלל בחיים אחרי מה שעברה בפחות מיומיים״.
 
אולגה שהתה בבילינסון שלושה שבועות נוספים, שלאחריהם הועברה לשיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא בתל השומר. ״זו הייתה תקופה כמעט בלתי אפשרית מבחינתי״, מספר איתיאל. ״התרוצצתי בין הילדים בפגייה, לבין חביבאל שהלך לגן, ואולגה ששכבה בבית החולים. בסיום השיקום נקבע שהיא במצב של הכרה מינימלית והוצע לי להעביר אותה למחלקה סיעודית בבית אבות. סירבתי. אולגה הייתה בת 38 בלבד והרגשתי שרק בבית היא תקבל את הטיפול הראוי״.
 
בספטמבר 2012, כמעט שנה לאחר הלידה הטראומטית, חזרה אולגה לביתה. במקום אם מאושרת המתרוצצת אחרי ארבעה זאטוטים, היא נכנסה לדירה על כיסא גלגלים כשצינור הזנה מחובר לבטנה. אולגה לא הבחינה בשלישיית הפעוטות שזחלו בסלון ולא השפילה את מבטה לכיוונו של חביבאל, שניסה לטפס על ברכיה. היא שכבה על המיטה יומם ולילה, כשעיניה נעוצות בנקודה נעלמה ומוחה אינו ער למהפך ולדרמה שעוברים על משפחתה. 

מחכה לבית המשפט

ביתם של אולגה ואיתיאל עמוס לעייפה בחפצים המדגישים את הסיטואציה הבלתי אפשרית של משפחת ארז. במרפסת מונחת ערימה גדולה של צעצועי פלסטיק צבעוניים, וממולם, במקום שבו הייתה אמורה להיות פינת האוכל, מוצב הר של ארגזי קרטון המכיל חיתולים למבוגרים, תרופות וציוד רפואי. חדרם הדחוס של אולגה ואיתיאל מקושט בציורי הילדים, בתמונותיהם ובסרטים צבעוניים, בניסיון לשוות לחדר מראה עליז.

כשאולגה מבחינה באדם זר הנכנס לחדרה, היא מתכווצת במיטתה ומסרבת לשתף פעולה עם הפיזיותרפיסט. היא תולה באיתיאל מבט מבוהל, ובתגובה הוא אוחז ברוך בידה, מקרב את ראשו לפניה ומרגיע אותה. עיניה של אולגה תרות אחר המסך המיוחד, שפתח עבורה צוהר קטן וחדש לעולם של תקשורת בין אנשים.

המחשב דומה בפעולתו למכשיר המשמש את האסטרופיזיקאי הידוע סטיבן הוקינג, ומופעל בעזרת מצלמת עין מיוחדת. למחשב יש מספר מסכים והמערכת עוקבת אחר תזוזת האישונים, כתחליף לעכבר, ומתרגמת אותה לתנועה על המסך. בעזרת קלינאית התקשורת למדה אולגה לזפזפ בין המסכים, הכוללים תמונות של בני משפחתה ומסרים קבועים. בכל פעם שמבטה של אולגה ננעץ בתמונתו של בעלה, בוקע מהמחשב שמו של איתיאל בקול נשי ומתכתי.


איתיאל והילדות. ״אני מאמין שכאשר בית המשפט יפסוק לי פיצויים, חיי המשפחה ייראו אחרת". צילום: אריאל בשור
 
״איך אפשר לקרוא לאולגה צמח?״, שואל איתיאל. ״היא מתקשרת איתנו, קוראת לי כשמשהו מפריע לה, ובימים האחרונים התחילה לקרוא גם לחביבאל. המערכת הזאת חשפה אותנו לתקשורת חדשה עם אולגה, ואני מאמין שמכאן אפשר רק להתקדם. לצערי, קיבלנו את המחשב בהשאלה לתקופה זמנית, ובלעדיו אולגה שוב תהיה כלואה בתוך גופה״.
 
אלא שגם התקשורת החלקית והאופטימיות המפעמת של איתיאל אינן יכולות לחפות על חייה המורכבים של המשפחה, המתגוררת בצפיפות מחרידה. חביבאל הוא היחיד שמתגורר בחדר משלו, והשלישייה לנה בצוותא עם אמו של איתיאל. ״זה לא חיים״, הוא אומר בשקט. ״לא חשבתי שאמצא את עצמי באמצע החיים משמש כמטפל סיעודי של אשתי. אני רוצה לעבוד, לצאת פעם אחת לבית קפה רק כדי לנקות את הראש, אבל הפעולות הפשוטות האלה הן מותרות בשבילי״.
 
מדוע אתה לא מעסיק מטפלת סיעודית?
״כי אין לי היכן לשכן אותה. יש חוקים בנושא, ובמצבה של אולגה המטפלת תגיע רק אם תוכל להתגורר איתנו. רוב הזמן אני מרגיש כמו עכבר שרץ על גלגל פלסטיק בכלוב ולא מגיע לשום מקום. כל דבר תלוי בשני, והכל תקוע. הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה היא פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בנושא התביעה שהגשתי כנגד בילינסון״.
 
את תביעת הרשלנות הרפואית הגיש איתיאל בדצמבר 2012, באמצעות משרד עורכי הדין פרויליך-פרחי, זמן קצר לאחר שוועדת בדיקה מטעם משרד הבריאות הגישה את מסקנותיה לגבי התנהלות הצוות הרפואי מול אולגה. הוועדה אומנם לא מצאה מחדלים בעבודת הרופאים, אך העירה על התנהלותה של האחות כלפי איתיאל וכן ביקשה לשנות נהלים ודרכי טיפול ביולדות לאחר ניתוח קיסרי.

״אני מאמין שכאשר בית המשפט יפסוק לי פיצויים, חיי המשפחה ייראו אחרת", אומר איתיאל. “אוכל להרחיב את הבית, להכניס מכשירים שיסייעו לאולגה, להעניק לה טיפולים מיוחדים כמו תא לחץ, וגם להעסיק מטפלת. תארי לך שבתוך כל הבלגן שעברתי התברר שהמעסיק של אולגה, שאצלו היא עבדה 12 שנה, מסרב להעביר לנו את הפיצויים. אין לך מושג כמה טיפולים היא הייתה יכולה לקבל בסכום הזה".
 
אתה באמת מאמין שניתן לשפר את מצבה של אולגה עד להבנה מלאה?
“אני בטוח בזה, והייתי שמח אם הרופאים היו מפסיקים לומר לי כל הזמן שצריך להמשיך הלאה, כאילו אולגה היא סמרטוט שסיים את עבודתו. כשהגיעה הביתה היא התנהגה כמו זומבי, אבל היום אולגה היא אחרת, בזכות הטיפולים והכדורים מגרמניה. לו יכולתי, הייתי לוקח אותה לים ומטפל בה גם בהידרותרפיה, אבל ללא עזרה אין לי סיכוי לעשות את זה. אני מתעניין בכל טיפול חדש שיוצא, כי לדעתי אולגה רק תשתפר מעכשיו. היא נושמת לבד, אוכלת גלידה כמו שאהבה, הלב שלה חזק, ואת צריכה לראות איך היא מגיבה כאשר שמים לה בטלוויזיה תוכנית שהיא לא אוהבת".
 
בשבועיים האחרונים, כך טוען איתיאל, מנסה אולגה גם לדבר, אולם רק נהמות עולות מגרונה. ניתוח הטרכאוסטומיה שעברה בגרונה, כאשר הייתה מחוברת למכונת הנשמה, פגע במיתרי הקול שלה. “כרגע הרופאים חוששים להכניס אותה לניתוחים מורכבים, אבל אני לא מוותר", אומר איתיאל נחרצות.  “אין חשוב יותר מהתקשורת של אולגה. היא מקשיבה, מניעה את השפתיים, ורק עיוור לא יבחין בכך שהיא מנסה לדבר".
 
ניסית להגיע לפשרה בתביעה בניסיון לקבל את הפיצויים מהר יותר?
“את לא רוצה לשמוע כמה עורכי הדין הציעו לי. נעלבתי בשביל אולגה. הם מתנהגים  כאילו היא תמות מחר. אני מזמין אותם לראות איך היא התקדמה".
 
כשאתה לבד עם אולגה, על מה אתה מדבר איתה?
"אני מספר לה על התביעה ועל הילדים, ומשתדל שלא להלחיץ אותה. כאשר אלישע אושפז בבית החולים, היא בכתה במשך שעות. איך אישה שלא מבינה מגיבה ככה? לפעמים אני מוצא את עצמי בוהה בחמוטל, שנראית בדיוק כמו אולגה וגם מתנהגת כמוה. אלה הרגעים שאני מרגיש לבד. גם אם לא אוכל לדבר או לצחוק איתה כמו בעבר, לעולם זה לא יגרום לי לוותר עליה".
 
דוברת בית החולים בילינסון, ורד קויטל, מסרה בתגובה: "צר לבית החולים על מצבה של אולגה והוא מחזק את ידי המשפחה במהלך ההתמודדות הקשה. לגבי השתלשלות האירועים בהקשר ללידה, יצוין כי הנושא הובא בפני ועדת בדיקה של משרד הבריאות, אשר קבעה כי לא נמצא פגם בהתנהלות הצוות הרפואי והסיעודי. בנושא התביעה המשפטית, הנושא נדון כעת בבית המשפט".

לתגובות ולסיוע למשפחה ניתן לשלוח הודעה לכתובת המייל: [email protected]