דווקא משום שפורים הוא חג שמח ומבדח, ראוי לתקן את העיוותים הקשים שהשתרשו בו, וחבל. לראשונה קם אדם אמיץ ונחוש (אני) וקורא: די. לא עוד.
להוציא את הפרג מאוזני המן. להבדיל מהסופגנייה, שיש לשמר את גרסתה הקלאסית עם הריבה, עלינו להיפרד מהפרג באוזן המן, ויפה פורים אחד קודם. לא תשמעו אותי אומר מילה רעה על הבצק של האוזן, שיכול להתפאר במילויים ראויים לו, מתמרים או שוקולד מסורתי ועד לקונפיטורות וקרם פטיסייר. אך פרג הוא סוג של אדמת חמרה שחורה, שבאופן משונה, בתהליך אפיית אוזני המן, השתרבב ונכנס לתוכן, ללא הקשר. טעמו של הפרג הוא כמובן של חול תפל. לראיה - אם הוא היה כזאת הצלחה, הוא היה מוצא את עצמו משתחל בגאווה למאכלים נוספים. אם כבר היום נכריז על הפרג כטעות קולינרית ונסרב לקנות אותו - כבר בפורים הבא, הוא ייעלם.
להפסיק לשחק ב"גמדים וענקים" במקומות עבודה. המשחק המטופש והמיותר "גמדים וענקים" השתרש כחוויה חברתית בלתי נסבלת במקומות עבודה. בשלב מסוים בעיבורו של חודש פברואר, מתרוממת אחת העובדות הדחויות בחברה, ומעיזה להציע: ‘חבר'ה, בואו נשחק השנה "גמדים וענקים"!'. הבוס/ית עשויים לאמץ את הקריאה, משום שבדמיונם יתבטל הדיסטנס שבין הסמכויות בתאגיד, ויטושטש, ולו לתקופה מסוימת, הקפיטליזם הדורסני שמטרתו להביא את החברה לרווחים.
יחד עם זאת, הוא יוצר מעמדות חדשים של הענקים שהסתדרו, לעומת השקופים. השקופים הם אלה שקונים משלוח מנות ארוז מהסופר ומביאים אותו לענק שלהם. השקופים הם אותם גמדים, שהענק שלהם הוא הבוס, והם נכנסים ללבירינט שאין ממנו מוצא. מצד אחד, הם רוצים להתחנף אליו עם משלוח מנות מטורף, מצד שני, אם יש להם מספיק כסף לקנות משלוח גדול, אז הבוס לא יראה טעם לתת להם העלאה, מצד שלישי, הם לא רוצים שייצא להם שם של קמצנים בחברה. בקיצור, סבך שממנו ישחררו רק התלושים של פסח.
לבטל את העדלאידע בחולון. עדלאידע אמורה להיות התשובה הישראלית לקרנבלים הגדולים בעולם, ולזה של ריו, בפרט. אך באורח פלא, המיקום של הקרנבל בארץ נקבע בעיר חולון, מה שמוסיף לאירוע גוון סחי בלתי אפשרי, במיוחד כשהרעיון הוא לצרוך אלכוהול עד שלא נדע להבדיל בין המן למרדכי. אבל איכשהו העיר חולון אינה נותנת לאדם הסביר אפשרות להשתחרר מכבלי הזמן והמקום. אתה אולי רוצה לאבד את עצמך עם בירות וצ'ייסרים ולשוטט בחוצות עד חצות, אבל שדרות קוגל בואכה סוקולוב לוכדות אותך בסבך של שפיות אינסופית שכל האלכוהול שבעולם לא יצליח לשחרר אותך מהמועקה שהעיר משרה.
לאסור תחפושות חושפניות לילדות. כשבתך בת ה־8 מצהירה שהיא רוצה להתחפש השנה למלכת הפרפרים, אתה רואה בעיני רוחך את התינוקת המתוקה שלך עטופה בבד ורדרד ותמים, כשפרפרים בכל מיני צבעים מודבקים לחליפתה, בעוד היא אוחזת רשת פרפרים ענוגה, ולשערה מודבקים פרפרים ולבבות אין ספור. והנה היא חוזרת מחנות התחפושות עם הלנז'רי של לירז דרור. מסתבר שהפרפרים מבחינתה הם הבנים בכיתה והיא, כמלכה, רק רוצה לצוד אחד מהם, כדי שעד אפריל היא תביא אותו הביתה לסדר פסח להכיר את ההורים.
להשתיק סטנדאפיסטים. לצער כולנו, פורים הפך להיות שעתם היפה של סטנדאפיסטים, שזוכים לקבל ספיישלים ברדיו ובטלוויזיה כטיפוסים המסוגלים כביכול, להצחיק. אלה הם אמנים, שרוב השנה עומדים על במות רעועות בדרום תל אביב, כשהם מודים שאין להם עדיין הופעה כי הם "מנסים חומרים" על הקהל, בעוד הקהל משוכנע שהם עדיין מנסים חומרים על עצמם. בעוד בניכר סטנדאפיסט הוא יצור תבוני, שמסוגל לדוג אבחנות חברתיות ולהפוך אותן לסיפור עם מסר ופאנץ', סטנדאפיסט ישראלי, עדיין תקוע, בדרך כלל, בשלב האנאלי, כשהתובנה המרכזית שהוא בא איתה, היא שהוא מסוגל לחרבן בלי לעשות רעש.