בהפגנת החלפת השלטון אמש בכיכר רבין נכחו רק כמה עשרות אלפי בני אדם. (כמובן שזה לא היה הדיווח בתקשורת. שם דובר בהתרגשות על ״רבבות!״ אנשים, ובהתרגשות שסחפה את כולם). הרבה מאוד כסף הושקע בה (אני מהמרת שהיו צריכים להמיר אותו מיורו), הרבה שלטים של מרצ, אפילו כמה דגלי ישראל. רק דבר אחד מהותי היה חסר, חוץ מאנשים: אמירה ברורה.
כי חוץ מ״רק לא ביבי״ לא הבנתי מה כן. כשמאיר דגן עומד על הבמה ומספר לנו שיש משבר הנהגה, למה הוא מתכוון? הרי הוא זה שהתריע בפני נתניהו שלא יפציץ באיראן, וביבי הקשיב לו, אז מה הוא אומר בעצם? שביבי חסר אופי כי שמע בקולו? הוא מבין כמה מטופש זה נשמע?
יתרה מזאת: לו נתניהו היה מראה שהוא גבר, מתעלם מעצת דגן וחבריו, ומפציץ באיראן - דרקון השמאל היה יורק אש ואוכל לנו את הראש על איזו טעות זאת, לא להקשיב ליועצים שלך, ושראש הממשלה בעייתי ומוביל אותנו לאסון כי הוא פועל סוליקו.
בעצרת המנומנמת אמש הבליחה נקודת אור, שהצליחה להרגיע את אלו המקשיבים לתוכן, לא רק לסיסמאות ולנהמת הקהל. דגן סיכם לשומעיו את שש שנות כהונתו של ראש ממשלתנו באומרו: ״הוא לא הוביל מהלך לשינוי פני האזור״. מכיוון שאני מניחה שדגן לא התכוון לכיבוש עבר הירדן המזרחי אלא ההפך - מתן נכסי מולדת לאויב הערבי ללא תמורה, זה משמח, ואני מחזקת את ידי ראש ממשלתנו שימשיך בדיוק בדרך הזאת: אל תשנה את פני האזור.
פעם נלחמנו על הבית. בזמן הסכמי מדריד, קמפ דיוויד ואוסלו, עלינו על אוטובוסים ונסענו שעות, נשים גברים וילדים, עם שלטים שכתבנו בסניף או בבית, במרקרים ובדמעות,וצעקנו עד שנגמר לנו הקול לא לעשות את הטעות הנוראה שעמדה על הפרק. ״אל תתנו להם רובים״, ״העם עם הגולן״, ו״ירושלים מאז ולתמיד״ היו רק חלק מהסיסמאות שדרשו מהמנהיגים שלנו לא לוותר על הבית שלנו, על הביטחון שלנו, על החיים שלנו, עלינו. לבל ישנו את פני האזור.
בחלק מהפעמים הלחץ הציבורי עזר. חצי מיליון איש נואשים זה כוח שקשה להתעלם ממנו. אבל לפעמים, כמו בהסכמי אוסלו הארורים או בגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, המנהיגים שלנו התעלמו מאיתנו, ושינו את פני האזור, ועד היום אנחנו בוכים על הטעויות שלהם.
בהפגנת ״החלפת השלטון״ אמש בכיכר רבין נכחו רק כמה עשרות אלפי בני אדם. אצלנו, בימין, זה לא היה זוכה אפילו לתמונה בעמוד האחורי של העיתון. אנחנו גם לא עושים הפגנות כאלה, אצלנו זה מינימום רבע מיליון.