אבישי עברי חושב שהימין ניצח פשוט כי הוא יותר גדול

מה למדנו ממערכת הבחירות הזאת? כלום. והרבה מאוד.

המפה הפוליטית הבינגושית שמרה על יציבות מפליאה 29 מושבים לשמאל, 44 לימין, 21 למרכז, 13 לערבים, 13 לחרדים. שיקוף כמעט מדויק של מפת המנדטים בכנסת היוצאת. השינוי הדרמטי היחיד הוא הירידה הגדולה בכוחן של המפלגות החרדיות, מ-18 ל-13, ירידה שמוסברת כמעט כולה (4 מושבים) בהיחלשותה של ש״ס, היחלשות מובנית לאור פטירתו של הרב עובדיה יוסף ז״ל, הפיצול המתוקשר של המפלגה והמריבה המתוק-שרת לעייפה של ראשיה.

אך בצד ה״כלום״ הזה, קרה הרבה מאוד. הבחירות הקודמות עמדו בסימן המרכז החדש. הגיבור המפתיע שלהן היה יאיר לפיד עם ה״פוליטיקה החדשה״ ומפלגת הלא-פוליטי-קאים שלו, שזכתה להישג עצום של 19 מושבים. גם הגיבור השני שלהן היה פוליטיקאי צעיר ומגניב שדיבר על פתיחת שווקים ומכנה משותף רחב המקיף 90% מהנושאים שעליהם ימנים ושמאלנים יכולים להגיע להסכמה. ״משהו חדש מתחיל״, הבטיח נפתלי בנט, וכמעט הכפיל את כוחו של הימין שמימין לליכוד בכנסת ה-19.

מערכת הבחירות הנוכחית הייתה אחרת. מההתחלה זה היה על ימין נגד שמאל. ״זה או אנחנו או הוא״, הכריזו ציפי לבני ובוז׳י הרצוג. ״זה או אנחנו או הם״, ענה להם קמפיין הליכוד. זה לא היה ימין ושמאל כלכלי, אף על פי שהק-מפיין של בוז׳י השתמש בססמאות שמאל כלכלי קלאסי, על גבול הקומוניזם (קרקע חינם, עבודה לכל דורש וכס. זה לא היה ימין ושמאל ביטחוני (כי הלחימה המהוססת בחמאס בצוק איתן לא אפשרה לימין להתקשט בנוצות בי-טחוניסטיות). זה היה ימין ושמאל שבטי. ״הם״ נגד ״אנחנו״.

את הנאום הזכור ביותר ממערכת הבחירות לא נשא פוליטיקאי אלא צייר, יאיר גרבוז, שנאם בעצרת השמאל בכיכר רבין ונגע בשורש העניין: לא כלכלה סוציאליסטית מול ליברלית, לא חתירה להסכם מדיני מול ״ניהול הסכסוך״, לא ניסיון להתקרב מדינית לאיחוד האירופי מול הסתמכות גוברת והולכת על סין והודו. לא שום סוגיה מדינית או ציבורית רצינית, אלא ״אנחנו״ ו״הם״. אנחנו יפי הבלורית (או מה שנשאר ממנה), שומרי הסף, נושאי הלפיד, התרבותיים והרציונלים, מול ההם הפרי-מיטיבים, החשוכים, מחריבי הדמוקרטיה, הברברים הדופקים בשער.

אז מפת המושבים בכנסת לא השתנתה, אבל השיח הציבורי הפך קוטבי וחזר אל ה״אספסוף״ של תיקי דיין ואל ה״צ׳חצ׳חים״ של דודו טופז. כחלון ולפיד מייצגים ציבור מתרחב והולך שרוצה שידברו איתו על בנקים ועל מי מקבל הטבות מס, אבל רוב הציבור עדיין רוצה שהקבוצה שלו תנצח (ומה לעשות, לימין יש קבוצה יותר גדולה וזה לא עומד להשתנות).

ובשולי הקיטוב השבטי בין ימין ושמאל, אסור לשכוח, שוכן כמו צל ומטריד כמו פצע הסכם אוסלו. בצר לו, כשהסקרים מנבאים לו הפסד או כמעט הפסד, פנה בנימין נתניהו לציבור תומכיו והתחייב: לא תהיה מדינה פלסטינית. ירדנו מזה. על ההתחייבות הזאת הוא קיבל 30 מנדטים. נסיגה שלו, אפילו מרומזת, מהבטחת הבחירות היחידה שהשמיע, תחייב אותו להחזיר את המנדט לעם וללכת לבחירות חדשות.