מנהיגי עולם מטלפנים בזה אחר זה אל ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לברכו על ניצחונו. ניצחון שכמובן הפתיע גם אותם. חלקם מנצלים את השיחה, להעלות שוב, ואולי ביתר תוקף, את נושא המדינה הפלסטינית.
בטון ידידותי, אך בשפה תקיפה שאינה משתמעת לשתי פנים, הם דוחקים בנתניהו לקדם את ״חזון״ שתי מדינות לשני עמים. מדינה פלסטינית היא החלום הרטוב של אובמה, נשיא צרפת ומזכ״ל האו״ם. זהו חלום הבלהות של ישראל וראש ממשלתה.
האובססיה הזאת להקמת מדינה ערבית נוספת, על חשבון ביטחונה ועתידה של המדינה היהודית האחת והיחידה, מלמדת יותר מכל על סדר היום המעוות של הקהילה הבינלאומית. מהבית הלבן אף יוצאים רמזים גסים בדבר אי עמידה בעתיד לצד ישראל בהצבעות באו״ם, עד כדי הימנעות מהטלת וטו בעת הצורך. עדיין הם מזהים את ישראל כחוליה חלשה שעומדת להם למכשול מדיני בדרכם השגויה.
יותר מכל, הדבר מלמד על חולשת המערב. בשעה שבתימן נטבחים ב״מכה אחת״ 160 איש, בשעה שבתוניס מותקף מוזיאון ועשרות נרצחים, בשעה שמצרים מנהלת מאבק באחים המוסלמים, בארגוני טרור שעושים בסיני כבשלהם, בשעה שבסוריה נמשך מרחץ הדמים -תשומת הלב בוושינגטון, ניו יורק ופריז מופנית, משום מה, לירושלים.
עם הגברת הלחץ - בוודאי הם חושבים -נאלץ את ישראל להתפשר בנושא הפלסטיני וכך נרשום לעצמנו הצלחה בזירה הבינלאומית.
אם באמת היו רוצים אובמה ושותפיו הישג מדיני אמיתי, בלי שישראל כרוכה בו, הם היו ממקדים את מאמציהם בהקמת מדינה נוספת במזרח התיכון. לא פלסטינית, כורדית. לא עוד מדינה ערבית אלא - סוף סוף - מדינה עצמאית לעם הכורדי.
בעוד שהפלסטינים אינם שונים בהרבה מן הסביבה הערבית הסובבת אותם (אז מה אם המבטא הערבי אצל ערביי ארץ ישראל קצת שונה מזה הירדני, הסורי או המצרי?), הכורדים הם אומה מוגדרת לכל דבר, עם לשון משלה, עם אתוס לאומי מובהק, עם טריטוריה תחומה, שבה הם מהווים רוב. זהו המשולש שמורכב משטחים שבשלטון שלוש מדינות: טורקיה, סוריה ועיראק. שלושתן תומכות נלהבות בעצמאות הפלסטינים ובמאבק דמים בישראל. שלושתן נאבקות בכל ניסיון של הרמת ראש כורדית - כל אחת בשטח הכורדי שבתחומה.
ואולם בעוד שסוריה ועיראק הן מדינות בפירוק, נעדרות סמכות, ננגסות בידי ארגוני הטרור, טורקיה עומדת על משמר שלמותה הטריטוריאלית ומדכאת ביד קשה את ״הטורקים ההרריים״ שבשטחה.
הנושא הכורדי צץ ועולה על סדר היום הבינלאומי מדי פעם. בשנתיים האחרונות הוא עלה בעוצמה בעקבות לחימת הכורדים בחבל הסורי שלהם ובעיר קובאני כנגד רוצחי דאע״ש. העולם הביט בהשתאות על הכורדים עזי הנפש, ובמיוחד זכו להערצה ולתשומת לב הנשים הכורדיות, שהיו חלק מהכוח הלוחם.
כיום הכורדים שולטים באופן בלעדי בשטח די גדול בצפון-מזרח סוריה. תמוה, אפוא, שאין מכריזים בארביל, באופן גלוי ורשמי, על הקמת מדינתם, ולו רק בחלק מכלל השטח הנתבע על ידם. מפליא עוד יותר שמעצמות המערב אינן מעודדות אותם למהלך זה.
על נתניהו לומר למברכיו-לוחציו לקראת הקמת ממשלתו הרביעית כי מדינה פלסטינית רק תסכן את עתיד ישראל, ומנגד עליהם לתמוך בהקמת מדינה כורדית. על ראש הממשלה לגלות להם שישראל תומכת במאבק הכורדי הצודק מזה שני דורות, גם בסיוע צבאי, שהשתיקה יפה לו. אם חסרה עוד מדינה במזרח התיכון - זוהי אך ורק כורדיסטן.