"סיפנרים פרועים"
שישה סיפורי נקמה. הסיפור הפותח, הקצר מכולם, הוא סרקסטי, קולע וקולח. הסיפור החותם, הארוך מכולם, הוא מייגע, גס ונטול פואנטה. בין לבין רצים על הבד עוד ארבעה סיפורים שרמתם נעה בין סביר לבין מספיק בקושי. וזה הספיק השנה כדי להניף את "סיפורים פרועים" הארגנטינאי עד לרשימת המועמדים הסופית לפרס האוסקר לאותן הפקות שאינן דוברות הוליוודית.
מחרוזת הסיפורים הקומית, שנכתבה ובוימה בידי דמיאן ציפרון, מזכירה יותר מכל את מסורת סרטי האפיזודות מתוצרת איטליה (וגם מצרפת), שלבלבה בעיקר בשנות ה- 60; אסופת סיפורים קצרים המנוקדים בכוכבי קולנוע מרובים, שנעים סביב נושא או רעיון משותף. כאלה היו ״בוקצ׳יו 70״ (של פליני/ויסקונטי/דה סיקה), או ״המכשפות״ (פזוליני/ויסקונטי/דה סיקה), וגם ״אני רואה עירום" ו"סקס משוגע", שניהם בבימוי דינו ריזי. בשעתם, הופקו סרטי קרונות רכבת אלה בשל המשבר המסחרי שפקד אז את הקולנוע באירופה, עם התבססותה של הטלוויזיה כגורם מסחרי מנצח, שאיים על בכורת הקולנוע. בהיעדר מידע עדכני על אודות נתוני הרייטינג בארגנטינה, קשה לדעת אם זו גם הייתה הסיבה שהניעה דווקא כעת את ציפרון להסתייע בסוגה פילמאית זו, או שהייתה זו סתם עצלנות שגרמה לו לחמוק מכתיבת תסריט מגובש ובעל כיוון מוגדר, ולהסתפק בפירורים.