הבחירה הטבעית: דוד גורפינקל מלווה את הקולנוע הישראלי במשך 6 עשורים

באופן מטפורי אפשר לומר שגורפינקל היה כאן עוד בשלב ייבוש הביצות הפילמאיות, כשרק הונחו היסודות (אז רעועים למדי) לתעשיית סרטים דוברת עברית. סוג של חלוץ או סייר־גשש שהולך לפני המחנה, ובוחן אפקטיביות של סגנונות צילום, ניסיונות בצבע, עדשות מצלמה מגוונות (ובלתי מוכרות בעבר) וכן שכלול טריקים של מעבדות פיתוח פילם.
 

כשהקולנוע היה עדיין פילם ולא מצלמה דיגיטלית, החל גורפינקל לצלם עבור דור הבמאים המוקדם - אורי זוהר, ג׳ילברטו טופאנו, אפרים קישון, דוד גרינברג, מנחם גולן ובועז דוידזון. בסרטים הראשונים שצילם לאורי זוהר (ובמיוחד "חור בלבנה", "שלושה ימים וילד" ו״כל ממזר מלך") התבלטה סקרנותו האמנותית של גורפינקל בכל הנוגע לניסוי וטעייה וליכולת ארגון מחודש תוך כדי עבודה בשטח. פתרונות מאולתרים, לצד התחזקות הולכת וגוברת בהבנת הקומפוזיציה הפילמאית, והתגברות הרואית ממש על המגבלות שהאור הצורב (המאפיין את ישראל והאזור) מטיל על צלמי הקולנוע.
 

התוצאות הבשלות להתמודדות קריאטיבית מתמדת זו בקעו בטור- דה-פורס שלו, מסע הניצחון שהוא חגג בעת צילומי הסרט "מצור" (1969) בכיכוב גילה אלמגור, ואפילו בסרט הגנוז של אורי זוהר "התרוממות" (1970), בכיכובם של חברי שלישיית הגשש החיוור. יכולת השיפור העצמי של גורפינקל והשתכללות הכלים האישיים שלו גרמו לו לא אחת להאפיל בעבודתו על מלאכת הבמאי, ובהקשר לכך נפוצו עם השנים סיפורים לא מעטים סביב היותו האיש הדומיננטי והתקיף ששולט באתרי הצילום, אפילו על חשבון סמכותם של הבמאים שפיקחו על עבודתו.
 

בחינה מקיפה של הרזומה המקצועי של גורפינקל חושפת את יכולת ההתאמה של סגנון הצילום שלו אל מידת הכוחניות שבקעה מהסרטים שצילם. דוגמאות בהירות לכך ניכרות ב"חמסין" שביים דניאל וקסמן, "הזעם והתהילה" של אבי נשר וכן "הקיץ של אביה" בבימוי אלי כהן.
 

עם התקדמות השנים והשינויים הטכניים שעברו על מבנה המסרטה ועל מקצועות הצילום והתאורה, נעה גם הקריירה של גורפינקל הלאה, ובתנופה. הוא השכיל להתאים את עצמו אל רוח התקופה המשתנה, וגם לתחרות מול דור הכישרונות הפילמאים שצמח כאן החל משנות ה-90. עבודותיו ב"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (של אברהם הפנר), "מסוכנת" (שמי זרחין), "שחור" (שמואל הספרי), ובמיוחד "האסונות של נינה" עשיר הדמיון, הן שמיקמו אותו במקום המקצועי הרם ביותר בתעשייה הישראלית.
 

דומה שזילותו של תהליך בחירת חתן פרס ישראל, כפי שנחשפה בחודשים האחרונים, יכלה להנחית מכת מוות ליוקרתי שבאותות ההצטיינות בארץ. הבחירה הטבעית בגורפינקל כחתן הפרס כמו משיבה את יוקרתו של הפרס אל מסלולו התקין. כן בחישה מגבוה בסינון הנבחרים והבוחרים, או לא בחישה שכזאת - הדברים הללו אינם קשורים כלל לזכייתו של גורפינקל.