1. סיפורם של התינוקות הקטנים, ילדי הזרים, שמצאו את מותם בחודשיים האחרונים במה שזכה לכינוי ״מחסני הילדים" בדרום תל אביב, הוא סיפור מזעזע. אפשר להתווכח על הפתרון לבעיית המסתננים, אפשר לעשות הכל כדי שתושבי שכונת התקווה לא יסבלו מהאלימות ומהעבריינות הגואות אצלם, אבל אי אפשר להיות אדישים לגורלם של ילדים שמקפחים את חייהם. לכן צריך לעשות הכל כדי שמשהו שם ישתנה, כדי שהפעוטונים הללו יהיו ראויים יותר וכדי שיהיה עליהם פיקוח מיטבי.
 

אבל אז, רגע אחד בדיוק אחר כך, צריך להמשיך לעשות כל מה שניתן כדי לבדוק מי באמת נמצא פה כי חייו בסכנה, ולמצוא את כל הדרכים להוציא מכאן מהר ככל האפשר את מי שלא. כי הטיפול בסיפור הילדים איננו עומד בפני עצמו. הוא חלק מקמפיין. קמפיין שעולה במחזוריות כמעט קבועה, שאולי מבקש לסייע לפעוטות אבל בעיקר רוצה באמצעות המאבק הזה לדאוג שגם הוריהם וקרוביהם יישארו כאן איתנו.

הקמפיין הזה צץ מחדש בכל פעם שעניינם של המסתננים עולה על השולחן, בכל פעם שמוגשת הצעת חוק חדשה שמנסה למצוא דרך להוציא אותם מישראל, בכל פעם שמתקרב דיון זה או אחר בבג"ץ. נכון, הפעם לקמפיין הזה, ככל שהוא נוגע בעניינם של אותם תינוקות, יש רקע עובדתי שאיש לא החליט להמציא יש מאין, שהרי תינוקות אכן נפטרו, אבל מישהו מנסה לנצל את העלאת הנושא לכותרות כדי להוציא ממנו משהו רחב הרבה יותר.

כמו מקהלה מתורגלת, שכבר מזמן לא צריכה מנצח שינופף מולה בשרביט, שרה התקשורת כולה את הלהיט "המדינה אשמה, המדינה אשמה". זה חשב שנפתלי בנט, שר הכלכלה, הוא האחראי למותם של הילדים, ואם לא הוא - אז משרדו. אחרים קבעו שראש הממשלה הוא שהיה חייב להיכנס בעובי הקורה. כך או כך, המנגינה היחידה שנשמעה חרצה: "אנחנו אשמים".
 

ראיתי את הדיווחים, עצמתי את עיני, וניסיתי להיזכר כיצד פעלה התקשורת אחרי אסונות מאותה משפחה, שילדים יהודים נפטרו בהם. ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם אירוע כזה היה מתרחש בגן ילדים דחוס וצפוף בנתיבות או ברמת גן. האם גם אז היינו מאשימים את המדינה? קדחת. אם ילד ישראלי יהודי היה מוצא את מותו במחסן צפוף כזה, שבו שומרת מטפלת אחת על 40 ילדים במקביל, היינו רואים את כתבי החדשות מסתערים על בעלת הפעוטון, דורשים לעצור אותה לחקירה, תוקעים לה מיקרופון באולם המעצרים כשראשה מכוסה במעיל, ושואלים אותה מה יש לה להגיד להגנתה.

איך היא מכניסה עשרות יצורים חסרי ישע לתוך מבנה שאין לו אישור של כיבוי אש, ואין לו אישור להפעלת עסק, ואין לו אישור בטיחות. וההורים? גם הם הרי היו נחקרים במשטרה בחשד להזנחה פושעת באופן הכי מיידי שאפשר, שהרי הם ידעו היטב לאן הם מכניסים את הילד שלהם ומה מצבו שם.


ומה היה קורה אילו מדובר היה באסון שהתרחש במגזר החרדי, בנסיבות אלה או אחרות, והמקורבים היו מסבירים לנו שלמשפחה פשוט אין כסף, ולא הייתה לה ברירה, ושאת המחיר הכי כבד משלמים תמיד המסכנים שאין להם? אתם הרי יודעים היטב מה היינו עושים להם. היינו יורדים עליהם ומחנכים אותם ומסבירים להם שאם אין להם כסף, שלא יביאו ילדים לעולם. שלהוליד ילדים זה עניין של אחריות. שאי אפשר סתם ככה ללדת ילדים, בלי לתכנן מה עושים איתם למחרת בבוקר.
 

אני, אגב, מתנגד לגישה הזאת, כלפי כל משפחה, מכל צבע ומין. אבל מי שמשתמש בטיעון הזה כל השנים כלפי החרדים, היה צריך להיות הגון ולשכפל אותו גם כאן. הוא היה צריך לומר למסתננים: היה קשה לכם באריתריאה? באתם מרחוק? אין לכם מושג מה יילד יום? אתם לא יודעים אם תקבלו כאן מקלט או לא? אתם חיים בדוחק, ובקושי יש לכם איפה לגור? תהיו אחראים ואל תביאו ילדים לעולם בשלב הזה, כי להביא ילד לעולם שכזה ולחוסר ודאות שכזו, זה הדבר הכי מופקר שאפשר לעשות.
 

אבל לא. אותם אלה שצעקו כל השנים "המדינה זה לא בייביסיטר" כשמדובר היה בחרדים, הם הראשונים שדורשים עכשיו שהמדינה תהיה הבייביסיטר של המסתננים.


• • •


למה זה קורה? כי כפי שקל להבין, הסיפור הזה לא מתחיל ונגמר בעניינם של הפעוטות ובעניינם של ״מחסני ילדים". הסיפור הזה הוא ניסיון להשתמש בטרגדיה של הילדים האלה כדי לא לאפשר להרחיק מהארץ מתישהו גם את בני משפחותיהם.
 

ובמסגרת הניסיון הזה להראות שאין בעיה להשאיר אותם כאן, שהרי הם ממש כמונו, דואגים לקבל כמעט לכל תחרות "כוכב נולד" בת עובדים זרים עם סיפור חיים מרגש, ולהציף אותנו בכתבות על הילדה מאריתריאה שחולה על רוני דואני ועל הנער מסודן שחולם ללכת לגולני.
 

ראיתי השבוע את הכתב המדיני של קול ישראל, צ'יקו מנשה, קורא ברשת החברתית לארגוני הסיוע לפנות לאו"ם "בדרישה לפתוח בחקירה נגד ממשלת ישראל על פגיעה אנושה בזכויות הילדים", משום ש"יש מספיק ראיות לרשלנות ממשלתית פושעת". שמעתי את עורכת "מה בוער" בגלי צה"ל, נורית קנטי, תוקפת את מי שטלפנו לרדיו וביקשו שהסוגיה תוצג גם מזוויות אחרות. נזכרתי באושרת קוטלר, שלפני כמה שנים השוותה את חיילי צה"ל שמוצבים בגבול ומונעים את כניסת המסתננים, למשתפי הפעולה עם הנאצים שלא נתנו ל"שיינדלה ומוטקה" לעבור את הגבול לשווייץ והביאו לרציחתם. ראיתי, שמעתי ונזכרתי עד כמה גדול הניתוק. עד כמה כל הקמפיין המניפולטיבי הזה מנסה בכל כוחו להטות את דעת הקהל, שמחוברת עדיין יותר לצרותיהם ולסבלותיהם של תושבי דרום תל אביב, מלאלה של המסתננים.
 

כדי להגיע אל המקור של הסיפור הזה צריך לפזר את מסך הערפל ולחזור אל השאלה שעומדת בבסיס הכל. שאלת הזהות היהודית. שאלה שאי אפשר לברוח ממנה. בערב פסח הזה חייב כל יהודי לשאול את עצמו אם יש לו עניין להמשיך את המיזם הזה של המדינה היהודית, כן או לא. כי מי שחשוב לו שישראל תישאר מדינה יהודית, חייב לחפש כל דרך אפשרית כדי להחזיר את עשרות אלפי המסתננים לארצותיהם.
 

כי בעוד 20 שנה התינוקות האלה ששוכבים היום באותם "מחסני ילדים", יגדלו ויינשאו ויקימו כאן משפחות. בדיקה של מבקר המדינה העלתה שבתחילת 2013 אחד מכל שמונה תינוקות שנולדו בעיר העברית הראשונה, היו ילדי זרים. מי שרוצה להשאיר אותם כאן, רוצה ביודעין להוביל אותנו ממדינה יהודית למדינה של כל אזרחיה. זה הסיפור. זה לב העניין. על זה צריך לדבר, גם אם כלי התקשורת לא ממש רוצים.


2. השיח הזה, שכולם מנסים לברוח ממנו, שיח הזהות היהודית של המדינה, קשור קשר אמיץ גם לסיפור שבו עסקתי בשבוע שעבר, בעקבות כתבה של ערוץ 10 שניסתה לשכנע אותנו למה לא כדאי להקים יישובים יהודיים חדשים בנגב. הכתבה, שבדקה בין השאר כמה עולה להקים יישוב חדש, העלתה בי חשש כבד, שאם ערוץ 10 היה קיים ב-1948, יכול להיות שהוא היה מגלה כבר אז שלהקים מדינה זו השקעה כלכלית מפוקפקת למדי, כזו שכדאי לשקול היטב לפני שנכנסים אליה.
 

הכתבה הזאת, כמו הרבה כתבות אחרות, עשתה הכל כדי לברוח מהעניין האמיתי, ציונות שמו. אנחנו מקימים יישובים חדשים בנגב, לא רק בגלל הכדאיות הכלכלית או החברתית שלהם. אנחנו מקימים יישובים כי זו דרכה של הציונות. כי אנחנו רוצים לשמר את ישראל כמדינה יהודית. כי כשהבדואים בונים באופן בלתי חוקי ומתפשטים בנגב בקצב פראי, למדינה היהודית הציונית מותר להיות מודאגת מזה, גם אם זה כבר לא כל כך פוליטיקלי קורקט להגיד את זה. 

זוכרים את המצפים שהוקמו בשנות ה־80, במסגרת מה שזכה לכינוי "פרויקט ייהוד הגליל"? ההחלטה על ביצוע הפרויקט הזה, שהתקבלה ב־30 באפריל 1979 בישיבה משותפת לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית, דיברה במפורש על כך ש"תוכנית המצפים נועדה לקדם את פריסת האוכלוסייה היהודית בגליל ההררי, ולרתק את השמירה על קרקעות המדינה על ידי נוכחות ומגורים במקום". חד וחלק. גם מיקום המצפים לא היה מקרי. הם הוצבו כך שיוכלו לתקוע טריז בין גושי ההתיישבות הערבית, כדי לבלום יכולת ליצור ביניהם רצף טריטוריאלי.
 

מישהו מאמין שפרויקט כזה היה יכול להיות מוקם היום עם טיעונים כאלה? על השולחן? שבג"ץ היה מאשר אותו? שהמחנה הציוני הייתה מוכנה לקדם אותו? הרי יצחק הרצוג עצמו כבר הבהיר לפני כשנה ש"הביטוי מדינה יהודית הוא מוטעה לחלוטין, מכיוון שהוא מייצר סוג של תחושה של לאום שנהנה מזכויות יתר".

הרצוג, כמו השמאל הציוני כולו, יצטרך במוקדם או במאוחר להחליט לאן הוא הולך במובן הזה. כי גם הוא יודע היטב שהדיבורים שלו ושל השמאל הציוני על שוויון בין יהודים לערבים, הם קשקוש ולעג לרש. שאין שוויון כזה. שציפי לבני יכולה להביא לכאן את בת הדודה הרחוקה שלה מאי שם, תוך הישענות על חוק מפלה וגזעי המכונה "חוק השבות", ואיימן עודה לא. שההמנון שלנו מדבר על "נפש יהודי הומייה", ששני הפסים בדגל שלנו מקורם בטלית, ושהמנורה, סמל המדינה שלנו, לקוחה מבית המקדש.
 

וכשהשמאל הציוני מזהיר אותנו שאם נקים מדינה פלסטינית נאבד כאן את הרוב היהודי, הוא צריך להכיר בכך שלפי תפיסתו שלו זו אמירה גזענית ובעייתית. אז מה אם נאבד את הרוב היהודי, יצחק הרצוג, אנחנו יותר טובים מאחרים? אם שוויון, אז שוויון. כמו בפרשת העובדים הזרים, כך בעניין ההתיישבות בנגב ובגליל, הכל חוזר לשאלת הזהות היהודית. כל שאר הברבורים על שוויון ועל הומניות ועל זכויות אדם, הם לא יותר מאשר כיסוי וניסיון לברוח מדיון בדבר האמיתי.


3. רוצים שיעור חינם אין כסף בעיתונות,  מניפולציות והקשר ביניהן? יאללה, להוציא מחברות. שלשום מרח העיתון ״כלכליסט״ על כפולת עמודים כתבה מרשימה שבדקה כמה משקיעה הממשלה מעבר לקו הירוק. בעיתון המודפס הייתה כותרת הכתבה ״737 מיליון שקל הוזרמו לשטחים: עלייה של 10%״, כשכותרת נוספת מספרת: ״מקבלים כפול מחלקם באוכלוסייה״. באתר האינטרנט של העיתון בחרו כותרת אחרת: ״הממשלה האחרונה השקיעה בשטחים 1.7 מיליארד שקל״.
 

נכנסתי לקרוא את הכתבה הזאת משתי סיבות. האחת, אני אוהב לקרוא את שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי מעמיק ואיכותי. השנייה, אני מת על מספרים ועל תעלולי מספרים, ואני יודע שכמעט תמיד עיסוק עיתונאי בכסף ובמתנחלים מזמין את התעלולים האלה.
 

ובכן, אמסטרדמסקי לא אכזב. הטקסט שלו היה נהיר, מוסבר ובעיקר הגון מאוד. הוא הזכיר שההשקעה בשטחים עלתה בהשוואה לשנה שעברה ב־10%, אבל ציין גם שבהשוואה ללפני שנתיים היא ירדה ב־10%. הוא הבהיר שלא מדובר בהטבות כלשהן, שכן עיקר הכסף מקורו במענקי איזון שמשרד הפנים מעביר לרשויות ובכספים לתחבורה, לבניית כיתות ולהסעת תלמידים. הוא לא שכח לציין ש״הממשלה מחויבת להשקיע בתושבי השטחים, כפי שהיא מחויבת להשקיע בכל התושבים בישראל, בשירותים שוטפים כמו חינוך, בריאות, רווחה וכדומה״, וש״מאז שנת 2003 תושבי יהודה ושומרון כבר אינם זכאים להטבות מס מיוחדות״.
 

גם כשהוא ציין שבדיקת ״כלכליסט״ העלתה בעבר שהתושבים ביהודה ושומרון מקבלים מהמדינה תקציב שגדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה, הוא טרח להבהיר מיד כי ״התקצוב העודף נובע, בין היתר, מכך שהאוכלוסייה הזו היא לרוב צעירה וכוללת הרבה ילדים, ולכן היא צורכת שירותים ציבוריים יקרים בהיקף ניכר״, ש״גם המספר הגדול של העולים החדשים, בקרב התושבים שמעבר לקו הירוק, מייקר את עלות ההשקעה ברשויות המקומיות בשטחים״, ואפילו ש״כל ההוצאות השוטפות האלה לא היו נחסכות, גם לו תושבי יהודה ושומרון היו חיים בתוך הקו הירוק״.
 

אז איפה הבעיה שלי עם הטקסט של אמסטרדמסקי? זהו, שאין לי בעיה איתו. יש לי בעיה עם המקום שאליו לקחו אותו העורכים המוכשרים שלו. משום שכאשר סיימתי לקרוא את הכתבה שאלתי את עצמי למה היא בכלל נכתבה. שהרי אין כאן ניתוח השוואתי שאומר שתושבי יו״ש מקבלים יותר מדי או פחות מדי.


אין כאן תמיכה במדיניות הממשלה, או ביקורת עליה. אין כאן השוואה אמיתית לאוכלוסייה מקבילה וזהה במאפייניה, עם ילדים ועם עולים חדשים, שתאפשר לנו להבין אם המתנחלים מופלים לרעה או לטובה. סתם נתונים ומספרים. בערך כמו לכתוב כמה גדול תקציב פינוי האשפה של עיריית כפר סבא או כמה מכוניות עוברות בכל יום בנתיבות. מה אני, כקורא הדיוט, אמור לעשות עם המספרים האלה?
 

ובכן, זה בדיוק הסיפור. ״כלכליסט״ רצה לעשות רק דבר אחד. לכתוב בכותרת שלו ש״הממשלה האחרונה השקיעה בשטחים 1.7 מיליארד שקל״. כי עורכי ״כלכליסט״ יודעים שעבור מי שלא יודע איך להתייחס למספרים האלה, והרי כולנו לא יודעים גם אחרי הכתבה, זה נשמע המון כסף. וזה מתחבר יופי עם הנארטיב שמדבר על זה שאל המתנחלים מגיעים מיליארדים, או בניסוח של ״כלכליסט״: ״מוזרמים״. זו לבדה הייתה ההצדקה של הטקסט המניפולטיבי הזה.
 

ועוד כמה הערות קטנות:

1.כש״כלכליסט״ מדבר על ״השטחים״, הוא סופר בתוך זה גם את רמת הגולן.


2. במערכת הבחירות הקפיד הרצוג לחזור ולטעון שבשש שנות שלטון נתניהו השקיעה ישראל ביישובים שמחוץ לגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון לבדם 10 מיליארד שקל. הנתונים של ״כלכליסט״ מוכיחים עד כמה זה היה שקר שרחוק מיליארדים רבים מהאמת. כל מה שנותר זה להצטער על כך שערוצי הטלוויזיה, שטרחו להתעמת עם העובדות שהציג נתניהו בקמפיין, לא טרחו לעשות את זה גם להרצוג.

3. רק כדי לקבל בכל זאת פרופורציות: שיפוץ תיאטרון הבימה בתל אביב עלה לבדו 100 מיליון שקל.


4. אני לא מחדש כאן שום דבר ובכל זאת, על רקע הכרעת דינו של אהוד אולמרט השבוע, חשוב להזכיר את זה שוב. יש בעיתונות הישראלית שורה ארוכה של פרשנים וכתבים בכירים שניסו לשכנע אותנו שאולמרט יכול להיות ראש ממשלה מצוין, גם כאשר כל פרשיות השחיתות שלו כבר היו ידועות, גם כאשר כתב אישום על שוחד בתיק הולילנד ריחף מעל ראשו.
 

הם עשו את זה כי יותר משיש להם בעיה עם השחיתות יש להם בעיה עם בנימין נתניהו, ואולמרט היה עבורם התקווה למישהו שיוכל להחליף אותו. הם היו מוכנים לצורך כך להוריד אותו מעמוד הקלון, עם השחיתות ועם השוחד ועם טובות ההנאה ועם המימון מאנשי עסקים ועם המעטפות מטלנסקי. ההרשעות של אולמרט, לכן, הן גם ההרשעות שלהם.