לקראת סוף הראיון, ולאור העובדה שיום הזיכרון לחללי צה"ל כבר נראה באופק, שאלנו את האלוף איל איזנברג על "החלל שלו". לכל אלוף בצבא, אמרנו, יש את החללים שהוא מלקט במעלה הדרך. את אלה שהוא עומד לזכרם בצפירת יום הזיכרון. מיהם החללים שלך?



"זה נכון. כל מפקד בכיר צובר לו במעלה השירות מחלקת חללים. חיילים שהיו לו בסדיר, ונשארים חיילים שלו בסדיר לנצח. אתמול, במסיבת הפרידה, החיילים שרו לי את 'מתנות קטנות', והביאו לי מתנה גדולה. במלחמת לבנון השנייה היה לנו אירוע של התרסקות יסעור, שגרמה למהומה גדולה, וכמה שעות אחר כך נפצע לי חייל פציעה קשה. בגלל המצב, לא יכולנו להנחית עוד יסעור לפינוי. הייתה סכנה שגם הוא יופל. אחיו של הפצוע היה סמג"ד באחד הגדודים שלי, והוא מיד הגיע והתיישב לי בחמ"ל. ואני צריך להישאר אובייקטיבי, ולקבל החלטות קרות ונכונות, והיה אירוע מסובך, כי הכי קל זה להגיד שינחת עוד מסוק, כדי לסמן וי, אבל החוכמה היא לא להגיד ניסיתי לחלץ, אלא לחלץ. ולקח לי 18 שעות מורכבות מאוד באופרציה מטורפת לייצר את התנאים שאפשרו הנחתת מסוק נוסף, ופינוי הפצוע. והביאו לי אותו למסיבה, והיום הוא נשוי עם שני ילדים, ואני התרגשתי".
 
"אבל", מוסיף איזנברג, "החלל שלי הוא לוחם נוסף שלי שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. שמו בן סלע. היה אירוע קשה בכפר דבל, ובן נפצע קשה מאוד. שאלתי את הרופא מה מצבו, והבנתי שאנוש. היה מסוכן מאוד להכניס רכב או מסוק. הייתי צריך לקבל החלטה. החלטתי שיפנו אותו ברגל. זה לקח שלוש שעות. הוא החזיק מעמד, ומת רק כשהגיעו לגדר הגבול, ממש בכניסה לארץ. זו הייתה החלטה שלי, ואני הלכתי להורים שלו וסיפרתי להם על ההחלטה הזו. ואני נושא עליה באחריות. אני פוקד את הקבר שלו כל אזכרה, כל יום זיכרון. 
 

"בהתחלה הם מאוד כעסו. אמרתי להם שלא יעזור, אני אשאר המפקד שלו, ואם הם יזרקו אותי מהדלת, אני אחזור מהחלון. זה המצב. נהרגו לי 9 לוחמים בדבל, משני טילי קורנט, כשהטיל השני פוגע בכל פריסת התאג"ד שמטפלת בנפגעי הטיל הראשון. הם פרסו בשטח הגלוי לכיוון המקום ממנו נורה הטיל הראשון, והטיל השני עושה את הנזק הגדול, פוגע ברופאים, במטפלים, בלוחמים. וזה היה אירוע רב נפגעים קשה מאוד, שאני ניהלתי במשך שלוש שעות, ובן סלע היה אחרון הפצועים. ההורים שלו למדו לחיות איתי והם מקבלים אותי עכשיו. הביקורת שלהם עלי היא שלא נתתי לו צ'אנס.
 
"המחשבה הזו, שאם הייתי מחליט אחרת, או מתעקש על מסוק, הוא היה חי היום, ולא משנה איזו חוות דעת אני אציג בפניהם, מבחינתם אני חרצתי את גורלו. ישבתי איתם על התחקיר, דקה אחרי דקה. הייתי אצל כל 9 המשפחות של ההרוגים שלי מדבל. בן סלע זו סוג של משקולת שאני אסחב איתי כל החיים. גבר רציני, יפה תואר, כל החיים לפניו, בדיוק חזר מטיול תרמילאים. משפחה מדהימה. אז אני שם, כל שנה. ואני האחראי למה שקרה שם, על כל המשתמע מזה. זה התפקיד שלנו, המפקדים. כפי שאנחנו שולחים את החיילים לקרב, אנחנו צריכים להתייצב אחר כך מול המשפחה ולהסביר מה קרה. לא, אנחנו לא חפים מטעויות".
 

"בצוק איתן 70% ממה ששוגר יורט", ירי לעבר ישראל. צילום: רויטרס

האלוף איזנברג מספר על האירוע הזה לאט. כל מילה מדודה. כל מילה מכאיבה. הוא מתייסר. במלחמת לבנון השנייה הוא היה מפקד אוגדה ויצא ממנה, כמו שאר האוגדונרים, מצולק ופגוע.

"בחרתי לצאת מהמלחמה הזו ולהישאר בצבא, ולהחליט לעשות טוב יותר. יכולתי, כמו כמה מעמיתי, פשוט לשים מפתחות וללכת. אבל חשבתי שנעשה לנו עוול מסוים. לא הייתה הגדרה מה רוצים מאיתנו, מהי המשימה הנדרשת. הצבעתי על זה תוך כדי המלחמה, וגם ביקשתי הסברים. דיברתי עם המפקד שלי, אלוף הפיקוד, ואחר כך המשכתי למפקד שלו, הרמטכ"ל, ולא המשכתי הלאה. ככה זה בצבא, אתה עולה דרג אחד מעליך, דרג שני, וזהו. מיציתי. ונשארתי באוגדה 3 שנים כדי לתקן ולשקם, ואחר כך הגעתי לאוגדת עזה, ושם פגשתי את 'עופרת יצוקה', ושם ראיתי הזדמנות להוכיח שאפשר גם אחרת, ואכן הוכחנו".

מה ההבדל בין לבנון השנייה לעופרת יצוקה?
"צה"ל של 2006 וצה"ל של 2008 זה אותו צבא עם אותם אמצעים ואותם לוחמים, אבל הייתה בהירות במשימות, בהירות בפקודות, היה פיקוד לפנים, ולא מאחור, כמו שאנחנו רגילים וצריכים לעבוד, ולא הייתה משימה אחת שלא עמדנו בה. הפעלתי שם 8 חטיבות שנלחמו כמו אריות, חבורה מדהימה שהיה לי כיף לפקד עליה".
 
את התיקון לטראומת לבנון השנייה עשה איזנברג ב"עופרת יצוקה", כשהיה מפקד אוגדת עזה וזכה להערכה. אבל לבנון השנייה אינה הצלקת היחידה שהוא נושא. ב-11 במאי 2004, כשהיה מפקד חטיבת "גבעתי", נכנס כוח משוריין שלו לפעילות מבצעית בשכונת זייתון. אחד הנגמ"שים נעלם בשלב מסוים, והתברר שהתפוצץ לרסיסים באמצעות מטען נפץ ענק.

6 לוחמים היו על הנגמ"ש הזה ואיזנברג נשבע שכולם יובאו לקבורה. החטיבה פשטה על השכונה, החיילים סרקו כל אבן וכל פינה, אספו חלקי ורסיסי גופות כשבמקביל מופעל לחץ צבאי כבד על הפלסטינים שיחזירו חלקי גופות שהעלימו. 
 
"בסוף היום", הוא מספר, "כל הלוחמים הובאו לקבורה. קיבלנו אישור די.אנ.איי על כל השישה והבאנו אותם לקבר ישראל. לא היינו חוזרים מעזה בלי זה".
חזון ההתרעה

הוא אלוף פיקוד העורף כבר ארבע שנים. תפקיד מורכב, מתסכל, מרתק. הבדיחות על הג"א משנות ה-60 וה-70 התפוגגו מזמן. פיקוד העורף נחשב, בימי המלחמות המודרניות, לאחד המכריעים והחשובים במאמץ המלחמתי של צה"ל. אורך הנשימה שיעניק העורף למקבלי ההחלטות ולצבא יקבע את גורל המערכה. איזנברג בנה לפיקוד תורת לחימה חדשה וחיבר אותו לטכנולוגיה העילית של צה"ל. יחד עם זאת, קשה שם להיגמל ממסעות ההפחדה השנתיים בהם מתבשר עם ישראל, בכל פעם מחדש, כי "בעימות הבא ייהרגו מאות אזרחים בעורף". 
 
הריאיון הזה בא, בין היתר, כדי לעשות סדר בדברים, וגם כדי לסכם 34 שנות מדים של איזנברג, לוחם ומפקד בצה"ל. בארבע שנותיו היו לאיזנברג שמונה "אירועי הסלמה", צוק איתן היה הקשה שבהם. היו לו חמישה "אירועי מזג אוויר", כולל שתי סערות קיצוניות, הוא הוציא שלוש משלחות סיוע וחילוץ לחו"ל וטיפל בארבעה אירועי חירום בשגרה בהם נהרגו אזרחים (פיצוץ בלוני גז בנתניה, עכו וגילה, ואסון חומרים מסוכנים בעמק חפר).

הגישה שלו לתפקיד פיקוד העורף מרחיבה. הוא תיקן את הגישה המצמצמת ממלחמת לבנון השנייה, ופיקוד העורף מעורב היום בכל אירוע אזרחי שמשתתפים בו 50 אלף אזרחים ומעלה. "המטרה שלי היא ללוות את האירועים האלה משלב מוקדם, כדי שאם יקרה משהו ואני אצטרך להתערב ולקבל פיקוד, אני אהיה מוכן, מעודכן, ושלב החלפת המקל יעבור במהירות".

אז איך תיראה המלחמה הבאה?
"צריך לכייל את הציפיות של האזרחים. להגדיר את צוק איתן כמלחמה או מערכה זה להעצים אותו. זה עלול לפגוע בהכנות שלנו לדבר האמיתי".

דבר איתנו על הדבר האמיתי.
"מדובר באיום אחר מזה שהיה בצוק איתן. ב-2006 לא הופתענו מהרקטות. הרמטכ"ל אמר בזמנו שהרקטות יחלידו. ידענו שיש רקטות אבל הופתענו מכך שהכמות הפכה לסוג של איכות. יש כאן היקפים עצומים. בדרך כלל אנחנו מייצרים טבלאות שמוגדרות באמצעות צבעים. ובכן, אין לי בקלמר את הצבע החד מספיק כדי לצבוע את האיום הזה. העורף הישראלי יפגוש אתגר שהוא לא מכיר ולא ידע".

האם העורף מסוגל להתמודד עם אירוע כזה?
"אין שאלה אם הוא מסוגל. אין לנו ברירה. בן גוריון אמר כבר ב-52 שיבוא יום ומה שיכריע זה העורף, לא פחות מההישגים בחזית. אנחנו בכל פעם מופתעים מהעורף לטובה מחדש. בצוק איתן העורף היה 50 יום תחת אש, בהיקף ירי דומה ל-2006 על פני שטחים נרחבים, כולל גוש דן. תל אביב נדרשה 100 פעמים לעזוב הכל, להיכנס למרחב המוגן, לבלות שם התייחדות של 10 דקות, ולהמשיך בשגרת היום. וזה בדיוק מה שהיה. העורף הוכיח לנו שכל מה שאנחנו חושבים עליו, לא טוב מספיק, והפתיע אותנו באיתנות ובחוסן שלו". 

"אגב, זו תופעה היסטורית מוכרת. בבליץ הגרמני ירדו על לונדון 200 טון חומר נפץ בלילה. אצלנו, בכל לבנון השנייה, ירדו 30 טון על כל הצפון. בצוק איתן 70% ממה ששוגר יורט".
 
וכמה טון יירדו לנו על הראש במלחמת לבנון השלישית?
"אני לא יודע להעריך את הטונאז'. מה שצריך לבדוק זה את הרציפות התפקודית של המדינה תחת האתגר הזה. זוהי הבדיקה החשובה. ב'מפנה צפוני', שזה שמה של המערכה הצפויה בצפון, אנחנו מעריכים שייפלו על ישראל בין מאות רבות לאלפים בודדים של רקטות מדי יום. מדובר כאן בטילים ורקטות אחרים, עם מערך ייצור סדרתי, תקני. משקל ראש הנפץ שלהן ינוע בין 10 ק"ג לטונה. גם הדיוק יהיה רב יותר. ולכן אין לי צבע אדום מספיק כדי לצבוע את האיום הזה".
 
איזנברג מספר שהאתגר הגדול הוא להגיע לממוצע מינימלי של הרוגים לכל רקטה. "זמן ממושך עמדנו על הרוג אזרח על כל 100 רקטות. בעמוד ענן הגענו לאחד על 300 רקטות, בצוק איתן טיפסנו להרוג אזרח על כל 750 רקטות".

מה המצב היום?
"אני מעריך שהיום אנחנו באחד ל-1,000 רקטות. המטרה שלי היא להגיע ליחס של אזרח ישראלי אחד הרוג לכל 10,000 רקטות. אפשר להגיע לשם".

איך?
"יש מה שאנחנו מכנים 'משולש הזהב'. כשהאזרח נמצא בתוכו, הוא יוצא מהאירוע חי. זה משולש של גילוי והתרעה, מיגון, התנהגות נכונה. עכשיו, כשנבדוק את שלוש הקודקודים של המשולש הזה, על מה אנחנו יכולים להשפיע מהר? המיגון זה אירוע של שנים ארוכות והרבה מיליארדים. בסוף, המשתנה שאפשר לשחק איתו בעלויות סבירות ובזמנים קצרים, הוא ההתרעה. שמנו את כל יהבנו על התרעה אמינה, זמינה, מדויקת וממוקדת.

"זה חזון ההתרעה שלי. שמתי על זה תכנית רב שנתית מדויקת, שבסופה דרך ההתרעה נגיד ליחס של 1:10,000. זה לגמרי אפשרי. ולא מדובר רק בהרוגים, אלא גם בצמצום הנזק לתוצר הלאומי הגולמי של המדינה מ-150 מיליון עד 200 מיליון שקל ליום, שזה המצב היום, לכ-12 מיליון שקל ביום. ביחס העלות-תועלת, טיפול בהתרעה הוא הכי יעיל שיש. אני הייתי שם כל שקל שיש לי על התרעה, אפילו לפני כיפת ברזל".

איך זה יעבוד?
"אנחנו מפתחים מערכת התרעה חדשה. תוך שנה וחצי אפשר יהיה להצטייד בה לרוחב כל החזית. כעת מייצרים את ליבת המערכת. הרי המדינה מחולקת לפוליגונים. כשאני מפעיל צפירה בירושלים, אני מכניס למקלטים מיליון בני אדם. אני משתק את הממשלה, מפעלים, תחבורה, שירותים חיוניים. אני פוגע ברציפות התפקודית והכלכלית פגיעה קשה. כל ירושלים נכנסת לממ"ד, בסוף הרקטה נופלת בהר חברון. בפעם הבאה, הם לא ייכנסו, כי לא יאמינו לי. זו תופעת ה'זאב זאב'. ולכן המערכת תהיה מבוססת על שערוך נקודת הנפילה המדויקת. היא תזהה באיזה רדיוס הרקטה תיפול ורק באזור הממוקד הזה יופעלו הצופרים. 
 
"אנחנו בונים מערכת רשתית על כל המדינה, בריבועים של קילומטר על קילומטר, כל סנסור במרחב יהיה מבוסס IP, יודע בדיוק את המיקום, מקבל התרעה, ואז פועל. צופר סמוך לידו, בקמ"ר שמשיק אליו, לא יופעל. חלק מהמערכת הזו כבר פעל בצוק איתן. קיבלנו תלונות למה הורדנו למקלטים את צפון תל אביב ולא את דרום תל אביב. וזה בדיוק הסיפור. במקום לשתק עיר שלמה, לשתק שכונה, רובע. תראו, במלחמת המפרץ הייתה ישראל אזור אחד להתרעה, ו-6 אזורי החזרה לשגרה. בלבנון השנייה היו כבר 25 אזורים. היום יש 245 אזורי התרעה".

איפה זה ייגמר? בסוף כל אזרח יקבל התרעה בנפרד על פי מיקומו?
"בדיוק. ואנחנו כבר שם. אני יודע להיכנס לסלולרי שלך בשני מצבים, או ב'פוש' עצמאי, או במשיכה שלך דרך אפליקציה מיוחדת שנשיק בקרוב. הטלפון החכם שלך יקבל התרעות לפי המיקום שלו, תוכל לבחור עוד שלושה אזורים שאתה רוצה לקבל עליהם התרעות. זה יגביר מאוד את האמון במערכת ואת ההתנהגות והמשמעת".
 
מכמויות הרקטות שאתה מדבר עליהן, אנחנו מבינים שיש מצב שישובים רבים יידרשו לשבת במקלטים ימים ואולי שבועות.
"שאחד הלקחים שלנו מצוק איתן, כולל התובנות שאנחנו סופגים מהיריבים שלנו, זה שיהיה אתגר בקווי המגע. הבנו שצריך לפתח כלים להתמודד עם זה. חלק מהכלים זה צמצום נוכחות של אוכלוסיה שאינה חיונית. אנחנו מכינים גם את האפשרות הזו בארגז הכלים. בסוף זו החלטה של הדרג המדיני".

יש תוכנית לפינוי ישובים?
"ביום כיפור פינינו את כל ישובי הגולן. אנחנו מכינים את האפשרות הזו ונדע לבצע אותה. אני לא אוהב את המילה פינוי. כן, יש אפשרות שהאזרחים בקווי המגע יידרשו לשהייה ארוכה במקלטים, או לצמצום השהות באזור. התפקיד שלי זה להכין את האפשרות הזו ולאפשר למי שנשאר לוגיסטיקה, מים, רפואה, מזון, אספקה. נצטרך לתת מענה לשגרת החיים במצב כזה".

אתה מדבר הרבה על התנהגות האוכלוסיה. באירוע מול חיזבאללה יעילות כיפת ברזל לא תהיה דומה לצוק איתן, בגלל מספר השיגורים ואיכות הרקטות. איך תתמודדו עם זה?
"התנהגות הציבור היא מרכיב חיוני. קחו דוגמה: שני אירועים מעמוד ענן. באירוע הראשון, רקטה פוגעת בבניין רב קומות בראשון לציון. בקומה שביעית זוג בשנות החמישים לחיהם. הוא קורא עיתון במיטה, היא מתקלחת. נשמעת צפירה. הוא צריך להחליט אם לקרוא לה או לרוץ לממ"ד לבד, הוא מחליט לקרוא לה. היא אומרת שהיא מתקלחת, הוא מתעקש, היא שמה חלוק ונכנסת מהר איתו לממ"ד. 
 
"קומה אחת מתחת, שני ילדים. ילדה בת 12 ואחיה בן 8. בדרך כלל הם רבים, על השלט של הטלוויזיה וכאלה, אבל הפעם הוא לא מתווכח, הם שומעים את הצפירה והיא נכנסת איתו לממ"ד והם מתקשרים לאבא מתוך הממ"ד. הרקטה פוגעת בקומה שביעית. ככה זה, במקצוע שלנו אין מאה אחוז. ההרתעה, יחד עם יכולת הפגיעה בשיגור, יחד עם היירוט, כל אלה באותו רגע לא פוגעים, יש לנו תקלה רגעית במכ"ם של כיפת ברזל והרקטה פוגעת. במקרה הזה האזרחים ממושמעים.

הרקטה מוחקת את שתי הקומות, השביעית והשישית. הזוג בקומה השביעית נשארים בממ"ד. אין להם מקלחת, אין להם מטבח, אבל הם שלמים, בלי שריטה. האבא של הילדים שומע את הפגיעה של הרקטה תוך כדי הטלפון, הוא טס לשם, הוא ואני מגיעים לשם באותו רגע. הוא בטוח שאין לו ילדים. אבל הם בממ"ד, בריאים ושלמים. הדירה איננה, הילדים בממ"ד.
 
"האירוע השני, גם הוא בעמוד ענן, הפוך לגמרי. קריית מלאכי. גם שם, תקלה רגעית ביירוט, אבל שם האנשים לא נכנסים לממ"ד, אלא יוצאים למרפסת לצלם את היירוט. רק שלא היה יירוט, הרקטה מתפרקת ממש עליהם, שלושה הרוגים. זה ההבדל. שכבת המיגון האחרונה, העליונה, היא התנהגות האנשים. רק בזכות כל השכבות הללו, חמאס מתוסכלים תסכול אדיר. הם ירו 4,000 רקטות, וכמעט לא ייצרו הישג".

אז איך אתם מגיעים למספר של מאות הרוגים, אם אנחנו כבר עכשיו ביחס של הרוג בודד לאלף רקטות?
"מספר ההרוגים יכול להגיע למאות בודדות. תמיד יכולה להיות רקטה אחת שמשבשת את כל המספרים, שנופלת על מקום הומה אדם ועושה נזק. זה תלוי בהתנהגות האוכלוסיה מצד אחד, וגם ביוזמה וההתקפיות שלנו, מצד שני. גם במדיניות היירוט. אם אנחנו מחליטים, למשל, שמיירטים הכל, או רק סוג חימוש מסוים. המלחמה הבאה תאופיין באתגור הרציפות התפקודית של המדינה. עד כמה יצליח הצד השני למנוע מאיתנו לקיים שגרת חיים וגם להוציא את צה"ל קדימה ולגבש יכולת הכרעתית. זה האתגר".

תה בעד ההכרזות שנחזיר את לבנון לתקופת האבן?
"כשאתה מתמודד באירוע כזה, זו שגיאה לרדוף אחרי המשגר השולי, זה שנמצא בעומק 300 ק"מ. הדרך להכריע היא לתת לצד השני להבין שכל יום שיעבור, יגרום לו להצטער צער גדול. כן, גם בהחזרה לעידן האבן. כשאני צריך לבחור בין עמי שלי לבין הצד השני, הבחירה שלי ברורה. אין לנו ברירה". 

"אנחנו צבא ערכי, מוסרי ומקצועי, אבל אנחנו יודעים להכאיב מאוד לצד שכנגד. זה מצריך אותנו ליכולת התקפית יוצאת מן הכלל, ויש לנו יכולת כזאת, ומאורך נשימה שנובע מהעורף. בצוק איתן העורף סיפק את הסחורה ויש בנו הערכה אדירה לאזרחי ישראל על אורך הרוח והאיתנות שגילו בימים הארוכים האלה".
הנחת העבודה

בקריירה הארוכה שלו כלוחם ומפקד, התרגל האלוף איזנברג להיררכיה הצבאית, לסדר, למשמעת, ליכולת של המערכת לקבל החלטות ולבצע. העורף, זירה אחרת לגמרי מבחינתו. "כאן", הוא מספר, "אף אחד לא מתרשם מדרגות אלוף על הכתפיים. האזרחים לא עובדים אצלנו. אנחנו רגילים לפעול בשטחי כינוס שלנו, או בשטח האויב. כאן זה מרחב אזרחי, אבל המכלולים שבתוכו, האזרחים, הופכים לחלק מהמערכה. צריך לבסס תפיסת הפעלה מבצעית, צריך שהיא תהיה הגיונית ואינטואיטיבית. קשה לאכוף דבר כזה. הוא צריך לבוא מהמקום הכי טבעי ואורגני אצל האזרחים".
 
פיקוד העורף מאמן היום את כל ראשי הרשויות בישראל. כל רשות מקומית מקבלת ליווי של הפיקוד והכנה ואימון מבצעיים לחירום. כל העם צבא? יכול להיות. כך, למשל, עם המקרה הבא: "אנחנו מעבירים את ראשי הרשויות הכשרות לחירום. כולל עמידה מול מצלמות, שידור נחישות ברגעים קשים. שבועיים לפני צוק איתן הייתה כאן בהכשרה ראשת רשות מקומית מסוימת. ואז נפלה רקטה אצלה בישוב. איך שהיא מגיעה לזירה, מסתערים עליה כל צוותי הצילום. היא אמרה רגע, הלכה הצידה, הסתדרה, התארגנה, לקחה אוויר, חזרה, ונתנה שואו. שאלתי אותה אחר כך מה היא עשתה בדיוק, והוא אמרה, מה שלמדתי. שידרתי חוסן. אחר כך בתחקיר ראינו שהיא אמרה, אחד לאחד, כל מה שלמדה כאן. שמרה על קור רוח, קראה לתושבים להישמע להוראות, הודיעה שהאירוע בשליטה והכל בסדר".
 
במלחמת לבנון השלישית ייסגרו כאן נמלי ים ושדות תעופה. האתגר לשמור על רציפות כלכלית יהיה קשה יותר. הרי בצוק איתן הם הצליחו לסגור את נתב"ג ובלבנון השנייה הם סגרו נמלי ים.

"יש הנחת עבודה שנסראללה ינסה לסגור לנו את הנמלים. זה ברור. 95% מהיבוא לישראל בא דרך הים. ב-2006 סגרו לנו את נמל חיפה, חברות הביטוח סירבו לבטח אוניות ששטו ארצה. חברות הספנות פשוט עצרו את הספינות. בצוק איתן לא הייתה חברת ספנות אחת שעצרה ולא הייתה חברת ביטוח אחת שהעלתה פרמיה. כל אוניה שמתקרבת לכאן מקבלת מעטפת מסודרת של הוראות, מיגון, אבטחה, ליווי, כולל מענה של כיפת ברזל, כולל הכל".
 
"במהלך צוק איתן חברות הביטוח עשו פה ביקורת וקיבלו מענה מלא. פתחתי דסק ייחודי לעניין הזה, עם חיבורים לחיל הים וחיל האוויר וכל האמצעים. אבל אנחנו לא סומכים על זה. העמדנו מספר חלופות. כל תחנת כוח בישראל מחויבת להחזיק עוד שני סוגי אנרגיה, כמו פחם ומזוט למשל, לשעת חירום, אם אספקת הגז תושבת. בנתב"ג יש לנו מעטפת ייחודית. התחייבנו לתת הגנה וכך עשינו. אני מקווה שבעתיד הקרוב יהיה לישראל שדה תעופה חלופי".
 
כדי להמחיש את האתגר, מספר איזנברג את הסיפור הבא: "תוך כדי צוק איתן מגיע לכאן האחראי לביטחון של אינטל העולמית. על הפרק עומדת השקעה של 7 מיליארד דולר נוספים של אינטל בארץ. הוא רוצה להיפגש איתי. אני עסוק מעל הראש באמצע האירוע, אבל נפגש איתו. והוא אומר לי, תבטיח לי שהמפעל בקרית גת ימשיך לעבוד. שההזמנות לא ייפגעו. אמרתי לו שאני מבטיח שכל ההזמנות שהתחייבו להן, יושלמו בזמן. הודענו לכל העובדים שיבואו לעבודה עם הילדים. הם באו למפעל, ואנחנו לקחנו משם את הילדים לקרית גת, שם נפתחו שמרטפיות עם מורות חיילות. במפעל אסור היה להשאיר אותם, כי יש שם חומרים מסוכנים. וזה עבד. מדובר בתוצר הלאומי הגולמי של ישראל. והיום, כל רשות מחוברת לפיקוד, יש יקל"ר, יחידת קישור לרשות, והכל מסונכרן".

בעודנו יושבים כאן, יש מו"מ דרמטי בין המעצמות לאיראן בנושא הגרעין. אתה חושב שהגיע הזמן להתחיל לחשוב על מיגון נגד תקיפה גרעינית?
"תוצאות האירוע בלוזאן יחייבו אותנו להערכת מצב. אני חושב שבכל תוצאה, לא משנה מה יוחלט שם, נתחייב להערכת מצב חדשה. זה מה שאני אציע. כרגע אנחנו לא עוסקים בזה. אם נקבל הוראה לעסוק, נבצע. אנחנו בקשר ושיתוף פעולה עם גורמים זרים שיודעים להתעסק עם הנושא הזה ומאומנים בתחום".

אתה שלם עם הפסקת ייצור מסיכות האב"כ בישראל?
"יש שינוי דרמטי באיום הכימי, אם כי הוא לא הוסר לחלוטין. אנחנו שומרים על היכולות. כיום, האיום הוא טקטי. מאז שחתם על הוצאת הנשק הכימי, אסד הפעיל נשק כימי מעל 140 פעם. זה לא הנשק הכימי התקני הקלאסי, יותר אירועים מעורבבים שגורמים להרוגים בודדים. לכן אנחנו מסתכלים על המצב הזה בתפיסה של ניהול סיכונים מחושב. השארנו יכולות לחיילים בחזית. אין לנו את אותו מענה אולטימטיבי שהיה לנו בעבר. בכל מחוז יש היום בית חולים אחד שיודע לטפל בזה, מרמת הגילוי והזיהוי עד הטיפול. אם נראה שינוי באיום, נוכל לחדש כי אנחנו שומרים על קווי הייצור".

באיזה תחושה אתה עוזב את הפיקוד, וכנראה את צה"ל?
"השירות הצבאי לא תמיד עשה עמי חסד. ידעתי גם תקופות קשות. הפרידה מהאנשים קשה. אני לוקח איתי כמה תמונות, שעוזרות לי להאמין שרוח המפקד שניסיתי להנחיל כאן, חלחלה. תמונה ראשונה, שראיתי בצוק איתן. חיילים מגדוד 972 שהוצבו במהלך המבצע ברחובות. הם מפוזרים בשטח, ופתאום רואים ילד קטן בשם יאיר הולך בשטח ונשמעת אזעקה. הילד לא יודע מה לעשות ולאן לרוץ. הם מגיעים אליו, מרגיעים אותו, מבינים שאין זמן, אז הם נשכבים עליו ומגוננים עליו בגופם. למפקד, אין ציפייה גדולה יותר מלראות את חייליו מגוננים בגופם בין האיום לבין האזרח. מוכנים להקריב את חייהם למענו".
 

איזנברג לאחר החזרה מהמבצע בפיליפינים. צילום: דובר צה"ל

 
"התמונה השנייה, מאירוע שהיה בעמק חפר, דליפת חומרים מסוכנים מהקשות שידענו. האירוע הזה הוא לא אחריות של פיקוד העורף. זו אחריות משטרתית בשגרה. הגורם המקצועי המטפל הוא כיבוי אש. בגישה המרחיבה אני אומר למפקד המחוז להוציא חפ"ק ולצאת לשם. מגיע השר לביטחון הפנים, עושה הערכת מצב ונותן הנחיות. מגיע לשם קצין חומרים מסוכנים שלנו, בדרגת סגן. הוא מזהה שההנחיות שגויות ועלולות לעלות בחיי אדם. הוא בסך הכל סגן, אבל למרות שכולם שותקים הוא מחליט לגשת לשר ולדבר איתו ולהעמיד אותו על הטעות. הוא מתווכח עם השר ולא מרפה, עד שהשר מקבל את דעתו ומתקן את ההנחיות, ואני מעריך שחיים ניצלו בזכות ההתעקשות הזו".
 
"מה אני לוקח מהאירוע הזה? מנהיגות כתומה, אני קורא לזה. אני מצפה מהקצינים שלי לפעול בדיוק ככה".

"התמונה השלישית, היא סערת החורף הקשה בדצמבר 2013. לקח זמן עד שהפעילו אותנו. הסתערנו על ירושלים. שאלתי שם את מנהלת הרווחה כמה קשישים יש בעיר. היא אמרה מעל 7,000. שאלתי אותה איך היא יודעת שהם ישרדו את הלילה. היא אמרה שהיא לא יודעת. ביקשתי את כל הכתובות. שיגרנו מאות חיילים לאורך כל הלילה ודפקנו על כל הדלתות. הבאנו שקית חימום, מנה חמה, בדקנו אם צריך עזרה. בית הספר למ"כים וצנחנים וגולני עשו את זה כל הלילה. הלבשנו אותם וסטים מיוחדים והם יצאו לדרך.

"ואחר כך מתקשר אלי ניר ברקת, אלפי נהגים תקועים על הצירים, ואני מבין שנגמ"שים וטנקים זה לא רלוונטי כי עד שהם יגיעו אנשים יקפאו למוות, הקפצנו לשם חפ"ק ניוד עם ג'יפים ומשאיות ועד הבוקר כולם חולצו. ואחר כך, למחרת בבוקר, אני חוטף כותרות ראשיות בסגנון "איפה צה"ל", ואני יודע שצה"ל עבד כל הלילה והאירוע עבר בלי נפגעים".
 
הוא אוהב לספר סיפורים, האלוף איזנברג. שפתו לירית, הוא מאריך בדיבור ומפליג בדמיון. מתרפק על הזכרונות. נקנח בסיפור נוסף כזה, מרגש במיוחד.
"הייתה סערה קשה בפיליפינים. אנחנו שומעים שהנזקים אדירים. שהם איבדו אמונה בעצמם, שהם הוכרעו. שהשלטונות פשוט לא מתפקדים, וכל המערכות מושבתות, הבריאות, והחינוך, והמים, והחשמל, ומה לא. ואתה צריך לקבל החלטה אם אתה צריך לעזור, ואם אתה יכול לעזור. אני בן לאמא ניצולת שואה. היא שרדה את השואה כילדה קטנה, היא ואחותה, באירוע הזוי שעד היום אני לא מבין איך זה קרה. היא לא סיפרה הרבה, היא דיברה מעט מאוד, ואני הגעתי במקרה לדפי עדות שאבא שלה מילא, עשיתי חיפוש, הקלדתי שם ומספר ת"ז, וגיליתי שהיו לו עשרה אחים שנספו, ולסבתא היו 11 אחים שאף אחד לא שרד. וכך גיליתי את הסיפור המשפחתי, עד היום היא מסרבת לספר את זה. 
 
"ואז הגיע האירוע בפיליפינים, ואני נזכר שבמהלך המלחמה ההיא הפיליפינים הסכימו להוציא עשרת אלפים אשרות להצלת יהודים, ואכן סייעו לקלטת פליטים, והם היו המדינה האסיאתית היחידה שתמכה בנו בהצבעה ההיא באו"ם. וכשאני נכנס עם זה לרמטכ"ל, ואחר כך לשר הביטחון, ואחר כך לראש הממשלה, אלה הטיעונים שאני מציג, ואנחנו מוציאים משלחת לפיליפינים. ואם אתה שואל אותי אם זה היה אירוע חילוץ משמעותי, התשובה היא לא. עזרנו להם להחזיר את המערכות לפעולה ולהשיב את האמונה בעצמם. היה שם אתגר אוכלוסייתי, ולא חילוצי, אבל זו הייתה גם אמירה מוסרית ואני שמח שהיא נאמרה".