פעמים רבות כל כך השתרבב שמו של סבי יוסף שטיגליץ לכתביו של חברי אדם ברוך שלפעמים התבלבלה דעתי ולא ידעתי מה אדם רוצה: להגיש תביעת אבהות נגד שטיגליץ או לתבוע את מקומו לצדו בהיסטוריה של היודאיקה והסחר באמנות. ועדיין אינני יודע, שכן שניהם נעדרים מעולמי ההולך ומצטמצם.
היה לאדם שטיק סגנוני מגונה בעיני וגם הערתי לו על כך, לגבב רשימות שמיות ארוכות. אינני יודע מה טעם ראה ברשימות הללו שנתפסו אצל הזולת כסוג של יהירות, גבהות לב וניכוס אלקטורלי והיסטורי של דמויות שהיו חשובות בהגדרת זהותו או בהנגדתה. הוא היה מסוגל לשורר בשבחיו של מועדון מין למשתתפים בניו יורק ולעצור את תנופת התיאור המרתק בחריקת בלמים, להחליף נתיב מבלי לאותת ולשרבט רשימה שמית ארכנית של פעילי שמאל גולים, אמנים מתים וחיים, אנשי צבא, דוגמניות צמרת ועיתונאים. הרשימה הסתיימה במהירות ובסתמיות שבה החלה, ואילו היית תולש אותה מהכתבה על Plato's Retreat לא היית חש בהיעדרה.
איכשהו שטיגליץ תמיד הופיע בה. הייתה שם חיבה הדדית ללא ספק ולא מעט עסקי אמנות ואפילו אמירה שהקפיצה לי את הפיוז יותר מפעם אחת. סיפור שאדם חזר עליו פעמים רבות מדי לטעמי ושגיבורו היה הפרסומאי אליעזר ז׳ורבין, ידידם של השניים. ״מי לא מכיר את אליעזר דורביך, כתב אדם בגיליון האחרון של ״מוניטין״ שערכתי ושעבורו הזמנתי ממנו טקסט על שטיגליץ ערב מסירת אוסף היודאיקה שלו למוזיאון ישראל. ״יום אחד (סימני הפיסוק במקור - ר״מ), ז׳ורבין אומר שיש לו משהו אלי. אחרי כן, נפגשנו ב'אולימפיה' באקראי. אני לא אזרח 'אולימפיה', אבל אני רק בן־אדם, והגעתי לשם. מה יש לו לומר. הוא, ז'ורבין, לדבריו, הביט טוב־טוב מסביב, והגיע למסקנה שאני צריך לעזוב את 'השטות הזאת ששמה עתונות', ולהצטרף לעסק של שטיגליץ, המזדקן והולך, כי אני, אם מביטים טוב־טוב מסביב, הישראלי היחיד שעוד מסוגל לקחת על עצמו עסק של יודאיקה ואמנות יהודית, ולהמשיך את העסק הזה״.
ואת הטקסט הזה הורדתי לדפוס בפני פוקר חתומים כאילו שאין לי רגשות ולא כאב לי כאשר שדדו ממני את סבי באיומי מילים בצהרי היום. שנים ספורות קודם לכן ופעם אחת בלבד עלתה האפשרות כי אלך לעבוד עם שטיגליץ, שהוא כנראה בכל זאת סבי, ללמוד ממנו. שיחה חטופה, שני משפטים. עבור מי שלא התכוון להמשיך את עסקי האפייה של אבי אסור היה לי לשקול את עסקיו של שטיגליץ, אז לא שקלתי.