זרי פרחים רבים מקיפים בימים אלה את חברת הכנסת לשעבר אסתר הרליץ, מי שהייתה השגרירה הראשונה בשירות החוץ הישראלי, בדירתה המטופחת בבניין דיור מוגן בתל אביב. לפתע, בגיל 93, התבשרה שבמוצאי יום העצמאות יוענק לה פרס ישראל למפעל חיים במשותף עם חיים טופול. ״מיהו שר החינוך שאמור להודיע על הפרס?״, היא שואלת.
 
ראש הממשלה בנימין נתניהו ממלא את מקומו.
 ״כשעמדתי בראש תחרות הנבל הבינלאומית, ארגנתי ערב התרמה לתחרות בבית פרטי בניו יורק. כנואם, הזמנתי את נתניהו, שהיה שגריר ישראל באו״ם. אז ראיתי שלנאום הוא יודע. השאלה היא על מה הוא מדבר. באו״ם הוא היה בסדר גמור, אבל ראש ממשלה טוב היה בן גוריון, שידע מה זה להחזיק עם״.
 
כזאת היא הרליץ. בגילה המתקדם היא מוגבלת בתנועתה ולוקה מאוד בשמיעתה, אבל דבריה חדים כתער וההומור שלה מושחז, כמו בעבר. עד מהרה היא שולפת חץ ראשון מאשפתה. ״כמי שהייתה שגרירה, אני יודעת שהדבר הראשון שלומדים בשירות החוץ הישראלי זה לא לריב עם נשיא ארצות הברית, חד וחלק, לא כפי שקורה כעת״, היא אומרת, ומפליגה אל הימים שלאחר מבצע סיני. ״כשהנשיא אייזנהאואר רצה להטיל עלינו סנקציות, אני, אז קונסול ישראל בניו יורק, ביקשתי את אחד הסנאטורים החשובים בשעתו שייגש לנשיא שלו ויגיד לו שאם הוא יממש את כוונתו, יעשה טעות. הסנאטור נענה לי, הנשיא השתכנע וחזר בו מכוונתו, ואילו אני נשארתי בצל. ככה זה, דיפלומט צריך לדעת לפעול בשקט״.
 
וכיום?
 ״ליברמן מתנהג כשר החוץ כמו פיל בחנות חרסינה. 60 שנה שמרנו על הקשרים עם טורקיה, המדינה המוסלמית הגדולה במזרח התיכון, אפילו על חשבון הסיפור שלהם עם הארמנים, ותראה איך הסתבכנו איתם. במקום לבנות קשרים עם העולם, מקלקלים אותם. החוכמה היא לא רק לכבות שריפות, אלא לדעת למכור את הצדדים היפים והחיוביים של ישראל״.
 
34 שנה עברו מאז שהרליץ נפרדה מהכנסת וגם היום היא חזק בעניינים. ״חשבתי שהעם שלנו יותר חכם ולא יצביע בהמוניו בשביל ביבי, לאחר כל הפרסומים שהשחירו אותו״, היא אומרת. ״אבל גם אם משהו לא מוצא חן בעיני, אני כבר לא בגיל שבו אני יכולה לעשות מהומות״.

"באו"ם הוא היה בסדר גמור". בנימין נתניהו. צילום: רויטרס

קיווית שהרצוג ינצח?
״כן, קיוויתי, ומה יצא? כנראה הוא לא יכול היה לנצח. משבר המנהיגות הוא בעיה עולמית בעולם הדיגיטלי המהיר שלנו. היום לא רק שבן גוריון איננו, אין גם אשכול, אין גולדה, אין ספיר. יש ביבי והוא בכלל לא נותן תשומת לב לעם היהודי מלבד אלה שתורמים לו כסף. ברור שיהדות אירופה בבעיה. מי אמור לטפל בבעיה הזאת? שרנסקי? הרי הוא עצמו פליט״.
 
עברית, בפרינציפ
 
הרליץ התוודעה מקרוב לשורשי הבעיה באירופה. היא נולדה בסתיו 1921 בברלין כבתו של גיאורג הרליץ, מומחה למידענות, שייסד את הארכיון הציוני המרכזי. ״כבר בהיותי ילדה ידעתי שאין עתיד ליהודים באירופה״, היא מציינת. ״ב-1933, כשהנאצים תפסו את השלטון בגרמניה, עלינו ארצה, כשבניין הסוכנות היהודית בירושלים היה מוכן לקלוט את הארכיב הציוני שאבא הביא איתו״.
 
צעדיה הראשונים בארץ של הילדה היקית הרליץ לא רופדו בשושנים. ״בגימנסיה רחביה היינו שלוש בנות יקיות ודיברנו בינינו גרמנית״, היא נזכרת. 'תשתוקנה, נאציות!', קרא לעברנו בגלל זה תלמיד, ותלמידים אחרים הציקו לנו. פחדנו לחזור לבית הספר, עד שאבא שלי והמנהל עשו מהומה בכיתה. כשארנה דה שליט (מי שהייתה יו״ר דירקטוריון בית התפוצות), שנפטרה לפני חודש, הזמינה אותי ליום ההולדת שלה, זה היה האות לכך שאני נקלטת בחברה בארץ״.

 פיקדה על נהגות. הרליץ בשרות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (ימנית מלפנים). צילום רפרודוקציה: רענן כהן

השלוש עברו לתיכון בית הכרם שנפתח. חברן לכיתה היה יצחק נבון. ״כאן הרגשנו שזכינו מההפקר, כשפרופסורים יקים מהאוניברסיטה, שלא היה להם ג'וב אחר, כמו ארנסט סימון ומיכאל בן-ארי, באו ללמד אצלנו״, היא מספרת. ״'הראש שלך לא בלימודים', אמר לי אבא, כי אז, בזמן המאורעות, היינו פעילים בהגנה. 'במקום להתרכז בלימודים, את מחביאה נשק״.
 
בזמן מלחמת העולם השנייה, ב-42', התגייסה הרליץ, אז מורה צעירה, בוגרת סמינר, לחיל העזר של הצבא הבריטי. ״גם אם כולנו הבנו אנגלית, עמדנו על כך שהפקודות יועברו גם בעברית על ידינו, הסמלות, תוך כדי תרגילי סדר והדרכת אב״כ״, משחזרת הרליץ, היחידה מבין הקצינות היהודיות מארץ ישראל בצבא הבריטי שנותרה בחיים. ״כן, עברית, בפרינציפ״.
 
בין התפקידים שמילאה היה פיקוד בקהיר על נהגות רכבי הקצינים. ״לא הבנתי איך שם זה היה מותר, ואילו כאן אפילו לקצינת ח״ן ראשית היה נהג חייל״, היא משגרת עקיצה פמיניסטית.

״השירות בצבא הבריטי תרם באופן אישי לכל אחת מאיתנו. מבחינה לאומית, אין לי ספק שההתגייסות מהיישוב לצבא הבריטי אפשרה להקים את צה"ל. אני, שבמלחמת העצמאות הייתי סגנית מפקדת הח״ן בירושלים, משום מה לא קיבלתי באופן רשמי את דרגת הסגן. כעבור שנים העניק לי הרמטכ״ל בוגי יעלון את הדרגה תוך כדי שידור השירותרום״.
 
למרות כל זאת, הרליץ לא בחרה בקריירה צבאית. כשפשטה את המדים ב־46' הייתה במחזור הראשון בבית הספר לדיפלומטים של הסוכנות היהודית. ״מה שלמדנו התגלה בעתיד כלא רלוונטי בשירות החוץ״, היא אומרת. שם כבר הבינה שדיפלומטיה ואמהות לא משדרות על אותו גל. ״הייתי נוחה למקצוע הזה, כי לא הייתה לי משפחה״, מעירה הרליץ, שלא נישאה מעודה.
 
במלחמת העצמאות שירתה, כאמור, בירושלים, עד שנזכרו שלמדה להיות דיפלומטית ושלחו אותה לפתיחת משרד החוץ בקריה בתל אביב. בדרך בורמה היא הגיעה תחילה לבית דודתה בתל אביב. מיד ביקשה שני דברים שחסרו לה בבירה הנצורה - מקלחת ועגבנייה. בגיל 27 מונתה למנהלת מחלקת ארצות הברית, ״מדינה שעד אז לא הייתי בה בחיים״.
 
מכאן דילגה למשלחת ישראל באו״ם והמשיכה כמזכיר (להבדיל מהמזכירות) ראשון בשגרירות בוושינגטון וכקונסול כללי בניו יורק. ב־62' מונתה לראש מחלקת האורחים במשרד החוץ. ״שרת החוץ גולדה מאיר כבשה את אפריקה ואורחים רמי מעלה הגיעו משם בזה אחר זה״, היא מעידה. ״אבל אני נזכרת דווקא במי שהיה שר הבריאות של גאנה. באמצע הלילה העירו אותי ואמרו לי שהצ׳יף זקוק לאישה. מאיפה לי לדעת. 'תשלחו אותו לשוער של המלון, הוא כבר ימצא סידור', אמרתי. אני חושבת שהוא מצא״.
 
הרליץ, מנפצת סדרתית של תקרות זכוכית, עשתה זאת בגדול, כשמונתה ב-66' כשגרירת ישראל בדנמרק. בכך הייתה לשגרירה הראשונה של המדינה הצעירה ואף עקפה את גולדה, ששירתה כציר במוסקבה. ״הרגשתי בבית בקופנהגן, שם הייתה מסורת של שגרירות״, היא מדווחת. ״במיוחד התיידדתי עם מי שהיו ראשי המחתרת בתקופת השואה. כשגרירת ישראל, היה לי חשוב לנהל שם בית כשר״.
 
כשגרירה ראשונה, לא היה למשרד החוץ נוהל לגבי מה שתלבש בטקס הגשת כתב האמנה למלך, אז עשו הזמנה מיוחדת מפריז. ״באותם ימים היה חוסר ידיעה לגבי הביגוד״, היא מספרת. ״לארוחת ערב חגיגית שערך שר החוץ משה שרת לעובדי המשרד במלון השרון, הגברים קיבלו סמוקינג כמענק. ומה איתי? חולצה עם רקמה תימנית וחצאית משי שחורה וארוכה. כעבור שנים, כשיצאתי עם משלחת של חברי כנסת לגרמניה, עמדנו לצאת לאופרה. פתאום ראיתי שנשות חברי הכנסת לובשות שמלות ארוכות ואילו אני בחליפה. 'מה זה?', שאלתי את מזכיר הכנסת. 'שכחתי שיש לנו אישה, חברת כנסת״.
 
תקשיבו לה
 
1974. הימים שלאחר מלחמת יום כיפור. הרליץ כבר הייתה עמוק בפוליטיקה, כשנבחרה מטעם רשימת המערך לכנסת השמינית. זו הייתה הזדמנות עבורה לכבוש מעוז גברי נוסף, כחברה ראשונה בוועדת החוץ והביטחון. מים הזיכרונות היא דולה אחד: ״פעם נסענו לסיני, כשהאזור היה שלנו. רכב הכנסת נתקע במדבר. חיכינו לחילוץ. מה עושים? מדברים. חברי הוועדה הגברים פשוט לא נתנו לי להוציא מילה. אז ראש הוועדה, יצחק נבון, חבר שלי מהתיכון, תפס פיקוד ואמר להם: 'חבר'ה, לאסתר יש מה לומר, תקשיבו לה'. רק אז הם נזכרו שגם אני קיימת״.
 
הרליץ לא עסקה בכנסת רק בנושאים מדיניים. ״הייתי מאוד פעילה בחוק ההפלות״, היא, הרווקה המושבעת, מציינת. ״בהתחלה, כשביקשתי בסיעה להעלות את הנושא על סדר היום של הכנסת, אמרו לי 'זה לא נושא לנשים, אל תבלבלי לנו בראש'. מהר מאוד השתקתי אותם - והחוק עבר״.
 
למרות פועלה בכנסת, היא לא נכנסה לכנסת התשיעית לאחר הבחירות ב-77' והיא חזרה למשכן רק באמצע כהונת הכנסת התשיעית, ב-1979, בעקבות פטירתו של יהושע רבינוביץ', מי שהיה ראש העיר תל אביב ושר האוצר. זאת הייתה שירת הברבור הפוליטית שלה, לאחר שכבר לא הייתה ועדה מסדרת. הרליץ החליפה ערוץ ועברה לעמוד במשך שנים רבות כראש תחרות הנבל הבינלאומית וה״זמריה״.
 
״אני מאוד אוהבת מוזיקה״, מעידה על עצמה הרליץ, המחזיקה במינוי לפילהרמונית מאז נעוריה. ״קוראים לי דינוזאור בתזמורת. מהעונה הראשונה אני זוכרת את המנצח ארתורו טוסקניני. לא ייאמן איך שהאיש הזה, שהיה קטן קומה וצנום, כשעלה על דוכן המנצחים הוא נראה כמו מלך. כמוהו אני זוכרת את ליאונרד ברנשטיין, שהיה קורא לי 'מיין אמבסדור' (השגרירה שלי)״.
 
חוץ מקונצרטים, הרליץ היא אישה עסוקה. ״אני הולכת ללוויות וכותבת הספדים״, היא מספרת. הרליץ כותבת גם בלוג, מרצה על ארצות שבהן ביקרה ופעילה במספר ארגונים, בהם ״צוות״, ארגון החיילים המשוחררים. ״אוי, כמה שהקצינים שם כאלה מרובעים״, היא מעירה. ״כנראה השירות הממושך בצבא שבר אותם״.
 
היא עוקבת בערנות אחר המתרחש. ״אני מאוד מקווה שהעבודה לא תצטרף לממשלה״, אומרת הרליץ, ״אבל חוששת שבסוף הם יעשו את זה. הגיע הזמן להפסיק את המדיניות של ביבי לא לדבר עם הפלסטינים ולא לנסות לעשות שלום איתם מתוך הנחה שאין תקווה. אי אפשר לנהל עם אם אין תקווה. את זה בן גוריון לימד אותנו. מצער לשמוע שאנשים לא מאמינים שיכולה להיות פה מדינה יהודית תוך שלום עם הפלסטינים״.
 
מדוע את חוששת? 
״מפני שאלה שמייצגים כיום את המפלגה בכנסת הם ביצועיסטים ולא סובלים להיות באופוזיציה. נפשית, הם לא ערוכים לזה. הם לא מבינים את חשיבות האופוזיציה בדמוקרטיה פרלמנטרית. אין היום אופוזיציונרים כמו בגין. הייתי יושבת לידו בוועדת החוץ והביטחון, לפני שהפך לראש הממשלה. היה תענוג לשמוע אותו, גם אם לא הסכמתי איתו. אבל בגין שייך לעבר, כמו בן גוריון. אין כיום חזון. ובלי חזון אי אפשר להוביל עם״.
 
הרליץ, מייסדת המרכז להתנדבות, מאוד מעריכה את שותפה לפרס, חיים טופול, על פועלו למען הקמת כפר החלמה לילדים חולים בגליל. אבל טופול עדיין לא התקשר לברך. ״הוא עסוק״, משוכנעת הרליץ. ״גם מארגוני הנשים עוד לא התקשרו, אפילו לא ממשרד החוץ. אולי זה מפני שהם סגרו את החנות לרגל חול המועד״.