"אני רואה לנגד עיני תמונות. תמונה אחת. אלה הן שניות בעצם, רק שניות, שניות של פרידה חטופה שאחריה אמי הסתובבה והתחילה להתרחק לעבר הבתים האפורים האלה של המחנה. היא לבשה שמלה דקה שהתעופפה בדוח הקלה ואני ראיתי אותה הולכת ומתרחקת".
"ציפיתי שתסובב את ראשה, ציפיתי לסימן כלשהו. אמא לא סובבה את הראש, והלכה, הלכה עד שהפכה לנקודה בקצה האחר, נקודה שידעתי שהיא אותה שמלה דקה של קיץ, ונעלמה. אינני יודע כמה זמן נשארתי עומד באותו מקום. לא יכולתי להבין, תהיתי כל הזמן על פשר החידה הזאת, על קשיחות הלב הזאת שבה התרחש האקט הזה, שאחריו באה אותה היעלמות איטית שהפכה רק לנקודת צבע. מאז אני תוהה, ותוהה עד עצם היום הזה: מדוע לא הסבה את ראשה, לפחות פעם אחת...״ (אוטו דב קולקה, ״נופים ממטרופולין המוות״).
Testimony by Dov Kulka, Kobi & Itay project from Kobi Hasson on Vimeo.
״הסרטון הוא התמודדות נפלאה. מצד אחד יפהפה, מצד שני תוקף אותך במקום הרגיש ביותר. זו יצירה בפני עצמה שממשיכה את הלשון המטאפורית שבספר. אין סבל או עינויים, אבל יש אימה גדולה״, אומר קולקה זמן קצר לאחר הצפייה בתוצאה המוגמרת, ״אתה צריך לחוות את הפרטים בלי להיכנס למוחשיות יתר, שהורגת את הקריאטיביות של המיתולוגיה מרחיקת הלכת״.
הסטודנטים שלו, רבים מכפי שאפשר לספור, וכן מרבית הקולגות מהקהילה האקדמית, לא ידעו על עברו, שכן דאג להנהיג הפרדה מוחלטת בין האישי לכללי, בין הסיפור הפרטי ל״פתרון הסופי״, מהכתמים השחורים והאפלים בהיסטוריה, אם לא האפל שבהם. את הקורס הפרונטלי הראשון באוניברסיטה העביר בנושא גרמניה הנאצית כדי להבין בשם מה פעלו הנאצים כפי שפעלו. ״לא השתמשת שנה שלמה בביטוי שואה״, הסב את תשומת לבו אחד המתרגלים הצמודים. קולקה לא התפלא.